מכבסה יפהפיה שלי

אודי הירש (צילום: ויקיפידיה)

לפני כמה ימים הזדמנתי במקרה לבית הספר שבו לומדת בתי במהלך היום ושמעתי צעקות בוקעות מכמה כיתות. אלו היו המורות, שצרחו, ככל הנראה, על תלמידים סוררים. בתחילה הופתעתי. אחר כך, כשיצאתי מבית הספר, שאלתי את עצמי למה הופתעתי. מה, המורות שלי לא צעקו בכיתה? אפשר בכלל להשתלט על 40 תלמידים בלי לצעוק מפעם לפעם? איפה בעצם הבעיה? השאלה הזאת הטרידה אותי במשך כמה ימים, ואז, באסיפת ההורים הבית-ספרית הבנתי למה.

פעם, בערך עד אמצע שנות ה-70' של המאה הקודמת, היה ברור לכולם שלא שולחים את הילד לבית הספר, אותה מסגרת אנכרוניסטית שנועדה לגדל כורי פחם צעירים בבריטניה של 1850, כדי שיתפנק. הוא ילמד מתמטיקה, אנגלית וספרות, ועל הדרך אולי יספוג כמה ערכים, יידרש לשבת בשקט במשך יום שלם ואם יסטה מהתלם ישלם בחתימה במשרד המנהל או בהשעיה לכמה ימים. אלא שאז יצאה לדרך גישה פדגוגית חדשה, ומבורכת למדי, שגרסה כי הילד – ולא המורה – צריך להיות במרכז. במקום שהמורה יהיה משול לאל שכולם קמים על הרגליים עם כניסתו לשיעור, דווקא המחנך הוא זה שצריך לדאוג לצרכיו והתפתחותו של הילד. וזה בסדר, גם אם כמה מורים ותיקים הביעו אז געגוע לימים שבהם ילדים בעייתיים ספגו חבטות סרגל בידיהם.

מובן שהגעגוע לימים שבהם סמכות המורה הייתה לא מעורערת אינו מוצדק, כמו רוב ההתרפקויות הנוסטלגיות על העבר. גם בשנות ה-50' וה-60' היו מורים גרועים, שחוקים וטיפשים, רק שאז הלגיטימציה להתלונן עליהם ולהלבין את פניהם ברבים הייתה אפסית. במילים אחרות, אז מארק צוקרברג אפילו לא היה בתכנון. הבעיה היא שסביב הגישה של 'הילד במרכז' קמה תורה שלמה, שיצאה לחלוטין משליטה. באסיפת ההורים הבית-ספרית נזרקו לחלל האוויר המושגים 'ניהול עצמי', 'הון אנושי', 'הכלה', 'אהבה עצמית', 'השתחררות מכבלים ומפחדים', 'תהליך פדגוגי', 'מנהיגות פורצת דרך', 'מפתח הל"ב', 'אשכולות חשיבה', 'העשרה', 'גישה חיובית'. הכל מאופר בפודרה המכונה 'מיטבי'. מתברר שהכל נעשה היום באופן 'מיטבי' בבתי הספר. אם כך, אין פלא שהתקשיתי לעכל את הצעקות בבית הספר. אם כולם כל כך מבינים, אוהבים ומיטביים, למה שירימו את הקול?

כי הם בני אדם, כמובן. בני אדם מתעצבנים, מתבאסים, לפעמים אפילו מתחרפנים. יש להם ימים טובים יותר וטובים פחות, ימים שבהם הכל נראה שחור וכאלה שהכל נראה ורוד. זה טבעי. אחד הדברים הגרועים ביותר שאדם יכול לעולל לעצמו הוא לנסות להילחם בטבע שלו ובתחושות שלו. למרבה האימה, זהו המסר שמקבל הילד הישראלי, וגם המורה הישראלי. אין מקום לעצב, לפחד (באופן סמלי, הסיסמה "לא לפחד כלל" מופיעה בכרזות ברחבי בית הספר) או לתסכול – תחושות שכל אדם נורמלי חש לפחות כמה פעמים בשבוע, אם לא ביום.

