לפני למעלה משנה, לאחר חטיפת ורצח שלושת הנערים בגוש עציון, הערכתי כאן כי האלימות כלפי יהודים ביו"ש תגדל משום שפשוט אי אפשר למנוע אותה יותר. כאשר שתי אוכלוסיות עוינות "מעורבבות" זו בזו וחולקות אותו איזור מחיה, עלינו להודות בצער כי הדרך היחידה לעצור את התוקפים היא להעלים אותם מהשטח.

מכיוון שהדבר הזה בלתי אפשרי, האוכלוסיה התוקפת מסתערת על קורבנותיה באמצעים מחרידים בפשטותם: ילדים בני 12 עם סכינים, קשישות בנות שבעים פלוס, נהגים שבהחלטה של רגע סוטים מהמסלול ודורסים חיילים ומתנחלים.

בישראל תולים את האשמה ב"הסתה" שמתחילה אצל הפלסטינים בגיל צעיר. ניצמד ללוגיקה הזו ונמשיך בה בחיפוש אחר פיתרון: אפשר לאסור את כל המורים והמטיפים במסגדים, אבל מישהו יבוא במקומם. אפשר גם לעטוף את מערכת החינוך הפלסטינית באהבה ובתקציבי ענק (מתוך תקווה שישנו את דרכם), אבל אינני רואה את הקואליציה הנוכחית עושה זאת. אפשר גם להתפלל לנס שזה פשוט ייפסק מאליו ואפשר גם לצמצם את תנועת היהודים ביו"ש רק לימי גשם (שבהם, כידוע, יש פחות פעולות טרור).

הפוך והפוך בה, שוב מתברר כי מדינת ישראל אינה יכולה להחזיק בשטחי יו"ש. זוהי אמת כואבת שאינה קשורה לצדק היסטורי כזה או אחר. זה התחיל ב-13 ביוני 1967, נמשך עד רגעים אלה ממש ויהיה כך גם בעתיד. במסכת יבמות מסבירים כי בעל שאינו רוצה לתת גט לאישתו "מלקים אותו עד שיאמר 'רוצה אני'". את הפלסטינים אנו מלקים כבר 48 (!) שנה והם עדיין מסרבים להצהיר "רוצה אני".