בחודש אוקטובר האחרון, בצל המכה הקשה שספגה העיר מודיעין ש-11 מתושביה נפלו ונרצחו באירועי השבת השחורה, היה הלב של תושבי העיר עם משפחה אחת. עיר שלמה התפללה לחזרתה בשלום מהשבי בעזה של התצפיתנית הצעירה נועה מרציאנו, וקיבלה בכאב את בשורת האיוב על הירצחה בידי מחבלי חמאס.
חמישה חודשים חלפו מאז, וההורים עדי ואבי עדיין מחפשים את הדרך בחזרה לחיים. "יש ימים שאני לא מתקשרת בהם", סיפרה השבוע עדי על החיים שאחרי, "זאת רכבת הרים. לכן אני משתדלת שלא לראות יותר מדי חדשות, ובמיוחד לא לצפות בתחקירים שעושים לאחרונה. זה לא עושה לי טוב. למדתי מה עוזר לי לשמור על עצמי. לאט-לאט לומדים".
ביקרנו השבוע בבית משפחת מרציאנו במודיעין, הצמוד למשעול שקראה העירייה על שמה של נועה. בביתם מרגישים את נוכחותה של נועה בכל פינה, מתמונותיה הניבטות מכל עבר. "בחרנו להמשיך לחיות", אומרת עדי, "אנחנו עדיין אופטימיים. יש משפחה, יש שלושה ילדים. זה לא קל, זה משבר, אבל כרגע אנחנו בחיים ובחרנו להמשיך לחיות, והיא איתנו כל הזמן".
הבטחה שלא קויימה
עד היום לא הרבו עדי ואבי להתראיין לתקשורת. "חששנו בהתחלה להתראיין בגלל העובדה שהיא חיילת", אומרת עדי, "אמרו לנו שעדיף לא להגיד שהיא חיילת והרגשנו שזה לא נכון להתראיין. היום יש לי צורך לדבר בשביל שיזכרו אותה".
בחודש נובמבר, מספר ימים לאחר שהגיעה הבשורה כי נועה נרצחה בעזה, עבר במודיעין מסע משפחות החטופים, שהגיעו גם לבית משפחת מרציאנו. שם, במסיבת עיתונאים מרגשת, אמרה עדי בדמעות כי לאחר השבעה על בתה תשוב לרחובות ותתייצב לצד המשפחות שיקיריהן עדיין לא שבו הביתה. "רציתי להמשיך להילחם בשביל כל החטופות והנרצחות מנחל עוז", היא מספרת, "חשבתי שאהיה יותר חזקה ואצליח להגיע להפגנות ולהשתתף במפגשים כמו בהתחלה, אבל זה לא קרה. אין לי את הכוחות האלה. חשבתי שאחרי השבעה אני קמה, מתלבשת ונוסעת למטה החטופים וממשיכה עם המשלחות. לפני שהגיעה הבשורה באמת נסעתי עם משלחת אחת לארצות הברית. אחרי זה הייתה לי נפילה. נפל לי האסימון, כי כשהייתי במשלחת הראשונה היינו במיאמי, וושינגטון וניו יורק, וכל קהילה שפגשתי מאוד חיבקה אותנו. בסוף כל מפגש כזה אמרתי להם 'נועה תחזור, נועה תספר את הסיפור. אתם תפגשו אותה ותכירו אותה'. הייתי מאוד אופטימית בשלב ההוא. כשאני רואה את עצמי בסרטונים אני בן אדם אחר, אופטימית ומלאת תקווה ובטוחה שהם יחזרו. לא היה לי לרגע צל של ספק שהיא תחזור. כשנסעתי שוב אחרי השבעה, ופגשתי שוב את האנשים מהמשלחת הקודמת, הרגשתי שלא השלמתי את ההבטחה שהיא תחזור איתי. זה גרם לי לנפילה. זה היה רגע קשה. קיוויתי לסוג של השלמה וסגירת מעגל, שלא קרתה".
באותה שבת שחורה התעוררו אבי ועדי השכם בבוקר לשיחה מנועה. "היא אמרה שהיא נמצאת במיגונית עם פיג'מה ויש רקטות ויש יריות. הבנו שקורה משהו. היא התחילה להשתמש במושגים צבאיים שלא הבנתי. ביקשתי שתסביר לי מה קורה בבסיס, והיא אמרה שיש פשיטה. בתמימותי אמרתי לה 'אז תסגרי את הדלת של המיגונית', ואז היא אומרת לי 'אין פה דלת'. שאלתי איפה כל הלוחמים, והיא ענתה: 'בחוץ, נלחמים. אנחנו פה כמה בנות במיגונית, ויש במוצב כמה בנות מחיל התותחנים עם נשקים וזהו'. אמרתי לה 'אל תדאגי'. הייתי בטוחה שזה ייגמר מהר. השיחה התנתקה, אחר כך אבא שלה דיבר איתה, הרגיע אותה ואמר לה שתיכף יבואו לחלץ אותה. היא לא נשמעה לחוצה יותר מדי, לא הייתה היסטריה או בכי, אבל ברקע שמעתי בנות צועקות".
