אחרי אלכסנדר פן (הקאמרי), נעמי שמר (הבימה) מגיע גם תורו של אלתרמן. המחזה המוזיקלי "עוד חוזר הניגון" בהפקת תיאטרון הבימה, מספק הצצה לסערות הנפש שליוו את אלתרמן המשורר ואת משפחתו בעשור האחרון לחייו.
העלילה נעה על שני צירים עיקריים: המשבר שהביא את אלתרמן להפסיק לכתוב שירה בעקבות מאמר ביקורת קטלנית שפרסם עליו נתן זך. דבר שערער אותו וגרם לו לרצות לעסוק בפוליטיקה ולהקים תנועה למען ארץ ישראל השלמה. ומשבר מול הנשים בחייו: בתו תרצה אתר שניסתה להתנתק מצלו ושקעה בחרדות ובדיכאון עמוק, אשתו השחקנית רחל מרכוס שלא ויתרה עליו למרות הרומן הגלוי, והמאהבת שלו, הציירת צילה בינדר, שנאבקה על אהבתו.
מבחינה אישית אלתרמן לא יוצא "טוב" בלשון המעטה. הוא נכשל כבעל וכאבא, הוא חי חיים כפולים, הוא אימפלוסיבי עם מצבי רוח משתנים. חיבתו לטיפה המרה וישיבה בכסית ממלאים את ימיו, ואת לילותיו הוא מחלק בין המאהבת לאשתו. אבל מדובר ביוצר גאון: משורר דגול שיצירותיו ושיריו הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, פובליציסט שנון, מחזאי ופזמונאי מוכשר.
את החיים שכאלה הפכו מוטי לרנר והבמאי משה קפטן למחזה מוזיקלי מעניין ומיוחד המשלב שירים בביצועים מרגשים ועוצמתיים .
העלילה מתנהלת במקביל בשני מישורי זמן. ההווה, שהוא הלילה האחרון בחייו של אלתרמן בבית החולים, והעבר – תמונות וסצנות מהעשור שקדם לו. הרעיון להכפיל את הדמיות הנשיות בשחקנים/זמרים לכל אחת מהתקופות, הוא טוב אם כי מבלבל. אולי בגלל שמדובר בפער של כ-15 שנים בלבד: תרצה אתר של שנות העשרים ותרצה אתר של שנות השלושים מגולמות על ידי שחקניות שונות שקרובות בגילן. כך מאיה מעוז היא רחל מרכוס בעבר, שלומית אהרון מגלמת אותה בהווה. אסנת פישמן היא צילה בינדר הצעירה וריקי גל העכשווית. הילה שלו היא תרצה אתר הצעירה ורוני דלומי היא תרצה "הבוגרת".
אין ספק שההכפלה הזאת משרתת אותנו הצופים שזוכים לביצועים מצויינים של זמרות גדולות. הן גם אלה ש"גונבות את ההצגה". בין השירים המושמעים של אלתרמן ושל בתו: פגישה לאין קץ, אליפלט, מערבה מכאן, בלדה לאשה, שיר לערב חג ועוד ,אבל המצמרר מכולם הוא הביצוע של דלומי ל"שיר משמר" (שמרי נפשך).
עוד שחקנים נפלאים שנותנים הכל על הבמה: יגאל שדה בתפקיד נתן אלתרמן, טל מוסרי, עמי סמולרצי'ק ולקהת שחקני הבימה. התזמון, הקצב, התפאורה הפונקציונלית, העיבודים לשירים הופכים את ההצגה לחוויה מרגשת ומהנה.
ושתי קטנות לסוף: אורך ההצגה – שעתיים וחצי (ועוד עם מסכה) הם יותר מידי גם להצגה מוזיקלית. הידוק נוסף היה עושה טוב. ושתיים. באופן אישי פחות מתחברת לפסטיבל בהדרנים בסוף המחזה ולמחרוזת השירים שלא הצלחנו להכניס למחזה. זה מקובל ברוב ההצגות מהסוג הזה, מין מחווה ורצון להשאיר טעם טוב של שמחה. אבל בואו – מיותר. תנו לנו לצאת עם האימפקט של ההצגה ולא עם ערב שירה בציבור.
שורה תחתונה: הצגה חשובה, מרתקת ומהנה, שמספקת הצצה לסיפור חיים סוער של אחד היוצרים החשובים של התרבות הישראלית.