עם זאת, נדמה שהילדים עוברים כאן אימון אפקטיבי בהחלט לקראת השתלבותם במכרות הפחם של ימינו – חברות ההיי-טק או משרדי עורכי הדין. בתי הספר, כך נדמה, אימצו בחדווה את מושגי הממבו-ג'מבו הארגוני-קואוצ'רי-ניו אייג'י שהשתלט על עולם העבודה הישראלי. גם כבוגר, חייב העובד להתייחס למקום שמפרנס אותו כאל 'משפחה', להיות קואופרטיבי ושמח בחלקו כל העת, להדחיק את תסכוליו ולחייך לעמיתים לעבודה או ללקוחות. עליו להתייצב בכל יום במשרד, ארוז בחולצה מעומלנת ומגוהצת, גם אם היה לו לילה נורא, גם אם לילדיו צומחת שן וגם אם הוא מרגיש מחורבן, פשוט כי אזלו לו ימי המחלה. זה לא מאוד טבעי לשים מאות ילדים או עשרות עובדים תחת קורת גג אחת, וקשה במיוחד לאלף את הפראים האלו. על מנת לשלוט בהם צץ עולם מושגים חדש ומכובס, שלפיו החיים הם שורה של תהליכים חיוביים, אם גם קרים ומנוכרים. אלא שאין מדובר ב'הון אנושי': אלה אנשים בשר ודם, עם רגשות, כעסים ואכזבות.

הייתי מעדיף שבבית הספר היו אומרים לנו, ולילדים, את האמת. שלא קל ללמד 40 ילדים בכיתה; שהמורות עושות כמיטב יכולתן, אבל הן לא גיבורות-על; שגם לנו, כהורים, יש אחריות להעביר לילדים את המסר שלא הכל חייב להיות כיף; שלא כולם יצליחו ושלא כולם יהלומים לא מלוטשים שרק צריך למצוא את הניצוץ הטמון בהם; שייעשו בדרך טעויות; שלא כולם יהיו מרוצים; ושלמרות הכל, עלינו להיות אסירי תודה על כך שחבורת אנשים מסורה לתפקידה, פחות או יותר, תנסה להחזיר את ילדינו הביתה בסוף השנה כשהם מצויידים ביותר ידע על העולם. נכון לעכשיו, מתקבל הרושם שבתי הספר מצליחים, במידה כזו או אחרת של הצלחה, ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית וספרות. את שאר הכלים יהיה עליהם לרכוש במקום אכזרי הרבה יותר, אך מציאותי: בבית הספר של החיים.

2013-09-17 11:01:13
2017-06-21 01:00:00

כתבות נוספות

הביאו לנו נחת

תלמידי מודיעין רשמו השבוע הישגים מרשימים במיוחד: מדליית ארד באולימפיאדת הכימיה ומקום רביעי בתחרות מדעים בינלאומית

שיטת בן סעדון

מאז פיטוריו ממשרת סגן ראש העירייה בשכר מטיח אילן בן סעדון בעירייה האשמות חמורות, שאף גובלות בפלילים, מבלי שיציג ראיות כלשהן או שיגיש תלונה לגורמים הרשמיים כפי שמצופה מנבחר ציבור • בשבוע שעבר חשף את עצמו לתביעת דיבה, לאחר שהאשים בפומבי את מהנדס העירייה כי היטה את המכרז על מגרש בזק, ואף טען כי בעירייה "טיפלו" בתיעוד הישיבה בה תמך בשינוי ייעודו של המגרש

גם להם מגיע בית

סניף איחוד הצלה במודיעין זכה סופסוף למבנה קבע משלו, הודות לתורמים מארה"ב, שישמש להכשרות מקצועיות

הביאו לנו נחת

תלמידי מודיעין רשמו השבוע הישגים מרשימים במיוחד: מדליית ארד באולימפיאדת הכימיה ומקום רביעי בתחרות מדעים בינלאומית

המשך קריאה »

שיטת בן סעדון

מאז פיטוריו ממשרת סגן ראש העירייה בשכר מטיח אילן בן סעדון בעירייה האשמות חמורות, שאף גובלות בפלילים, מבלי שיציג ראיות כלשהן או שיגיש תלונה לגורמים הרשמיים כפי שמצופה מנבחר ציבור • בשבוע שעבר חשף את עצמו לתביעת דיבה, לאחר שהאשים בפומבי את מהנדס העירייה כי היטה את המכרז על מגרש בזק, ואף טען כי בעירייה "טיפלו" בתיעוד הישיבה בה תמך בשינוי ייעודו של המגרש

המשך קריאה »

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

המשך קריאה »

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך