"בתחנות חיי אין הילה או גבורה ייחודית, אך הן מהוות תלכיד המשקף את שהתרחש בארצנו מאז הקמתה ועד ימינו אנו". במילים אלו פותח תת אלוף במיל' בני טרן ממודיעין את ספרו, אותו השיק בשישי האחרון באירוע חגיגי, בו הוא סוקר את תחנות חייו.

טרן נולד בשנת 1947 לאב שברח מאירופה רגע לפני פרוץ המלחמה, שירת בבריגדה היהודית ולאחר תום מלחמת העולם השנייה היה חלק מקבוצת "הנוקמים", שצדה וחיסלה נאצים.

טרן התגייס לצה"ל במאי 1965, בגיל 17.5 ("התגייסתי מוקדם כי זרקו אותי מבית הספר בכיתה י"א), ושירת כלוחם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. לאחר קורס קצינים שימש כמפקד מחלקה בסיירת חרוב, והוביל אותה בקרבות מלחמת ששת הימים. לאחר מכן ביצע הסבה לחיל השריון, במלחמת ההתשה שימש כקצין מבצעים ומפקד פלוגה בחטיבה 14, ובמלחמת יום הכיפורים לחם כסגן מפקד גדוד בגזרה המרכזית של קו בר לב. לאחר מותו בקרב של מפקד הגדוד, תפס טרן את מקומו ופיקד על הקרב לכיבוש מחדש של תעוז "טלוויזיה". עוד השתתף טרן במהלך המלחמה בקרב המפורסם בחווה הסינית ובחציית תעלת סואץ.

הקריירה הצבאית של טרן נמשכה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים. לפני מלחמת לבנון שימש כמפקד חטיבה, ובמהלך המלחמה פיקד על כוח חטיבתי. שלוש שנים מאוחר יותר הוא ממונה למפקד בית הספר לשריון, ובנובמבר 1986 הוא מועלה לדרגת תת אלוף ומתמנה לתפקיד מפקד אוגדת יהודה, בו שירת בתקופה בה פרצה האינתיפאדה הראשונה. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן כמנכ"ל חברת ארגזי ישראל.

"אל תפקירו אותנו"

"החלטתי לכתוב את הספר כבר לפני שלוש שנים, כדי להראות לאנשים ש'המעז מנצח'. גם אם נפלת וגם אם נכשלת, מהכישלונות אתה לומד", סיפר השבוע טרן למודיעין News. ,המזל שלי היה שכל השירות שלי בצבא היה תמיד בקדמה של המלחמה. זה המזל שלי. בששת הימים הייתי בלחימה, בהתשה גם, בכיפור הייתי סמג"ד בשריון בגזרה המרכזית בקו הראשון בתעלה, הייתי מפקד חטיבה ובשלום הגליל הייתי מפקד כוח חטיבתי, ובאינתיפאדה הראשונה הייתי מפקד אוגדת יהודה".

על הכישלונות שחווה במהלך שירותו הממושך מספר טרן: "אותנו לימדו איך לנצח, לא לימדו אותנו איך להיכשל. ביום כיפור, ביום הראשון, אנחנו נפלנו, כמו בזירה של מתאגרפים, אבל מהר מאוד קמנו, הבנו מה קרה והצלחנו להפוך את הקערה על פיה. באותו יום אני הרגשתי כישלון אישי, כי קיבלתי פקודה מהמח"ט אמנון רשף לקחת שתי פלוגות טנקים ולנסות להגיע למוצב חיזיון, שהיה תחת התקפה מצרית כל הזמן. לא הצלחתי לבצע את המשימה. בכל פעם שהתקרבתי למוצב עוד טנקים נפגעו מהטילים של המצרים. בקשר שמעתי כל הזמן את הקשר של המעוז, קראו לו ממן, שצעק 'עולים עלינו, תשלחו סיוע', ומה שיכולתי להגיד לו זה שנגיע אליו עוד מעט, אבל ידעתי שאנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר. בסוף הוא אומר לי 'הם נכנסים פנימה. אל תפקירו אותנו'. זה אכל אותי. חיכיתי לרגע שכן נעשה משהו, שכן נצליח לשנות את המצב, וב-14 לחודש היה קרב הטנקים הגדול בו השמדנו 200 טנקים מצרים, וזה איפשר לשנות את המצב".

