שעת הצוענייה

בשבוע שעבר חזרה הצלמת מירי נחמיאס משילת, ממסע צילומים נוסף מתוך פרויקט התיעוד המצולם שלה על הצוענים באירופה. תחילתו של הפרויקט ברומניה לפני כ-4 שנים,  והמשכו במסע הנוכחי בבולגריה. בעתיד הקרוב היא מתכננת לבקר בעוד כמה מדינות בבלקן, ביניהן סרביה וסלובקיה, בדרך להוציא לאור אלבום צילומים מפואר שיופץ באירופה. למה דווקא צוענים? אני שואלת אותה והיא מסבירה כי המשיכה שלה לצלם צוענים החלה לפני כ- 20 שנה כשצפתה בסרט "שעת הצוענים" (בימוי אמיר קוסטוריצה). "ישבתי מרותקת והתאהבתי במראות. תוך כדי צפייה דמיינתי את עצמי נכנסת לסט ומצלמת פריימים מרהיבים של הצוענים. המראה הפיזי שלהם, המוזרות של תנועותיהם, הבעות הפנים, הבגדים הצבעונים, הקישוטים וכמובן סגנון החיים הססגוני שלהם, השאירו בי רושם שרקם את החלום לנסוע לאירופה ולצלם צוענים בחיי היומיום שלהם בסביבתם הטבעית."     

"באותם ימים הייתי צעירה, רק למדתי צילום, והחלום לא היה בר מימוש. עברו השנים והחלום רק התעצם. תוך כדי מרוץ החיים, הקמת הסטודיו לצילום, גידול הילדה והמעבר לבית חדש, החלום נשאר ליום שהכול יתיישב במקום. הצוענים מושכים אותי בעיקר בגלל החופש שלהם. בגלל שהם נוודים, לא קשורים למדינה, לדת, למקום מסוים. מספרם בעולם לא ידוע במדויק ונע בין 8 ל- 14 מיליון. לרוב הם אינם רושמים את הילדים שנולדים במרשם האוכלוסין. בעיניי אלו האנשים הכי חופשיים מבחינת האישיות ואורח החיים שלהם. הם לא קשורים לשלטונות בשום מקום ונהנים מחופש אבסולוטי שיש לו כמובן מחיר בתנאי החיים הפשוטים שלהם, לעיתים ממש עלובים. כמובן שניתן למצוא באירופה צוענים שחיים בסגנונות שונים, מ"העשירים" שחיים בבתי אבן בנויים ועד לעניים ביותר, שחיים בכפרים ללא מים זורמים ואספקת חשמל לא קבועה, אך כמעט בכל מקום הם אינם נחשבים חלק מהחברה אלא חיים כחברה סגורה, שבטית והיררכית. הם מאד מסקרנים וקשה מאד להיכנס אליהם ולתעד את חייהם. לפעמים זה אפילו מסוכן. אבל אני אוהבת להשיג מה שאי אפשר ואחרי שהצלחתי להיכנס אליהם אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכול. "

