בתבונה רבה נהג ראש העיריה חיים ביבס כשהפריד את פועלי הבניין משעות פעילות גני הילדים. הח"מ, התומך בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, היה נוהג בדיוק כך. בפחות שכל עשה ביבס כאשר ניסה בכל כוחו לטשטש את המעשה ולהקנות לו צביון אחר. מיותר.
מצב בטחוני ומתח בין דתי וסכנת פיגועים הם עניינה של הממשלה ותוצאת מעשיה. וכשסיר הלחץ שב להתמלא והריקושטים מתחילים לעוף – זה יוצא לא בלשכת נתניהו אלא בשטח. בכפרים ובערים ובמקומות שבהם חיים אנשים וחיים ילדיהם והפחד מ"ערבי שפתאום יישתגע" הוא אמיתי ואין שום צורך לזלזל בו.
נתניהו מבשל את הדייסה וחיים ביבס (פקודו בתקופות בחירות) צריך לאכול את התוצאות בשטח. ההורים החרדים לשלום ילדיהם לא הולכים לנתניהו, הם באים אליו. והם מאיימים בהשבתה והם צודקים לגמרי. והם אינם גזענים, כפי שביבס אינו כזה. במודיעין יש לא מעט ערבים המתקבלים בסבר פנים יפות: הרופא שטיפל בכם ב"טרם" וחבריו בקופות החולים, הבכיר בעיריה, אנשי עסקים וסוחרים, שכבודם ומעמדם אינו מוטל בספק. המפגש הבעייתי הוא עם הפועלים הזוטרים, שגם בימים כתיקונם מהלכים אימה על הורי השכונה (בין אם הם סינים, תאילנדים, ערבים או רומנים. הפועל העברי האחרון נראה בארץ בסביבות 1959). היראה הזו טבעית ומובנת. בוודאי כאשר בידי "האנשים המפחידים" יש כבר כלי נשק פוטנציאלים. מטוריה ועד פטיש.
נכון פעל ביבס אך חבל שאינו מתאר את התמונה המלאה, כולל הביקורת שיש לו כלפי מי שהתקין את התבשיל הזה.