הספקת להילחם בהרבה מלחמות, אבל לבנון הייתה אולי הפעם הראשונה שהייתה תחושה של 'מה אנחנו עושים כאן'?

"לא בקרב הלוחמים, אני חושב. כל הזמן ידענו שניכנס ללבנון. בתקופה שלפני המלחמה כל הזמן היו הפגזות ופיגועים בגבול הצפון. היה ברור שאנחנו צריכים לעשות משהו. זה שבפוליטיקה התעסקו ב-40 ק"מ ו'אורנים קטן' או 'אורנים גדול', עליי זה לא השפיע. על עצם הכניסה לא הייתה לנו שאלה או דילמה. רצינו לעשות".

שש שנים אחרי אתה בלב האינתיפאדה הראשונה. זה בא בהפתעה?

"נכון, בהתחלה היו הפגנות המוניות וזאת הפתעה בלתי רגילה. לא ידענו איך להתמודד עם זה, אנחנו לא משטרה. ידענו שכל פגיעה בנשק חם במפגינים נשים וילדים תבעיר את השטח, ואז חילקו לנו אלות ועוד כל מיני אמצעים. הבעיה היותר קשה הייתה לי באינתיפאדה בנושא הערכי, כשרבין נתן את הפקודה לשבור להם את העצמות. שמעתי את זה במו אוזניי. אפילו כתבתי לי את זה בפנקס כדי שתהיה הוכחה. זה לא משהו שיכולתי להתעלם ממנו. הרבה חיילים לא הבינו מה זה אומר. זה צריך להרתיע? זה עונש? לילה אחד אני ישן במפקדה שלי בחברון ומעירים אותי באמצע הלילה, 'המפקד, רוצים אותך בקשר'. אני ניגש לקשר ועולה מולי מג"ד חי"ר שהיה באזור. הבחור היה איש שמאל ידוע, והוא אומר לי 'אני נמצא עם 20 מקומיים במצב של דפורמציה'. מה זה דפורמציה? אני לא בוגר 12 שנות לימוד בריאלי… מהר מאוד הבנתי את הקטע. הבנתי שהם קשורים ומכים אותם, למרות שלא עשו שום דבר רע. הרי הייתה פקודה לשבור להם עצמות. הוריתי לו לשחרר אותם מייד ולהגיע אליי, ושם הבנתי שאנשים לא מבינים את המשמעות של ההוראה של רבין. פעם אחת הגעתי לאיזה כפר ערבי, ובמסגד במרכז שלושה מקומיים יושבים עם הפנים לקיר ואני רואה שהקיר צבוע אדום, שהיכו אותם. מי היכה? חב'רה מסיירת צנחנים, מיטב הנוער. הם הסבירו שזאת הפקודה. הייתה אז בעיה ערכית מאוד קשה".

גם אתה רואה את ההקבלה בין היהירות של יום כיפור לזו שהביאה ל-7 באוקטובר?

"אנחנו גדלנו על צדקת הדרך. אחרי יום כיפור הבנתי שהיהירות שלנו הייתה מדהימה. דיברנו במונחים של לטאטא את השטח מהמצרים, לא במילים של להילחם להסתער. היהירות הייתה אם כל חטאת. זה גם מה שקרה ב-7 באוקטובר. זאת יהירות, בוודאי. מספיק שתהיה פלוגה אחת על הקו ונצלח את זה. איך מתעלמים מכל המידע שהגיע? הופתענו פתאום? למה? איך קרה לנו דבר כזה אחרי 50 שנה מההפתעה הכי גדולה? משהו היה דפוק שם בדי.אן.איי".

אז איך לא למדנו את הלקח?

"זה לא אני צריך לענות, זה פסיכולוגים וסוציולוגים צריכים לחקור. אני מקווה שעכשיו יבדקו וזה לא יחזור על עצמו בעוד 50 שנים שוב".

מה חשבת בבוקר ה-7 באוקטובר?

"כישלון קולוסלי, נוראי. בושה, חשתי פשוט בושה. מסתכלים עליי, הייתי מפקד בצבא, ושאולים מה אני אומר, ואני רק חשתי בושה נוראית. לא חשבתי מה אני הייתי עושה אילו הייתי מפקד עכשיו. רק חשבתי איך זה קרה לנו".

ולמרות הכל, אתה אופטימי לעתיד?

"(צוחק…) תשמע, אני חייב להיות אופטימי, אבל עם חשש לא קטן ומבט של הרמת גבה על כל דבר שעושים".