רבות דובר מאז פרוץ המלחמה על חלקן של נשות החיילים במאמץ המלחמתי, אלו שמנהלות מאבק אמיתי לנסות ולנהל חיי שגרה עבור הילדים שאבותיהם נמצאים תקופה ממושכת בשדה הקרב.
אם יש דוגמה מובהקת לאותן "לביאות", הרי שהיא רעות אלגרבלי ממודיעין, שלא רק שהיא מנהלת לבדה את חיי המשפחה, אלא גם מתמודדת עם החשש הכבד לחייו של בעלה, סא"ל מתן אלגרבלי, מג"ד בחטיבת גבעתי שנפצע קשה באירועי ה-7 באוקטובר וחזר לאחר שיקום ללחימה.
"להיות נשואה למפקד קרבי, עוד בימי טרום ה-7 באוקטובר, זה בעיקר להתמודד עם ההיעדרות שלו ביום-יום מהבית", סיפרה השבוע בריאיון למודיעין News, "זה בעצם החוסר שלו עבורי ועבור הילדים, והחוסר של מבוגר נוסף בבית. אבל לפני המלחמה מעולם לא הרגשתי שיש איזו סכנה שמרחפת מעל חייו, זה לא הרגיש מפחיד".
"חשבתי שהוא פשוט מת"
רעות ומתן, שניהם בני 33, הורים לגאיה (6.5), עומר (5) ובארי בן השנה ותשעה חודשים, היא גדלה במודיעין והוא בפסגת זאב, היו עד לפני כשנתיים שניהם אנשי קבע. "שירתי בקבע כקצינה בדרגת רב סרן", מספרת רעות, "ועזבתי את הצבא קודם כל כי רציתי להיות צלמת משפחה, וגם בגלל שהשילוב של שני אנשי קבע בבית – שאחד מהם מפקד קרבי – מאוד קשה גם ברמה התפעולית וגם ברמה הרגשית. הילדים שלנו סוחבים קושי רב סביב הדבר הזה, ובגלל ההיעדרות של מתן החלטתי שנמאס לי להרגיש קרועה ויצאתי לדרך חדשה עם הלידה של בארי".
שנה לאחר שעזבה את הצבא הגיעו אירועי ה-7 באוקטובר, והפכו מחדש את החיים של בני הזוג. "בשביעי באוקטובר הייתי ערה עם בארי בשש בבוקר ושמעתי שקורה משהו", היא נזכרת, "בשבע ורבע, כשמתן ליווה אותי לאוטו כי לקחתי את הילדים להורים שלי, היה ברור שקורה משהו אחר והפרידה הייתה כשאני הרגשתי שאני מתה מפחד. הוא נסע לצבא ואני להורים שלי והייתי ממש בסטרס כל היום הזה. בגלל שהייתי כל כך בלחץ, כל היום עקבתי אחריו בעזרת שירותי מיקום באייפון. רציתי לייצר שליטה וודאות. ראיתי בטלוויזיה את הדיווחים ותוך כדי ניסיתי כל הזמן לקבל מידע על מה קורה איתו, עד שבסופו של דבר באותו ערב, אחרי שראיתי שהוא היה בשדרות ובנובה ובכפר עזה, פתאום ראיתי שהוא הגיע לבית החולים שיבא".
באותם רגעים היא עוד סבורה כי בעלה רק מלווה את אחד הפצועים, ומחליטה לנסוע לחדר המיון בשיבא כדי "רק לתת לו חיבוק". בבית החולים שרר כאוס של ממש ומידע על גורלו של מתן היא לא הצליחה לקבל, ורק לאחר ארבע שעות חיפוש, במהלכן אחת מעובדות המקום מסרה לי שקית עם חפציו, מגיעה הבשורה. "הוא לא היה בטראומה, לא בטיפול נמרץ, לא בחדר ניתוח. בשלב הזה את אומרת לעצמך שאם הוא לא נמצא פה הוא כנראה פשוט מת והם לא יודעים איך לומר לי. בסופו של דבר התברר שבגלל כל הבלגן, כשהוא הגיע רשמו אותו כאלמוני וזאת הסיבה לכך שהוא לא היה במערכת. בסוף מצאנו אותו בטיפול נמרץ לב, כי לא היה מקום בטיפול נמרץ הרגיל. ישר זיהיתי את הפנים שלו ובדקתי שהכל במקום, ואז הסבירו לי על הפציעה".
סיפור פציעתו של אלגרבלי וקרב הגבורה שניהל באותו בוקר ארור סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת. לאחר שהגיע לבסיס והצטייד יצא אלגרבלי יחד עם מספר קצינים לשדרות, אחר כך המשיך לזירת הטבח של פסטיבל הנובה, ומשם הגיע היישר אל הקרב שהתחולל בכפר עזה. "הם ניסו להבין לאן ללכת, נכנסו לתוך השכונות והגיעו לבית מסוים", מספרת רעות, "הם ראו שם איש ששוכב עם סנדלי שורש וקורא לעזרה. אחד הקצינים שהיה עם מתן רצה להגיש לו עזרה, ומתן אמר לו 'רגע, תעצור. יש פה משהו מוזר'. למרות שהוא נראה ישראלי, בגלל סנדלי השורש, מתן אמר שהוא נראה מוזר. הם החליטו לזרוק רימון הלם ולאגף את המקום, וגילו שהיו שם שבעה מחבלי נוחבה שניסו לעשות להם מארב. מתן ועוד קצין הרגו את כל המחבלים".
משם ממשיכים מפקד הגדוד והלוחמים שעימו לעבור מבית לבית, עד שמתן נורה בבטנו ונפצע באורח קשה. "הוא נפצע וניסה לזחול ולהגיע למחסה, ואז חבר ניסה להגיע אליו ונורה, ועוד אחד ניסה ונורה. ואז הסמח"ט בסופו של דבר, בהרבה תושיה וגבורה, הצליח לשלוף אותו משם ולהעלות אותו על האמר, ופשוט העיפו אותו אחורה ומשם העבירו אותו לאמבולנס של איחוד הצלה. כל הפינוי היה מהיר מאוד וזה מה שהציל אותו".
בבית החולים מוצאת רעות את בעלה כשהוא מורדם ומונשם, ורק למחרת בבוקר, כשהעירו אותו מההרדמה, היא יכולה לנשום לרווחה. "ברגע שהעירו אותו הוא עשה לי סימן של לב עם היד. כשהוא הגיע לבית החולים הוא היה עם לחץ דם מדאיג ובמצב נוראי. לא האמינו שהוא ישרוד. ואז התחיל המסע שלנו איתו בטיפול נמרץ ואחר כך בטראומה. היינו סביבו 24/7, ובמקביל יש בית עם שלושה ילדים, ובארי שאפילו לא בן שנה, והם לא יודעים מה קרה ופתאום גם אני נעלמתי להם. הרגשתי קרועה בין מתן לבין הילדים".
הקרב על הבית והמשפחה
מאותה נקודה מתחילה התמודדות משפחתית ואישית לא פשוטה בעליל. מיד לאחר שמתן התעורר, כאשר היה ברור כי מצפה להם עוד דרך ארוכה, רעות מייצרת לוח זמנים וטבלת משמרות ומנהלת את השהייה לצדו של בעלה הפצוע. וכל זה כשבבית מחכים שלושה ילדים קטנים. "היה לי חשוב להיות עם הילדים בהרדמות ובהשכמות" היא מספרת, "נכנסתי למצב מלחמה על הילדים שלי, על הבית שלי ועל הבעל שלי. יומיים אחרי הפציעה כבר ביררתי על טיפולים רגשיים לילדים כדי למזער נזקים, וגם לנסות להבין מה המצב של מתן ולראות איך אני מרימה אותו מהדבר הזה. במקביל, עברנו בית. בתשיעי לאוקטובר קיבלתי מפתח לבית חדש. הרגשתי שבשנייה אחת כל הבית היה עליי וצריך לראות איך מרימים את זה. כששאלו אותי 'איך את?', עניתי 'אני אהיה בסדר כשהמשפחה שלי תהיה בסדר'".
איך נראית אותה תקופה?
"אלה היו חודשיים על אוטומט, ואחרי חודשיים מתן השתחרר הביתה. הוא עבר בדרך עוד ניתוחים ואז בעצם התחיל שיקום יום. כל יום הוא נסע לבית החולים ולאט-לאט ניסה לחזור למסלול, עד שהוא השתקם וקיבל אישור שהוא בסדר וכשיר לחזור לצבא. בראשון לפברואר הוא חזר לקורס פו"ם (פיקוד ומטה), שם הוא היה עוד לפני הפציעה. מהפציעה נשאר לו בעיקר נזק בכליה שלא מתפקדת מאה אחוז, אבל חוץ מזה הוא ממש בסדר".
מה מספרים לילדים?
"אני אמא מאוד מגוננת והיה לי חשוב להגן עליהם, לכן סיפרתי להם על הפציעה עם האיש עם הסנדלים בצורה תיאטרלית ומותאמת גיל. סיפרתי ש'אבא עשה תכסיס ושיגוע'. אמרתי להם שבמסגרת הדבר הזה הוא קיבל מכה בטן ולכן הוא נמצא בבית חולים. ככל שעבר הזמן הם השלימו לעצמם את התמונה, שאבא נורה בבטן וכו'. היה להם לא פשוט. במשך תקופה ארוכה הם שאלו אותי אם הוא עומד למות, כי הוא היה הרבה זמן בבית חולים, ושאלו אותי הרבה שאלות על מוות וחיים. אני בעיקר ניסיתי כל הזמן לשדר להם שאנחנו כל הזמן במגמת שיפור, למרות שזה לא תמיד היה ככה. היו נסיגות, אבל לא אפשרתי להם לראות אותו אז, רק כשהוא היה במגמת שיפור. ניסינו לייצר להם תמונה יותר נעימה, אבל הם ילדים שחוו הרבה וראו את אבא שלהם, שהם כל כך העריצו כי הוא הכי חזק והכי גיבור, שפתאום הוא נפצע ולא יכול להרים אותם ולחבק אותם. זה שורט".
לאחר השיקום חוזר אלגרבלי להשלים את הקורס שקטעה המלחמה, ולאחר מכן הוא מתמנה למפקד גדוד צבר בחטיבה. אחרי פציעה קשה, במקביל לחשש הטבעי של רעייתו, היישר לתפקיד לחימה באמצע התמרון הקרקעי שגבה את חייהם של רבים מלוחמי החטיבה. "לא חשבתי שהוא מיד יחזור לתפקיד של מג"ד. חשבתי שיעשה תפקיד יותר רגוע, כי זה בדרך כלל המסלול אחרי פו"ם, אבל הצורך היה אחר. הם רצו אותו כמג"ד והוא שיתף אותי".
מה הרגשת כשהוא רצה לחזור לתפקיד מג"ד?
"זאת ממש רכבת הרים רגשית. מצד אחד אני מאוד מאמינה בלשרת ולתת, ואני בסוף גם יוצאת המערכת הצבאית ולא צריך לשכנע אותי בחשיבות של הדבר ובערכיות של הדבר הזה, שלא לדבר עליו שכל הפציעה גרמה לו יותר רעב לחזור לשירות. אני חושבת שאני בעיקר פחדתי מאיך זה ישפיע על הילדים. ידעתי שאני אצליח להתמודד עם זה, אבל היה לי מאוד קשה לתווך את זה לילדים. אבל אם יש משהו שלמדתי עליהם, וגם עליי, זה שיש לנו המון חוסן. אני מוציאה אותם עם צלקות, אבל בסוף הם יוצאים מחוסנים ומקבלים הרבה דברים אחרים מהדבר הזה. אני רוצה להאמין שזה מתקזז".
לא היה בך חלק שרצה להטיל וטו?
"כשהוא החליט לחזור לפיקוד היו רגעים שאמרתי 'אתה חייב לחזור', ומצד שני הייתי אומרת 'יאללה די, נתנו מספיק'. הדבר הזה לא פשוט. עברנו טראומה משפחתית, אבל בסוף מה שניצח היה הקול שאמר לו לחזור. יש בינינו הסכם שאם אני מרגישה שזה יותר מדי או מטילה וטו, זה לא היה קורה. אבל זה לא הגיע לזה. הוא רצה והיה שלם עם זה".
ספרי על התפקיד שלו.