להקפיא את הרגע

כבר שנים שמירי נחמיאס מצלמת אנשים. בסטודיו שלה בשילת היא מתעדת באהבה ורגישות נשים בהריון ומשפחות צעירות ברגעי האושר שאחרי הלידה. ביד אמן היא מנציחה הבעות ורגשות ואינה מתפשרת על איכות הצילום. "האהבה שלי לצילום קשורה לאנשים", היא מתוודה. "אני אוהבת לצלם רגעים בחיים של אנשים, להקפיא רגע – רגע שלא יחזור. המסע שלי בחיפוש אחר רגע כזה חוצה גבולות ולוקח אותי לצלם אנשים בארצות אחרות ותרבויות שונות. החיבור שלי עם אותם אנשים לאותו רגע – זו התרגשות בכל קליק וקליק של המצלמה. לא מעניין אותי לצלם נופים. מעניין אותי לפגוש ולצלם אנשים כמה שיותר שונים ממני, אפלים, רחוקים. ומהבחינה הזו הצוענים הם האנשים הכי מרתקים שנתקלתי. בדרך כלל מספיק לי לקחת את הפריים ולאו דווקא לשוחח עם המצולמים, אבל הפעם סיקרן אותי לדבר עם האנשים, להבין את אורח החיים המיוחד שלהם, איך מסתדרים עם תנאי המחייה. להפתעתי, חיפשתי ברחבי האינטרנט, ולא מצאתי ספר צילום על הצוענים. יש ספרי היסטוריה או ספרים שמתעדים משפחה ספציפית אך ככל הידוע לי אין ספר צילום כולל עליהם. במסעות שלי צילמתי אלפי תמונות נדירות של הצוענים באירופה. בהמשך אני מקווה למצוא מישהו שיעזור לי להוציא ספר צילומים שיופץ בחו''ל, אולי באנגליה.

רומניה 2009

מהמסע הראשון ברומניה חזרה נחמיאס עם אלפי תמונות, מתוכן בררה כמה מאות שרוכזו בארבעה אלבומי כרומו מרהיבים. כל פריים מציג דמויות מרהיבות, כל תמונה היא סיפור, "אני מרגישה שכשאני נכנסת לכפר אני מתנתקת מהמציאות המוכרת". במסע לרומניה החליטה לצלם את כל הצילומים בסגנון פרונטאלי, העמדה של הדמויות בסביבתן הטבעית. "חשוב היה לי להתמקד בהבעות של המצולמים, העמידה, שפת הגוף" מסבירה נחמיאס, וכך תמונה אחרי תמונה ניצבות על רקע מקום מגוריהן, דמויות של גברים, נשים וילדים, בתלבושות האותנטיות, בחיוך מבוייש או מאיים, מישירות מבט אל המצלמה ומגלות עולם מרוחק ומסעיר, חיי אדם בתרבות שונה. "אני אוהבת לראות את כל הפרטים בתמונה" מגלה נחמיאס, "כמו צילום של משפחה שלימה שעומדת ורואים את כל הדמויות מכף רגל ועד ראש. כל פרט בעיניי מעניין, מהכובע ועד הנעליים."

מסתבר שאין זה עניין של מה בכך לצלם בתוך הטריטוריה הפרטית של הצוענים. לקח למירי זמן למצוא את הדרך לקבל אישור להיכנס לצלם בכפרים הנידחים. "ברומניה התלווה אליי נהג מקומי שהסיע אותי לכפרים של הצוענים אבל השתדל לא לבוא במגע עם התושבים. בכניסה לכל כפר אפשר למצוא פרלמנט של כמה גברים. כשהגענו לכפר עשיתי איתם משא ומתן וביקשתי לצלם במקום. הסברתי שמדובר בצילומים פרטיים לפרויקט שאני עורכת ושאני מוכנה לשלם עבור הצילומים. הנהג היה מתרגם את דבריי אבל לא היה מוכן לדבר איתם ישירות. בדרך כלל זה נגמר במשא ומתן על סיגריות או סוכריות לילדים. כשקיבלתי את האישור נכנסתי לצלם בלווי אחד הגברים ששמר עליי, ובכל מקום שביקשתי לצלם הוא נתן הוראה לעמוד מולי או להיכנס איתי להצטלם בתוך הבית. השתדלתי לצלם אותנטי, בסביבה הטבעית של התושבים".

"אני זוכרת ביקור באחד הכפרים", היא נזכרת בחיוך, "נכנסתי לרחוב הראשי בשכונה צוענית מבוססת יחסית. בתחילת הרחוב פגשתי גבר צועד עם כבשה ביד. שאלתי אם אפשר לצלם אותו עם משפחתו והראיתי לו שיש לי שקית עם סוכריות לילדים. בחיוך גדול הוא הסכים תוך כדי שהוא לוקח לי את כל השקית שהייתה אמורה להספיק לכל היום. בהמשך פגשתי באשה מבוגרת עם פרצוף מסקרן ומבט קשוח של מאמא. נראה שזו הבלבוסטה שמנהלת את הכפר. ביקשתי להצטלם בבית שלה, והיא הסכימה להצטלם ליד המזנון שלה עם המשפחה תוך כדי שהיא מחזיקה סיגריה ביד. אחרי הצילומים היא ביקשה לקרוא לי בכף היד. לא כל כך רציתי כי אני לא מאמינה בזה וגם פחדתי ממנה. הרגשתי שאני נמצאת בסיטואציה אפלה, עומדת מול "מכשפה" עם קול צרוד מסיגריות. נזרקתי בבת אחת מהצילום לקטע המיסטי וזה היה מלחיץ. פתאום המיתוס על הצוענים שמחוברים לגילוי עתידות הפך להיות חלק מהחוויה שלי. לבסוף הושטתי את היד והאשה אמרה לי שיש עליי עין רעה וצריך לשחרר אותה. שאלתי מה צריך לעשות? והיא אמרה לי "תני לי 100 יורו ואשחרר את העין". אמרתי שאין לי והיא הציעה לי שאשלח לה 100 יורו מהארץ והיא תדאג לשחרר את העין. הבטחתי להרהר בהצעה ועזבנו את המקום בחיוך."

תמונה שווה כסף

מירי מצביעה על תמונה של משפחה מחייכת. 3 דורות, חמולה שלמה, עומדת על רקע קיר אדום בוהק. הנשים בחצאיות צבעוניות, הגברים בסוודרים וכובעים שחורים. "את המשפחה הזו פגשתי בהמשך אותו רחוב. רציתי לצלם אותם על רקע הבית שלהם. אחד הגברים ביקש 5 יורו כדי לקרוא לכל המשפחה ואז העמיד אותם להצטלם. כשנכנסתי לרכב להמשיך בנסיעה, הגבר ניגש לחלון, הגיש את ידו וביקש עוד כסף. כשאמרתי לו שאין לי הוא הניף את ידו וסימן קלות תוך כדי חיוך לאנשים מסביב. תוך פחות מדקה התאספו סביב הרכב עשרות אנשים מקומיים וחסמו את נתיב הנסיעה שלנו. צעקתי לנהג-"סע" אבל הוא פחד לנסוע והסביר שבמקום הזה אין משטרה והוא לא לוקח את הסיכון. הוא אמר לי שאשלם לגבר אבל אני בחוצפה ישראלית סירבתי לבזבז את הכסף שנותר לי ליום האחרון ולכן השתמשתי בתכסיס שלמדתי. הכנסתי את היד לכיס, הוצאתי כמה שטרות מקומטים שהיו מוכנים מראש למקרה כזה, הושטתי וזרקתי על הרצפה, כשהגבר התכופף לאסוף את השטרות מצאנו את ההזדמנות לתת גז ולברוח מהמקום. כשחזרתי מרומניה היו לי אלפי תמונות מדהימות וחשבתי שמיציתי אך החלום לא עזב אותי. נשאבתי לעולם הצוענים כמו עולם קסום והשנה החלטתי להמשיך בפרויקט."

בולגריה 2013

למסע בבולגריה יצאה נחמיאס בלווי חברתה טלי קצורין, שתיעדה אותה בווידאו לקליפ שילווה בעתיד את פרויקט הצילום. "האווירה בבולגריה הרבה יותר פראית. מראות של עליבות והזנחה שקשה להכיל. אין בתים מפוארים כמו ברומניה. ילדים עזובים בלי מבוגר ברדיוס של עשרות מטרים, חלקם לא התקלחו מעולם. פגשתי צוענים שגרים בקרונות בלב יער, בבתים בודדים או בכפרים קטנטנים ונידחים. הפעם לא הייתה לי אפשרות לצלם פרונטאלי. הכניסה שלי לכפרים לוותה כל הזמן בהמון רעש ומהומה. כל הזמן הייתי במרוץ לתפוס את הרגע. בכל ניסיון לצלם ילד או שניים, תוך רגע הצטרפו עוד ילדים והצטופפו לכווני, ותמיד היה מבוגר שנאלץ לדחוף אותם לאחור."

