פיסטוק היה חונה על המדרכה?

אודי הירש

מותו של ספי ריבלין ביום שלישי השבוע, בדיוק שבוע אחרי היעלמותו הפתאומית של אריק איינשטיין מחיינו, נתן דרור לגל נוסף של התרפקות נוסטלגית. נקודת ציון אחת בקריירה של הבדרן המנוח ממחישה עד כמה העבר היה שונה מההווה. לא בהכרח טוב יותר, פשוט אחר. מבחינת הילדים של שנות ה-70, התפקיד שהעלה לגדולה את השחקן היה זה של פיסטוק ב"רגע עם דודלי". יש להזכיר, שריבלין עשה כמה דברים משמעותיים עוד קודם לכן: הוא נטש קריירה איכותית בלהקה של תיאטרון החאן וכבר היה חלק חשוב ב"ניקוי ראש" המיתולוגית. למרות זאת, רבים יזכרו אותו לעד כמי שהיה הסיידקיק של שני טיפוסים מתולתלים ונטולי סקס אפיל לחלוטין, שלמה ניצן וציפי מור, בסדרה שהאטרקציה העיקרית שלה הייתה חבית מדברת עם שפם מטאטא ומפתח גדול. מתברר שהציפיות שלנו מהחיים לא היו גבוהות במיוחד כשהיינו ילדים.

 

ספי ריבלין ז"ל (מתוך "רגע עם דודלי")

אחד היתרונות בעבר היה שלאנשים היו פחות אפשרויות לבוא לידי ביטוי. לא היו להם רשתות חברתיות, והדרך היחידה שבה היו יכולים לפרסם טקסט, אלא אם כן היו עיתונאים כמובן, הייתה שליחת מכתב למערכת – ולמי היה כוח לזה, פרט לטרחנים מושלמים. היום, לעומת זאת, כולם מקלידים מיד כל בדל מחשבה שעולה בראשם היישר לפייסבוק או לטוויטר. המחשבה הזאת יכולה להיות גזענית, נגועה בבורות או סתם מעידה על טיפשות כבירה. כך נוצר מצב שכולנו מוצפים באשפה מילולית במשך 24 שעות ביממה, ופתאום האנושות נראית לנו מטומטמת ואפלה. אנשים יכולים להביא לידי ביטוי את אישיותם גם באמצעות כלי הרכב שלהם. פעם היו הרבה פחות מכוניות, והן היו קטנות ואיטיות יותר מאשר כיום. רק למתי מעט היו ג'יפים, ומטבע הדברים היו פחות בעיות חניה. במילים אחרות, אנשים לא היו צריכים לחנות על המדרכה.

במובן מסוים, אנשים שחונים על המדרכה גרועים יותר מאנשים שכותבים שטויות בפייסבוק. בניגוד למרחב הווירטואלי, מדובר בפעולה ממשית. כשמישהו חונה על המדרכה, הוא כמו אומר: אתם, כולכם, יכולים לקפוץ לי. הילדים שייאלצו לסכן עצמם וללכת דרך הכביש, ההורים שעומדים לאסוף ילד מהגן, השכן שמנסה לצאת מביתו ונתקל במחסום בדמות רכב – כולכם מעניינים אותי כקליפת השום. נדמה לי שכשאנשים מתגעגעים לפעם הם חושבים גם על הציבור הלא מבוטל שחונה על מדרכות, שכן בפעולה הזאת יש משהו שמייצג את הישראליות של היום: כוחנית, עיוורת לסביבתה, אלימה. לא אור לגויים ולא נעליים, לא ואהבת לרעך כמוך ולא ערדליים.

אני תמיד מופתע מהיקף האנשים שחונים על מדרכה במודיעין. אחרי הכל, זהו כפר קטן של 80 וכמה אלף תושבים. העיר מחולקת לשכונות, והסיכוי שלא תכיר את החונה קטן למדי. הבן שלו לומד עם הבת שלך בבית ספר, אשתו מוכרת בחנות שאתה קונה בה בקביעות, הוא עשה לך שיפוץ קטן בדירה פעם או שהוא סתם הורה לילד בגן הבלתי נסבל שממוקם מול הבית שלך. כך או כך, הסיכוי שלא תיתקל בו שוב אפסי. הווה אומר, שהאנשים שחונים על המדרכה לא רק מתעלמים מזולתם במופגן, אלא גם עושים זאת ליד ומול אנשים שבוודאי יתקלו בהם בעתיד. וזה לא מעניין אותם. הם עד כדי כך אטומים. הם צריכים לאסוף את הילד מהגן או מבית הספר, ולעזאזל הכל. אלוהים לא שלח אותם לעולם הזה כדי לעשות עוד סיבוב של חיפוש חניה או כדי ללכת, חלילה, חמש דקות ברגל. למדרכה בחרתנו.

הדבר הכי נורא באנשים האלו, שחונים על המדרכה, הוא מה שהם עושים לנו, האנשים שלא חונים על המדרכה. הם מעצבנים אותנו. הם מוציאים מאתנו עצבים שכלל לא היינו מודעים לקיומם. הם הופכים אותנו באחת לקשישים נרגנים שמצלמים את המספר שלהם בסלולרי, מרימים את הקול ומאיימים לפנות לעירייה (תהייה: האם עיריית מודיעין מסוגלת לשאול מתל אביב פרומיל מגדוד הפקחים המורחב שלה, לפחות בשעות ההגעה והאיסוף ממוסדות החינוך?). הם הופכים אותנו לשכן שהיה צועק עלינו לא להפריע בין 14:00 ל-16:00, אז בסבנטיז, ושולח אותנו לראות רגע עם דודלי. בדיוק כמו הטמבלים שכותבים שטויות בפייסבוק,  הם גורמים לנו להגיב באלימות. שם בטוקבק, כאן בצעקה. הם מוציאים מאתנו את הרוע. כשאתה נתקל באלימות, מילולית, פיזית או ממונעת, סביר להניח שמשהו ממנה ידבק בך.

אין לי אשליות שפנייה נרגשת תביא להפסקת התופעה. שורשיה עמוקים יותר מטור כזה או אחר. רק הבושה היא זו שיכולה לשנות את התמונה. באופן מיסטי, בדיוק כשהתחלתי לכתוב על אותו ציבור מאוס, פתח מכר שלי עמוד פייסבוק מעודן בשם "עם ישראל תפסיקו לחנות כמו בני זו..", ובו צילומים של ג'יפים שחונים על מדרכות ואידיוטים שחונים בחניות נכים. בכל זאת יש יתרונות בקדמה ופייסבוק. בתכלס, אם להיות כנים, גם יובל המבולבל מזכיר קצת את פיסטוק. והוא אפילו לא סיידקיק של חבית. 

2013-12-04 12:41:26
2018-04-08 01:00:00

כתבות נוספות

גם להם מגיע בית

סניף איחוד הצלה במודיעין זכה סופסוף למבנה קבע משלו, הודות לתורמים מארה"ב, שישמש להכשרות מקצועיות

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

המשך קריאה »

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך