רק אני ואנוכי

אודי הירש (צילום ויקיפדיה)

כמה אירועים חברו השבוע כדי להזכיר לי שהמצב בעולם לא משהו. ראשית, בשאר אל אסד הפציץ בנשק כימי – אולי בטעות ואולי לא – מאות גברים, נשים וילדים, צעד שבעקבותיו צפויות ארצות הברית ובעלות בריתה להכות בסורים בימים הקרובים – ואולי לגרור למלחמה גם את ישראל; שנית, מיילי סיירוס, מי שאך לא מזמן הייתה אלילת ילדים תמימה וזכה, הופיעה כשרלילה חסרת מעצורים בטקס פרסי ה-MTV; בנוסף, מישהי בשם טהוניה רובל, שעל פי הדיווחים סובלת מהפרעת אישיות גבולית כלשהי, זכתה ב'האח הגדול'; ובמקביל, ילדי ישראל חזרו לבית הספר כשרבים מהם לא חוסנו נגד פוליו.

למען האמת, אין קשר של ממש בין הסיפורים האלה. אלא שכל אחד מהם בנפרד מוכיח עד כמה המציאות שאליה יגדלו הילדים שלנו, שצעדו השבוע מפוחדים לגנים ולבתי הספר (שטויות, בעצם: אנחנו אלה שפחדנו בשבילם), מורכבת, ועד כמה התקופה שבה הוריהם גדלו הייתה פשוטה וברורה יחסית.

דוגמה ראשונה: כשאנחנו גדלנו סיפרו לנו המורים שאולי עד שנגדל לא נצטרך להתגייס לצבא. כולנו הכרנו את היונים הצחורות האלו ששוחררו לשמים בטקסים ואת השיר של להקת הנח"ל. גם אם לא היו למדינה הרבה ידידים באזור, לפחות האויבים היו ברורים: אסד במצרים, ערפאת בלבנון, חוסיין בירדן, והשלום הקר עם מובארק במצרים. כל קודקוד מלמיליאן. כן, מפעם לפעם פרצו מלחמות – בישראל זו מסורת שחייבים לשמר, אחרי הכל – אבל נראה היה שהעסק לא נפתר רק בשל עצלות: שטח לכאן, שטח לשם וסגרנו עניין. עכשיו, אפילו הקיצוניים שבשמאלנים מתקשים לגבש עמדה לגבי ההתרחשויות באזור, ולא יודעים אם הם בעד אסד או בעד אויביו, והאם להרוג מוסלמים במצרים זה בסדר או פשע מלחמה מתועב. הכל כל כך מסובך. היונים הצחורות הפכו לסוג של עכבר עם כנפיים והחלום של ילדי מודיעין זה להתגייס ליחידה הכי מורעלת שאפשר. תקווה? זה שם של שיר, לא?

לא רק תקווה הייתה לנו, אלא גם תמימות. בעצם זה אותו הדבר. כוכבי הילדים שלנו היו איש מתולתל בשם שלמה ניצן וידידה מתולתלת בשם ציפי מור, ליצן עם פרצופים מצחיקים בשם ספי ריבלין וגיבורי סרטים מצויירים כמו מרקו, פינוקיו ואל סיד. הילדים של היום, לעומת זאת, נתקלים בערך בגיל 6 ביצירות מופת כמו 'סופר שטותניק', בכיכובם של מלכת היופי בדימוס לירן כוהנר בבגד גוף צמוד ועוד כמה זאטוטים שהוריהם הסכימו שישפילו את עצמם תוך התפלשות בנוזלים ירוקים רק כדי שיהיו מפורסמים. הילדים שלנו נתקלים בהאנה מונטנה האהובה כשהיא מנופפת בישבנה, חופנת את מבושיה ומלטפת אברי מין זרים מול כל העולם, בתצוגה מביכה של ירידה מהפסים וככל הנראה גם ירידה על כמה וכמה שורות קוקאין. פעם, התחרפנויות פומביות כגון אלו קרו הרבה יותר לאט: מדונה, הגיבורה של הדור שלנו, פיתחה אובססיה למין בפרהסיה בשלב מתקדם למדי בקריירה, ופרצה לתודעה העולמית בגיל 27 בערך. זהו פחות או יותר הגיל שבה גברת סיירוס תשכון ככל הנראה מתחת לאדמה, כתוצאה ממנת יתר.

כשאנחנו גדלנו, תככים ומזימות היו עניין רחוק, לא מציאותי. כן, כולנו צפינו ב'דאלאס' וב'שושלת', אבל אלו היו סדרות אמריקאיות לא אמינות. אף אחד לא האמין שבאמת קיימים אנשים כמו ג'יי.אר או אלקסיס. לילדים של היום, מנגד, אין סיבה לחשוב שתקיעת מרפקים בצלעות או סכינים בגב כדי להתקדם בחיים היא פעולה לא לגיטימית. אחרי הכל, הם חוזים מדי ערב בחבורת סוציופתים שעושים בדיוק את זה בתוכנית טלוויזיה שמתגמלת את הדמות הדוחה ביותר במיליון שקלים. בזמן שכולם מסביבם – מורים, שרים, מפקדים בצבא – ידברו על ערכים, הערך שעל ברכיו מתחנכים באמת הילדים של היום הוא אנוכיות. הוריהם, אלה שגדלו לעולם התמים של פעם, הפנימו את הערכים האלה היטב: רק מעטים מהם לקחו את ילדיהם המחוסנים ממילא להתחסן נגד פוליו, מכיוון שלא היה להם מה להרוויח – פרט לכך שלא ידביקו את הזולת. כשההורים האלה היו ילדים, בסוף שנות ה-80', אף אחד לא שאל את הוריהם האם לחסן אותם נגד פוליו – האחיות בבית הספר עשו זאת. המדינה אמרה שצריך, אז כולם הצדיעו וצייתו.

האם פירוש הדבר שפעם היה טוב יותר? כמובן שלא. טקסטים בכייניים כגון זה תמצאו כמעט בכל עידן מאז המצאת הכתב. גם בעבר היו קשיים, גם פעם היו אנשים רעים, גם אז כוכבי מוזיקה התמכרו לסמים או לאלכוהול בגיל צעיר מדי ושמעון פרס עשה תחבולות פוליטיות סטייל 'האח הגדול' עוד בשנות ה-50'. העניין הוא שגילינו את כל זה קצת יותר מאוחר. היו לנו כמה שנים של חסד. אכזריותו של העולם, היעדר החוקיות שלו, השרירותיות של החיים, הקשיים והפחד הרימו את ראשם המכוער בגיל מתקדם יותר, כשהיינו בשלים יותר לקלוט זאת. הילדים של היום, נדמה לי, מבינים את העולם טוב יותר ממה שהבנו אנחנו כשהיינו בגילם. אני מצטער עבורם ולא מקנא בהם.

2036-06-28 01:09:00
2036-06-28 01:09:00

כתבות נוספות

גם להם מגיע בית

סניף איחוד הצלה במודיעין זכה סופסוף למבנה קבע משלו, הודות לתורמים מארה"ב, שישמש להכשרות מקצועיות

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

המשך קריאה »

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך