בלי חמצן!

יהודה גולן
2013-10-15 01:00:00
2035-01-17 02:14:00

כשדניאל גורדין יצא ל'טרק' הראשון בחייו בהרים עם אביו, הוא היה בסך הכל צוציק בן ארבע. אביו, מטפס הרים ואלפיניסט "משוגע לדבר", לקח אותו למסע מפרך בן 80 קילומטרים, אותם עברו השניים בעשרה ימים, בקור מקפיא ושלגים בהרים הגבוהים באוזבקיסטאן ארץ הולדתו.

אולי זה נראה כמעשה מטורף של האב, לקחת את בנו העולל כמעט למסע שכזה, ולמי שסבור כך נספר שבאותו טרק בהרים המושלגים השתתפה גם אחותו הקטנה של דניאל – והיא בכלל הייתה אז רק בת שלוש, "אבל חלק מהמסלול היא עשתה על הכתפיים של אבא, אז זה לא נחשב. אני לעומתה הלכתי את כל המסלול", הוא מחייך בצנעה.

תגיד, השתגעת?

"לא, להיפך, מאד נהניתי מכל העניין. חוץ מזה הייתי בן ארבע, אז מה בכלל יכולתי לומר לאבא – 'לא רוצה ללכת בשלג בהרים?', זה הרי כיף לא רגיל".

מה הייתה הנקודה הכי גבוהה שהגעת אליה בטיפוס הרים כילד?

"הכי גבוה היה בגיל שש, עליתי עם אבא שלי לפסגה בגובה 3,300 מטרים. זאת הייתה פסגה מושלגת, ואבא הבטיח לי גלידה, אז הייתה לי מוטיבציה אדירה להמשיך ולטפס".

וקיבלת גלידה?

"כן, בטח, מה שמטפסי הרים עושים – ואני אוהב את זה מאד, זה לקחת גלידה בקופסא ולערבב אותה בשלג נקי-נקי, כזה שאף אחד לא דרך עליו, ואת זה יש המון בפסגות הגבוהות – לערבב הכל ולעשות ברד בטעם נהדר. השלג הוא ממי גשמים ויש לו טעם נקי ומיוחד יותר מטעם של מים מינרליים".

"כאן אין לאן לטפס"

את הכיף הזה של לטפס בהרים ולבוסס בשלגים בדרך לפסגות גבוהות סיגל לעצמו גורדין, תושב מודיעין, מאז אותו טרק בהרי אוזבקיסטאן. עברו כבר שנים והוא המשיך לטפס, ולמעשה כבר הספיק לכבוש פסגות גבוהות בהימלאיה ובדרום אמריקה, וגם באפריקה.

הוריו הכירו במהלך טיפוס הרים: "אבי היה אלפיניסט ממש, שנהג לצאת לטרקים במשך חודש בהרים המושלגים. הוא היה אומר 'שלום' לאמא ונעלם לחודש, בלי טלפונים, בלי אינטרנט, בלי כלום, רק הציוד עליו, והיינו במתח לראות אם הוא יחזור בכלל. כשהייתי ילד בעצם גדלתי על טיפוס הרים, נולדתי לתוך זה, רק אחר כך, כשעלינו לישראל בשנות התשעים, הפסקתי לכמה שנים – כי כאן אין לאן לטפס".

החרמון זה כלום בעיניך?

"הצחקת אותי", והוא אכן צוחק, מתגלגל: "זה לא נקרא טיפוס, אני צריך מקומות הרבה יותר גבוהים ותלולים, אין אתגר בחרמון, בארץ הטיפוס מתבטא בעיקר באימונים על צוקי סלע בגובה עשרים-שלושים מטרים, לא יותר, כמו למשל בשילת ובסביבה, וזהו".

כשעליתם לישראל ידעת שאין כאן הרים לטפס עליהם, שמטפסים פה רק על האזרחים?

"עליתי כילד ובאמת במשך שנים הסתפקתי בטיפוס על צוקי סלעים, כמו בוואדי רם בירדן, וגם בארץ, אבל בשנת 1982 הייתי ברוקי הקנדיים בצפון אמריקה וראיתי את הפסגות המושלגות, ופתאום היו לי פלאשבקים מהילדות ונזכרתי בהרים המושלגים שנהגתי לטפס עליהם באוזבקיסטאן. אז החלטתי לחזור לזה, עם המגבלות התקציביות כמובן שהספורט הזה מכתיב".

"תראו, בלי חמצן"

מכל הטיפוסים על פסגות גבוהות באמת, דניאל מחזיק כיום בשיא מיוחד במינו: הישראלי הראשון בעולם שהצליח לטפס מעל לגובה של 8,000 מטרים. בלי בלוני חמצן.

איפה זה היה?

"לפני שנה, על פסגה שנקראת 'מנסלאו' שנמצאת בנפאל ומתנשאת לגובה 8,165 מטרים, זה רק 500 מטרים נמוך יותר מהאוורסט, והיא הפסגה השמינית בגובהה בעולם כולו. אבל לא רק על ה'מנסלאו' טיפסתי בלי חמצן, למעשה את כל הטיפוסים שלי עשיתי בלי חמצן".

לא פחדת?

"לא, אמנם מעל שמונת אלפים מטרים גובה זה נחשב כ'אזור המוות' ('DEAD ZONE'), כי להיות בלי חמצן בגובה כזה המשמעות היא אחת: קריסת מערכות ומוות בתוך כמה שעות, גם במצב מנוחה. חום הגוף הולך ודועך ורזרבות האנרגיה נגמרות ובתוך יממה המוות כמעט ודאי. גם כשאני מגיע לפסגה בלי חמצן, אני לא נשאר שם הרבה זמן אלא יורד מהר, כדי שלא להסתכן. מי שרוצה לטפס לגבהים צריך לאמן מאד את הגוף לעבוד בלי חמצן, ולהרגיל את המערכות הפיזיולוגיות בעליות ובירידות מהגובה הזה במשך כמה שבועות, כדי שהריאות יתרגלו".

האתגר הוא הסיכון שבטיפוס בלי חמצן?

"כן. מה החוכמה לקחת חמצן? אם אתה משתמש בחמצן אז כבר קח רכבל למעלה ותחסוך גם את הטיפוס, לא? החלטתי שאני מטפס טבעי לגמרי מול כל האתגרים והסכנות, ואז לא לוקחים חמצן. רוב המטפסים עולים עם חמצן, זאת לא חוכמה".

היכן כבר טיפסת לגבהים מרשימים?

"הו, בהרבה מקומות", הוא מחייך, "יש בעולם בסך הכל 14 פסגות מעל לגובה של שמונת אלפים מטרים, ואני כבר טיפסתי מעל הגובה הזה, על ה'מנסלאו'. האוורסט הוא הכי גבוה, והייתי קרוב אליו. בשנת 2002 טיפסתי על ה'מונטבלאן' באלפים שגובהו כ-4,800 מטרים, זה הר מאד פופולארי באירופה. שנה לאחר מכן, ב-2003, טיפסתי על הקילימנג'רו באפריקה, לגובה 5,900 מטרים. אגב, שם ביליתי את ירח הדבש שלי.

ב-2004 עליתי על רכס בהרי האנדים שבפרו לפסגה בגובה 6,000 מטרים, ובשנת 2005 עליתי על הר אמדבלאם בנפאל בגובה 6,800 מטרים. בשנת 2007 טיפסתי על הקונקאוגה בהרי האנדים שמתנשא לגובה של 6,970 מטרים, ובשנת 2008 עליתי על ה'חאנטה אנגרי' בקירגיסטאן, שגובהו 7,000 מטרים".

מה עם האוורסט? בכל זאת כולם רוצים את האוורסט, לא?

"האוורסט הוא הכי גבוה אבל אני לא חולם עליו, כי הוא כבר הפך ליעד תיירות ויש עליו צפיפות נוראית של מטפסים. כל מי שיש לו כסף מרגיש צורך לטפס על האוורסט, סע לשם ותראה שזה כמו טיול בשדרה החמישית בניו יורק – אלפי אנשים ומדריכים מקומיים עולים על ההר, העיקר לומר שהם היו באוורסט, לפעמים אתה מחכה שלוש שעות בתור כדי לעבור על גשרון חבלים צר מנקיק לנקיק, וכשאני בלי חמצן אני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז זמן יקר בהמתנה עם אלפי תיירים, אז אני מוותר. חוץ מזה לעלות לאוורסט זה בערך 50 אלף דולר".

חמישים אלף דולר? למה? על מה?

"זה עניין של היצע וביקוש. האוורסט הוא משאב טבע וממשלת נפאל מנצלת אותו עד הסוף. אם יש כזה ביקוש וכל כך הרבה אנשים רוצים לטפס עליו, אז הנפקת האישורים מטעם הממשלה הנפאלית היא יקרה מאד. הטיסה, האישור הממשלתי, הסבלים למשלחת, הקמת המחנה והציוד – הכל מגיע לכ-50 אלף דולר. אני חוסך המון, כי אני לא לוקח איתי סבלים וחמצן, אבל בכל זאת כדי להעפיל לאוורסט אצטרך 30 אלף דולר לפחות".

מה אתה עושה לפרנסתך?

"אני מהנדס אלקטרוניקה ב'הר חוצבים' בירושלים, בחברתNDC , וזה קשה לצאת לטיפוסי הרים כשעובדים במקום מסודר".

אז איך מסתדרים?

"מטפסים בחגים, אז אפשר לקחת חופש של חודש במהלך ראש השנה וסוכות, אין ברירה, אבל לא תמיד זה מצליח כי לפעמים יש חלון הזדמנויות קצר ויש מזג אויר קשה ומונסונים".

קרה לך?

"כן, בדיוק לפני שנה זה קרה לי בנפאל, הייתי שם בחגים ביום ההולדת ה-38 שלי. ארגנתי חודש חופש מהעבודה ונסעתי, וידעתי שזה מעט מאד כי צריך חודש וחצי לפחות כדי להעפיל לגבהים של שמונת אלפים מטרים".

למה צריך כל כך הרבה זמן?

"כי צריך להסתגל לגובה. חייבים לשהות בערך שבועיים למרגלות ההר, שזה גם אזור די גבוה, ואז עולים לבסיס הראשון, שוהים שם כמה שעות וחוזרים למטה, עולים שוב ומרגילים את הגוף לגובה ביניים וחוזרים. כך עושים כמה פעמים, רק אחר כך, כשהנשימה מסתדרת,עולים לפסגה עצמה. בדרך כלל צריך למבצע כזה חודש וחצי- חודשיים, לא פחות, ולי היה רק חודש אחד לעלות על ה'מנסלאו'. כשבאתי היה מזג אוויר גרוע כי המונסונים התאחרו בשבועיים ולכן היו ערפילים וסופות שלגים על ההר, כך שהמתנתי הרבה זמן, בסוף הצלחתי לטפס ולהגיע לפסגה".

כיצד זה התבצע?

"שבועיים לא עשיתי כלום, למעשה הייתי למרגלות ההר וחיכיתי. אחר כך עליתי למחנה הראשון וירדתי. בלילה שמעתי כל הזמן מפולות שלגים אדירות – אתה ישן באוהל סיירים קטן ומסביב מהומת אלוהים. לילה אחד השותפים הבריטיים שלי למסע  יצאו לטיפוס ממחנה הבסיס. בלילה היו מפולות גדולות ובבוקר הבנתי שהיו נפגעים והרוגים מהמפולת. מי שהיה בבסיס העליון יצא לחלץ, אני הייתי למטה והמתנתי להם. לבסוף היו 12 הרוגים באותו לילה נורא, ואז פתאום השלג נפסק, והכוכבים יצאו ומילאו את השמיים כאילו שהיינו בחלל, זה היה מראה מדהים, הזמן היה כבר קצר ולא נותר הרבה זמן, חלון ההזדמנויות הלך ונסגר והחלטתי שאני עולה לפסגה".

היה ודאי קשה מאד.

"היה קשה אבל מזג האוויר היה לצידי – אויר בהיר ונקי. הלכתי והלכתי ובשעה 10:45 בבוקר ה-1 באוקטובר 2012 הגעתי לפיסגת ה'מנסלאו'".

מה הן הסכנות בטיפוס ללא חמצן לגבהים כאלה?

"צריך להבין שעל האוורסט יש באוויר שליש בלבד מכמות החמצן שישנה בגובה פני הים, כלומר גם בלי מאמץ העלייה והטיפוס קשה מאד לנשום. אבל בלי חמצן אתה עלול לסבול ממחלת גבהים, מהזיות של ממש, מאובדן יכולת הריכוז, מה שיגרום לך לבצע טעויות. סובלים גם מכאבי ראש קשים בגלל המחסור בחמצן, מהצטברות נוזלים בריאות שמגבירים עוד יותר את קשיי הנשימה – והכי מסוכן: הצטברות נוזלים במוח שעלולה להביא לאובדן הכרה ולמוות".

איך הייתה הדרך למעלה? לא נשברת?

"לא, אני בכושר גופני מצויין, עשיתי הכנה טובה כך שהגוף היה מוכן למאמץ למרות הזמן הקצר. בדרך היו משברים אבל התגברתי. אתה מקלל כל הדרך בלב ושואל את עצמך 'בשביל מה הייתי צריך את זה?' ו'מה לעזאזל אני עושה כאן? בוא תוותר רד למטה', אבל כשמגיעים לפסגה זה מראה אלוהי מסביב, והייתה ראות מצויינת, זו פשוט התרוממות רוח של ממש, אתה מרגיש הכי קרוב לאלוהים וכמה קטן אתה מול הנוף. אין דבר כזה בשום מקום ולא סתם מתארים הצלחות של אנשים במשפטים שלקוחים מטיפוס הרים, כמו 'הוא הגיע לפסגה' ו'הוא כבש את הפסגה' – הדימויים האלה מאד נכונים וזו בדיוק ההרגשה, שאכן ניצחת, ובגדול".

צילום פרטי

כתבות נוספות

עוד דירות קטנות במרכז העיר

ועדת המשנה לתכנון ובניה של עיריית מודיעין אישרה להפקדה את התכנית להקמת 42 יחידות דיור חדשות במקום מבנה בזק ההיסטורי, כאשר 60% מהן יהיו בגודל של עד ל-80 מ"ר

עברו למרכז

חברת פירספוט, המספקת סקירות וחוות דעות על מוצרים טכנולוגיים לחברות ענק בעולם, העבירה לאחרונה את משרדיה מהפארק הטכנולוגי לבניין דונה 2 במע"ר

ברחה וניגחה

תושבת רחובות שהייתה מעורבת בתאונת דרכים קלה באזור מודיעין נמלטה מהמקום, פגעה במספר רכבים, ביניהם גם ניידת משטרה, ונעצרה לבסוף רק בכביש 6

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

עוד דירות קטנות במרכז העיר

ועדת המשנה לתכנון ובניה של עיריית מודיעין אישרה להפקדה את התכנית להקמת 42 יחידות דיור חדשות במקום מבנה בזק ההיסטורי, כאשר 60% מהן יהיו בגודל של עד ל-80 מ"ר

המשך קריאה »

עברו למרכז

חברת פירספוט, המספקת סקירות וחוות דעות על מוצרים טכנולוגיים לחברות ענק בעולם, העבירה לאחרונה את משרדיה מהפארק הטכנולוגי לבניין דונה 2 במע"ר

המשך קריאה »

ברחה וניגחה

תושבת רחובות שהייתה מעורבת בתאונת דרכים קלה באזור מודיעין נמלטה מהמקום, פגעה במספר רכבים, ביניהם גם ניידת משטרה, ונעצרה לבסוף רק בכביש 6

המשך קריאה »

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

המשך קריאה »