שעה מאוחר יותר, לאחר מספר ניסיונות כושלים להשיג את בתם, הצליחה עדי לתפוס את נועה. "בשיחה הזאת היא כבר הייתה יותר שקטה. היא לחשה. היא אמרה לי: 'אימא, אני צריכה להיות בשקט ולנתק'. ניתקתי את השיחה. התחלתי לדאוג, הרגשתי שקורה משהו. ירדתי לסלון והדלקתי טלוויזיה, והתמונה הראשונה שראינו הייתה של הטנדר הלבן בשדרות. ברגע שראיתי שהם בשדרות אמרתי לאבי: 'אנחנו בבעיה'. מאותו הרגע זה יום אחד ארוך שאנחנו עדיין לא מבינים איך זה קרה".
מאוחר יותר באותה שבת הגיעה לידיהם תמונה שפורסמה ברשת הטלגרם, בה נראות נועה וחברותיה כפותות ומובלות לעזה. אישור רשמי מהצבא עדיין לא הגיע, ובני הזוג רושמים יומיים ללא שינה. "הגענו למצב שביום השלישי עשינו משמרות עם הטלפון עלינו והטלוויזיה דולקת. כמו בטירונות, מנקרים אבל מפחדים לישון. היו מלא שמועות ואת לא יודעת מה קורה", מספרת עדי.
אבי: "באותו שלב הרגשתי שהצבא בקריסת מערכות ושאנחנו צריכים להזיז אותם. הם היו בכאוס. אנחנו כבר הבנו בשלב הזה שהיא חטופה. בקבוצת הווטסאפ של הורי נחל עוז התחילו להגיע הודעות על חיילות שנהרגו, וככה הבנו שהיא נחטפה ביחד עם לירי אלבג, נעמה לוי, אורי מגידיש, קארינה ארייב ואגם ברגר".
מספר ימים לאחר מכן, עם הקמת מטה משפחות החטופים, השניים מצטרפים לפעילות. "מאותו יום שישי התפצלנו, אבי היה בקפלן ברחוב ואני הייתי במטה החטופים. זאת הייתה העבודה החדשה שלי. נלחמתי להחזיר את נועה ואת כל שאר החטופים. זאת הייתה תקופה של סבל מתמשך ושל חוסר אונים. את כל הזמן חושבת מה כל אחת עוברת שם ואם הם סובלים. כשנועה הייתה חטופה האמנתי שבגלל שהיא בן אדם טוב יחברו אותה עם משפחה טובה. רציתי לקוות שהיא תיפול לא בידיים של מחבלים, קיוויתי שהיא תיפול למשפחה. הייתה לי אמונה שהיא תהיה בסדר, כי היא בן אדם טוב ולא מגיע לה משהו רע".
38 יום לאחר מכן מגיעה לבית משפחת מרציאנו הבשורה הקשה, כאשר ברקע גם פרסם חמאס סרטון בו נטען כי נועה נהרגה כתוצאה מתקיפה אווירית ישראלית. "בהתחלה אמרו לנו להתעלם מזה, שזה טרור פסיכולוגי, ובאמת המשכנו כרגיל עד כמה שאפשר. אחרי שבוע בערך הודיעו לנו שיש סרטון של נועה, שאבי ראה. אבי כבר הבין מהסרטון שנועה לא בחיים. אני התעקשתי לא לראות את הסרטון והתעקשתי להאמין שיש עדיין תקווה. למחרת בבוקר, ביום שלישי, כבר הייתה דפיקה בדלת. ראיתי קצינים שאני לא מכירה וכבר הבנתי מה הם הולכים להודיע לי".
"גיליתי את הילדה שלי מחדש"
כאמור, מספר ימים חולפים מאז הגיעה הבשורה על מותה של נועה ועד שדובר צה"ל מודיע כי גופתה אותרה והושבה לישראל, ימים בהם המשפחה כבר יושבת שבעה. "עשו לנו קריעה ואת לא מבינה מה קורה", נזכרת עדי בכאב, "אחרי שעה-שעתיים נופל לי האסימון. מנסים להרגיע אותי קצת ואז אני אומרת: 'איך אין לה קבר? מה, היא תישאר שם?'. זה היה בוקר מאוד קשה. בהתחלה ביקשנו שלא יגיעו אנשים, אבל לקראת הצהריים אנשים התחילו להגיע ופתחנו את הבית. בשעות הערב אמרו לי 'את חייבת לצאת החוצה'. יצאתי וכל הרחוב היה מלא בבני נוער, מדריכי של"ח צעירים בתנועה שבה היא הדריכה, עם דגלים ועם המורים שלהם. הם עמדו ושרו, הגיעו מבית שמש וממודיעין, באו לתת לה כבוד. יצאתי אליהם. דיברנו על נועה ושרנו שירים שהיא אהבה לשיר, והם התחילו לספר סיפורים עליה. במהלך כל השבעה גיליתי את הילדה שלי מחדש. גיליתי איך היא הייתה מחוץ לבית, בכמה אנשים היא נגעה והשפיעה, כמה אנשים העריכו אותה וסמכו עליה, מורים, מדריכים ותלמידים".
רכבת ההרים הרגשית נמשכה כאשר נועה הובאה למנוחות בבית העלמין בעיר. "היה לנו מאוד חשוב לעשות את הלוויה כבר ביום שישי. הביאו לנו את נועה לרחוב, נפרדנו ממנה, ושוב פעם כל הרחוב התמלא עד לבית העלמין בשיירת דגלים. זה היה מרגש מאוד. הלוויה התקיימה בנוכחות אלפי אנשים, שכיבדו אותה ואותנו. זאת הייתה לוויה מאוד קשה, מאוד עצובה ומאוד מרגשת. זה בכלל לא מובן מאליו שהביאו אותה לקבורה בארץ, והיום מבינים את זה יותר ויותר".
במהלך השבעה פגשו הוריה של נועה את החברים שלה, חניכיה והחברים מבית הספר. "כל אחד סיפר לי עליה", מספרת עדי, "ולכולם היה סיפור משותף. הנתינה שלה השאירה אצל כל אחד מהם חותם ועזרה להם עם משהו. אם מישהו היה ביישן או חסר ביטחון, היא לקחה אותו תחת חסותה ועזרה לו. גיליתי דרך פוסט של מישהו שלמד איתה בתיכון, שהיא לקחה אותו כפרויקט. גיליתי עליה דברים שלא היה לנו מושג עליהם. היא הייתה נורא צנועה. היא בחרה אנשים שיהיה לה אתגר איתם, ועברה איתם תהליך. דרך החברים שלה גיליתי כל כך הרבה דברים. למדתי שהיא הייתה חברה טובה, אף פעם לא רבה, תמיד הייתה מארגנת שיחות שלום בין החברים. הם סיפרו שהיה הייתה מאוד זורמת, אוהבת את החיים, אוהבת לטייל, אוהבת מוזיקה וסרטים, אוהבת אנשים. גיליתי עליה שהיא הייתה ילדה טובה שכולה לב".
היא רצתה להיות תצפיתנית?
עדי: "בהתחלה היא לא הבינה במה מדובר, אבל אז שתי חברות שלה שהתחילו את הקורס לפניה הלהיבו אותה לתפקיד. כשהיא הגיעה לקורס היא אמרה שהקורס מאוד רציני וחשוב. התפקיד היה נראה לה מאוד מתאים וערכי, והיא זרמה עם זה. היא לא הייתה אחת שתסרב, זה לא היה האופי שלה, למרות שהיא כיוונה לתפקידים אחרים לגמרי".
היא סיפרה לכם על מה שקורה שם בשטח? על ההתרעות?
עדי: "היא דיברה על זה שיש הרבה הפרות סדר בגדר, ועל זה שיש הרבה התרעות ועניינים. הגזרה הייתה מאוד חמה. בסך הכל היא הייתה רק חודשיים בבסיס, אבל כשהייתה בבית בפעם האחרונה, בסוכות, היא אמרה לי: 'אימא, אחרי סוכות, תתכוננו'. אם היא אומרת דבר כזה אחרי חודשיים בבסיס, אז איפה היו הגדולים? אנחנו מאוד מאוכזבים. אנחנו מאוד מאמינים בצבא, אבל אחרי ה-7 באוקטובר יש אכזבה גדולה. לא הקשיבו לחיילים הקטנים. הייתה יהירות. אנחנו גם מאוד כועסים על ההנהגה ומאשימים אותם בכל מה שקרה. המדיניות של ההכלה ושל לספוג, בסוף זה הגיע לכך שהם עלו עלינו. חשבנו שהם טיפשים וזלזלנו ביכולות שלהם, וגם היה זלזול בחיילים".
אבי: "נתנו לצבא את הדבר הכי חשוב לנו, את הבת שלנו, והם זלזלו בזה".
