אני יודע שאני תופס אתכם בתוך כל ההמולה של לפני ליל הסדר. טרוף מוחלט של אינספור מטלות לקראת החג ומיד אחריו חול המועד. אצל מי עושים את החג? ומה עם זאתי מהמשפחה שאני לא סובל? ומה עושים עם הילדים בחול המועד? ועוד אלף ואחת קושיות.
אבל בואו נצא מההכנות לפסח ונסתכל על היומיום שלנו בשאר ימות השנה. הקושיה האמיתית היא האם אנחנו באמת בני חורין? אני מסופק שלא לומר משוכנע שהתשובה היא שלילית.
תבחרו איזה יום בשבוע או בשנה ותראו כיצד הוא נראה. בסופו של אותו יום תבדקו כמה מטלות עשיתם וכמה זמן פנוי אמיתי היה לכם. עבור עצמכם בלבד. כמה דקות של כיף וכמה שניות צחקתם אם בכלל?
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתם – שר אריק איינשטיין אללה ירחמו וכמה שהוא צדק. אני מביט בפניהם של בני הדור הזה ואני רואה בעיקר לחץ ודאגה. היכן הם הימים שבהם השכונה הייתה כיכר העיר וכל תושביה התכנסו פחות או יותר מדי יום באותו מקום. לא אכלנו גורמה, אף אחד לא תכנן חופשה לחו"ל ןנסיעה לתל אביב נחשבה במושגים של היום כאילו נסענו לצפות בפינגווינים בקוטב. החיים היו בסיסיים ופשוטים. והיה לנו הכי הרבה מהמשאב שהפך הכי יקר במציאות חיינו – זמן!!! היה לנו מלא מלא זמן שיכולנו אף לשווק למדינות לחוצות כמו ארה"ב שהחלה את המרוץ לאלוהי הדולר.
העולם עושה צעדי ענק קדימה. הכל מתפתח ורץ במהירות האור. אנחנו עם אייפונים משוכללים ועם מטוסים החוצים אוקיאנוסים בשעות ספורות. יוצאים מכדור הארץ אל כוכבים אחרים ומנסים בכל דרך לקצר תהליכים ולהתייעל כדי לפנות יותר זמן אבל כמו העכבר הרץ על הגלגלת שאינה מתקדמת לשום מקום וככל שהטכנולוגיה מפנה לנו יותר זמן ככה חסר לנו זמן.
בסופו של יום אנו חוזרים הביתה בחשיכה עם הלשון בחוץ ומתים לפגוש את המיטה. אז מה קורה לנו ולחיים שלנו? האם יתכן שהפכנו את היוצרות ובמקום לצאת מעבדות לחרות אנחנו בעצם נולדים בני חורין ומכוונים את חיינו לעבדות? סוג של מעגל או מלכוד השואב אותנו לתוך חיים עמוסי מטלות, דאגות וחרדות.
האם הייתי מוכן לחזור לימי השכונה וסאלח שבתי? שלילי חזק! וחוץ מזה זמנכם עבר כי יש לי מלא דברים עוד להספיק היום…
חג שמח