"זה תפקיד מאוד קרבי, בגדוד צבר שספג המון אבדות במלחמה. הם מאוד משמעותיים בלחימה וכל הזמן נמצאים בקו האש בעבודה מאוד אינטנסיבית. מאוד חששתי מזה. הוא לוחם בנפש שלו, אבל הוא חזר למציאות אחרת מלפני הפציעה ולא ידעתי איך הוא יחווה את זה. אבל החזרה שלו הייתה כמו דג שחזר למים. זה היה ממש טבעי לו. היה טקס החלפת פיקוד ויומיים אחר כך הוא כבר היה בעזה למשך חודש שלם".
ואיך את מתמודדת עם זה?
"אני מנסה לקחת נשימות עמוקות ועושה תיאום ציפיות עם עצמי. זה גם חודש אוגוסט, הילדים בחופש והתכוננתי לזה. הייתה הרבה חשיבה לפני איך אני הולכת להתארגן, עם הרבה עזרה, הרבה בייביסיטריות והרבה סבלנות. יש ימים שאני מסיימת באקסטזה של 'איזו אלופה אני', ויש ימים שאני בוכה. יש את ויש את זה. גם לפני המלחמה הוא לא יצא הרבה הביתה, אבל עכשיו במלחמה זה יותר קיצוני. אני יודעת מה זה אומר להיות נשואה למפקד לוחם, אבל עכשיו זה מצב של לחימה וזו סיטואציה אחרת. יש יותר לחץ ויותר חוסר ודאות".
במי את נעזרת?
"אני נעזרת המון בהורים שלי וההורים של מתן. בנוסף, אנחנו שייכים לקהילת בית הספר יחד, ובשלוחה שלנו בניצנים הכרנו משפחות מדהימות שעוטפות אותנו עוד מיום הפציעה. הם הכינו לנו אוכל ומחבקים אותנו לאורך כל הדרך. בשום שלב החיבוק לא פסק. כל הזמן הייתה עזרה, גם אחרי הפציעה. הבריחה שלי זה הצילום. זה מה ששומר אותי שפויה".
כאמור, אחת הסיבות שעזבה את שירות הקבע הייתה הרצון לעסוק בצילום. "הבנתי שאני רוצה את זה לפני כמה שנים והחלטתי ללכת על זה", היא מספרת, "זה מדהים שאנשים מגיעים להצטלם אצלי ועוברים חוויה משפחתית, ואני מהצד שלי חווה את אותו הדבר. אני יוצאת לצלם, נמצאת בטבע ועם משפחות שחוות דברים כיפים כמשפחה. זה ממלא אותי. אני פוגשת אנשים ונוגעת באנשים. הייתי אמורה אחרי החגים להתניע את העסק, ואז פרצה המלחמה ולא נגעתי במצלמה עד שמתן חזר הביתה. לא הרגשתי שאני מסוגלת. ברגע שמתן חזר הביתה חזרתי לצלם והרגשתי שהכל השתחרר לי ושהצלחתי אחרי מלא זמן לנשום. הבנתי כמה הדבר הזה פשוט ממלא אותי אוויר. אז גם היום, למרות כל העומס, אני מקפידה לצאת ולעבוד ולצלם".
מלבד הצילום מרבה רעות גם לשתף בהתמודדות האישית והמשפחתית ברשתות החברתיות. "אני מאוד אוהבת לכתוב", היא אומרת, "זאת הדרך שלי לבטא כל דבר ולדבר על כל הקשיים – על איך זה להיות אישה של איש צבא, על אימהות, על הקושי, על הילדים. אני כותבת על הכל, כל מה שאני מרגישה אני מוציאה. הצילום והכתיבה הם כלים תרפוייטים עבורי. אני כותבת ברשתות ומקבלת חיבוק מאוד גדול בחזרה. אני מרגישה שאנשים מתחברים לדברים שאני כותבת. זה עוד מימד של חיבוק וחיזוק".
לסיום, יש לך מסר לנשים במצב דומה לשלך?
"אני חושבת שצריך פשוט לזכור להיות עם הרבה חמלה עצמית, לנסות לזכור שזה זמני ולזכור שגם אנחנו עושות את הכי טוב שלנו, גם אם יש רגעים שזה מרגיש שזה מתיש. זה הכי טוב שלנו באותו הרגע, וצריך לחבק את עצמנו".
