מאז ה-7 באוקטובר נאבקה ירדן פיבקו ממודיעין בשתי חזיתות, כאשר במקביל לדאגה לבעלה, איש הקבע שנלחם ברצועת עזה, הייתה גם החרדה לגורלו של אביה, איציק גלרנטר, שהיה במסיבת הנובה והוכרז כחטוף. לפני שבועיים התחלפה אחת החזיתות באחרת, לאחר שצה"ל הודיע למשפחה כי גופתו של גלרנטר הוחזרה לישראל, וכעת החל שלב האבל.
גלרנטר, בן 56 מהיישוב אירוס, נחטף ב-7 באוקטובר ממתחם המסיבה ברעים, ובני משפחתו סיפרו עליו כי היה צעיר בנפשו, אב צעיר וסב צעיר. מאז השבת השחורה לא התקבל כל סימן חיים ממנו, כאשר בצה"ל קבעו כי הוא חטוף על סמך איכון של הטלפון הנייד שלו. "לא היה שום אות חיים", סיפרה השבוע פיבקו למודיעין News, "שום סימן, שום סרטון או תמונה, גם לא מאקט החטיפה. אבל למרות שלא היה לנו שום דבר, ובגלל שלא היה לנו שום סימן שהוא לא בחיים, מאוד ניסינו לשים את עצמנו במקום שמאמין שכן, שמקווה ומתפלל. להרבה ממשפחות החטופים התמונה האחרונה שיש להם מיקיריהם היא במהלך אקט אלים, כמו נועה ארגמני בעת החטיפה. עם אבא שלי לא היה לנו שום אימאג' כזה, ויכולנו להיות איפה שאנחנו רוצים. ברור שאנחנו ריאליים ומודעים לאפשרויות, אבל קיווינו ורצינו להאמין בטוב ולחשוב שהוא חי".
למרבה הצער, כל התפילות והתקוות התנפצו בבוקר ה-17 במאי. "הגיעו אלינו באותו בוקר והודיעו לנו את הבשורה הקשה", היא מספרת בכאב, "שבוע לפני זה, בעשרה במאי, עוד הספקנו לציין את יום ההולדת ה-57 שלו, לו הוא לא זכה להגיע".
נחמה קטנה
פיבקו, תושבת מודיעין מזה כשנתיים, היא אם לשתי בנות קטנות ונשואה לאיש קבע, סגן מפקד ביחידה קרבית, שמאז ה-7 באוקטובר משתתף בלחימה ברצועת עזה. על אותו בוקר מזוויע של שמחת תורה היא מספרת: "בשבת השבעה באוקטובר הבנו לקראת הצהריים שאבא שלי לא זמין, ושהוא כנראה נסע עם חבר שלו למסיבה. ככל שעברו השעות והוא לא חזר אלינו הבנו שהוא כנראה היה שם, והתחלנו לחפש פרטים עליו. למעשה, לא היה לנו שום דבר, שום קצה חוט. אנחנו יודעים שהוא נהג ברכב שעזב את החניון של המסיבה ונסע על כביש 232 עד עיקול מפלסים, שם הוא ושלושת חבריו נתקלו במארב של עשרות מחבלים. שלושת החברים שהיו איתו ברכב נרצחו, ולגבי אבא שלי לא היה לנו שום דבר".
איך נראו כל חודשי חוסר הוודאות האלה?
"השתדלנו לעבור אותם ביחד. זאת התמודדות מאוד קשה, חוסר הוודאות הוא נוראי, אבל באמת השתדלנו להתמקד בעשייה ובאמונה שהוא יחזור. היינו חלק ממטה החטופים, פחות בקטע המחאתי. לצערי, עכשיו אומרים שהמטה הוא רק בהקשרים של מחאה וחסימות כבישים, אבל אני חייבת להגיד שבמטה יש אינסוף עבודה והתנדבויות מכל הסוגים. בגלל שאני אימא לשתי בנות קטנות ונשואה למפקד לוחם לא יכולתי להיות מאוד פעילה, אבל בכל זמן שיכולתי השתדלתי לעשות משהו".