עדי: "היא מאוד סמכה על הצבא ומאוד אהבה את הצבא. היא אמרה שהיא מבינה למה שמו אותה שם, הכי קרוב לגדר. היא הרגישה שהיא עושה משימה הכי חשובה. בפעם הראשונה שהגעתי אליה לבסיס הוא היה נראה לי עלוב יחסית לזה שהוא מרוחק רק 600 מטר מהגדר. בקושי הייתה שמירה. זה היה מחדל רציני מאוד. זה לא הצבא שאני הייתי בו. השאירו בנות ללא נשק, ללא דרך להילחם, ללא מקום להסתתר, במיגונית ללא דלת. הן היו חיילות של אף אחד. אף אחד לא שמר עליהן".
את התחקיר המלא על מה שאירע באותה שבת נוראה בבסיס נחל עוז בני הזוג מרציאנו עדיין לא קיבלו לידיהם. "אין לנו עדיין את המידע המלא", אומרת עדי, "אבל בכל מקרה, זה לא יחזיר לי את הבת שלי. התחקיר יעזור לצבא להשתפר. לי זה כבר לא יעזור. לי זה יעשה רק רע. הבנות הופקרו, אין לי מילה אחרת. מה שכואב לי זה שהן היו שם כמה שעות והתפללו שמישהו יבוא לעזור להן, ולאט-לאט הן הבינו שאף אחד לא יבוא. הן נחטפו עם פיג'מה. לא היה להן סיכוי. קשה לי לחשוב שהייתה אפשרות להציל אותן ולא הצילו אותן. זה נורא עצוב שהבנות שלנו היו קורבן, וכשאני רואה שחזרנו לריב ולהתעסק בשטויות אני חושבת: 'הן מתו בשביל השטויות האלו?'. בואו נדאג שהם לא נפלו לשווא, בואו נהיה טובים בשבילם. אני לא מאבדת תקווה שזה יקרה".
אבי: "יש לנו עם נפלא, אבל יש לנו מנהיגות שלא ראויה לעם הזה".
הכל מזכיר אותה
במהלך השיחה מדגישים אבי ועדי עד כמה הם מודים לעיריית מודיעין, שעמדה לצדם לכל אורך הדרך המטלטלת. "מהרגע שהיא נחטפה הם היו איתנו, לאורך כל הדרך. אנחנו רוצים להודות לראש העיר ולכל מי שליווה אותנו בתמיכה ובהקמת המשעול לזכרה. הם עשו מעל ומעבר והיו אוזן קשבת לכל הצרכים שלנו. הם תמיד ידעו לבוא ולתת פתרון לכל דבר שהיה צריך".
כעת, אולי לאחר ששלבי ההלם הלכו ודעכו, חושבים עדי ואבי כיצד להנציח את נועה. "אנחנו דואגים לחשוב על כל מיני דרכים להנצחה של נועה", אומרת עדי, "היום אנחנו הרבה יותר מבינים את הצורך הזה להגיד לעולם כמה נועה הייתה בן אדם טוב, לספר עליה כדי שיכירו אותה יותר. יש לנו כל מיני רעיונות וכמה פרויקטים על הפרק, ואנחנו נתחיל בקרוב במימון המונים".
בעוד פחות מחודש יעמדו אבי ועדי בפני רגע קשה נוסף, כאשר נציין את יום הזיכרון. "בחרתי להיות בבית הספר בו למדה ולא בבית העלמין", אומרת עדי, "במקום שהיא הכי אהבה. אנחנו הולכים לעבור יום קשה ביום הזיכרון. אני לא צריכה את יום הזיכרון כדי לזכור אותה. תמיד שמעתי שהורים שכולים אומרים את זה, ועכשיו אני מבינה אותם".
איך האחים שלה מתמודדים?
"עברה עליהם תקופה לא קלה מהרגע שהיא נחטפה. היה חוסר ודאות, היה קשה ולא הייתי הרבה בשבילם. יש לנו מזל שיש לנו משפחה מורחבת, אחים ואחיות וההורים שעוטפים אותנו. רק בזכות זה אנחנו מממשיכים בחיים ובוחרים בחיים. גם הצוות החינוכי בעירוני ג' וברמון בהם הילדים לומדים מאוד עוטפים ומתחשבים בהם".
איפה היא הכי חסרה לכם?
"במפגשים המשפחתיים, בארוחות שישי, בנסיעות. עכשיו אנחנו חמישה ורכב אחד מספיק לנו. אנחנו מאוד מתגעגעים אליה. לקראת ליל הסדר חשבנו איפה נהיה השנה, והחלטנו לאחד את שתי המשפחות שלנו ולהיות ביחד. לא בטוח שלחגוג זאת המילה המתאימה. אנחנו רוצים להיות ביחד והיא תהיה חסרה שם. אי אפשר להסביר את זה למישהו שלא חווה את זה. היא כאילו נמצאת איתך כל הזמן. מספיק שמישהי עוברת ברחוב ומזכירה אותה והכל חוזר. הכל מזכיר אותה. לפעמים אתה מבקש מהמוח לנוח קצת מהמחשבות".