פיבקו בת 33 היא בתו הבכורה של גלרנטר, ויש לה שלושה אחים צעירים ממנה, בן 28 ותאומים בני 23. "אני מודה על זה שהייתה לי הזכות ליהנות ממנו הכי הרבה זמן כי אני הכי גדולה", היא אומרת בכאב, "וגם זכיתי להעניק לו את התואר 'סבא' פעמיים. הוא באמת היה סבא מדהים. הוא עזר לי בכל מה שרק אפשר. הוא היה בן 56, אבל היה לו ראש צעיר. עם כולנו הוא היה בחו"ל, הוא היה נוסע ומבלה, אהב אוכל טוב ובירה, הופעות ומוזיקה, ומאוד אהב את המשפחה שלו. הוא היה מאוד מחובר לנכדות שלו, ועם הגדולה היה לו קשר מאוד טוב. הוא היה בא אליי פעמיים בשבוע כדי לקחת אותה לגן, היה מבלה איתה בפארקים, קונה לה גלידה ולוקח אותה להצגות ולימי הולדת. הוא היה סבא נוכח ופעיל והחיסרון שלו מאוד מורגש".
כעת, לאחר הבשורה כי התקווה בה נאחזו נמוגה, מוצאת פיבקו נחמה קטנה בעובדה שככל הנראה אביה לא סבל, לאחר שצה"ל קבע כי גלרנטר נרצח עוד ב-7 באוקטובר. "המחשבה שהוא אמנם נרצח באכזריות אבל לפחות לא סבל במשך שמונה חודשים, לא עבר שבי ולא עבר עינויים, זאת גם חצי נחמה. אנחנו מספרים לעצמנו שזאת הייתה אימה קצרה יחסית שנגמרה מהר. אחרי שהבנו שאבא שלי נרצח בעיקול מפלסים גילינו איזה טבח מחריד היה שם. כל מי שנכנס למלכודת הזאת לא יצא משם חי. את הגופה של אבא שלי הם חטפו. כל הזמן אמרנו לעצמנו 'איך זה הגיוני? למה שיעשו את זה?'. הוא היה גבוה ורחב וחשבנו למה שייקחו גופה כל כך כבדה, אבל אז הבנו שלא היה שם שום היגיון. אלה היו מעשים מטורפים ורצחניים ולא משהו שאדם שפוי יכול להבין. ניסינו למצוא היגיון, אבל זה גדול מאיתנו".
מה הרגשתם אחרי שהגיעה הבשורה שגופתו הוחזרה לישראל?
"קודם כל, אנחנו מוקירים תודה לחיילים שהביאו אותו לארץ. הם היו אצלנו בשבעה, מפקד הצוות שהוציא אותו וגם סגן מפקד האוגדה. זה היה מאוד מרגש ולא מובן מאליו. מאוד שמחנו לשמוע שאף אחד מהחיילים לא נפגע בפעולה הזאת. מבחינתנו זאת סגירת מעגל, כי חוסר הוודאות הוא הדבר הכי קשה שיכול להטריף אותך".
מה היית רוצה שנזכור מאבא שלך?
"הייתי רוצה שיזכרו שהוא היה אבא וסבא שבאמת עשה הכל בשביל הילדים והנכדים שלו. מאוד קיווינו והתפללנו לסוף אחר, אבל אנחנו נשאר 'אגרוף' כמו שהוא היה רוצה ועבד קשה שיקרה. הוא שם את כל כולו במשפחה שלנו. אימא שלי והילדים שלו היו הדבר הכי חשוב עבורו. הוא תמיד התגאה בנו, היינו כל עולמו. זה לא הגיע לו, אבל יש הרבה נחמה בסגירת המעגל. לפני כן, כשהייתי חושבת על הגרוע מכל, דמיינתי את האפשרות שאף פעם לא אפרד ממנו ואף פעם לא אדע מה עלה בגורלו. אז אל מול זה, המוות, שהוא לפחות סופי, יש בו ידיעה ויש בו נחמה פורתא".