עוד בשלב ההכנות לנסיעה ניסתה נחמיאס למצוא נהג מלווה שייקח אותה למקומות הריכוז של הצוענים, אך נתקלה בקושי רב. "היה קשה למצוא מקומי שיסכים להיכנס איתי לצלם צוענים. בשביל המקומיים זה כמו עבורנו להיכנס ללוות אורח במחנה פליטים בשטחים. במיוחד בערים היו אנטי. שם הם יותר בולטים ומוקצים. בתוך סופיה, עיר הבירה הבולגרית, לא נתנו לנו להתקרב. הצוענים מאד פגועים ורדופים, חיים אמנם בשכונות מסודרות אך עדיין בלי עבודה. אלו הם סוג של נוודים שמתיישבים בשולי העיר כדי ליהנות משרותי המדינה אבל די מהווים נטל על החברה ובשל כך שונאים אותם. במצב הפוליטי הרעוע במדינה יש רבים שמלבים את השנאה נגדם ולכן הם לא אוהבים שמראים אותם בתקשורת ומפחדים ממצלמות טלוויזיה. כשהגענו לשכונה הצוענית מיד אחרי שהחנינו את האוטו שאלנו אם אפשר לצלם וחטפנו מטח אבנים. נאלצנו להימלט במהירות.

איתרתי נהגת מבוגרת, אשה בת 67, שהסכימה להתלוות אליי, והמסע שלנו היה לא פשוט עבורה, גם פיזית וגם נפשית. היא התקשתה לראות את המראות העלובים שלא ידעה שיש בארצה. חלק מהכיף של הטיול הוא החיפוש אחר הלא נודע. לא היו לנו כתובות ויכולנו לנסוע  שעות ולא לראות כלום או לגלות כפר צועני ובמשך שעתיים לצלם המון. המסלול שלנו יצא מעיר הבירה סופיה לכוון גבול טורקיה, דרומה ומזרחה. טיול שאין לו תכנית מראש. יוצאים ברכב ונוסעים בדרכים צדדיות, מגיעים לקיוסק בדרך והנהגת שואלת בלחש אם יש פה "ציגנה", מעין שם גנאי לצועני, ומישהו מצביע לכוון הנסיעה. כשגיליתי שהנהגת שלי מתקשה מנטאלית ללוות אותי לצלם את החצר האחורית המלוכלכת של המדינה, ולפעמים קצת חוששת להיכנס לכפרים, ביקשתי ממנה שתבקש הכוונה מנהגי מוניות מקומיים ושניסע אחריהם. גם הנהגים הללו היו לוקחים אותנו עד כמה עשרות מטרים מהמתחם של הצוענים, עושים אחורה פנה ובורחים ומשאירים אותנו לבד."

לוקחת ריזיקה

הביקור בין הצוענים מצריך להישאר דרוך כל הזמן. "חשוב להדגיש את הסכנה. מאד מסוכן להסתובב לבד במקומות בהם הסתובבתי וידעתי שאני לוקחת ריזיקה, מדובר באנשים מאד לא צפויים ואי אפשר לדעת איך הם יתנהגו ואיך יגמר הביקור. הייתי צריכה להיות ערנית. גם כשקיבלתי אישור, החושים והאינטואיציה נשארו מחודדים. לא נכנסנו למקומות שהסבירו לנו שיש נשק חם. חשוב היה לא לשכוח לכבד את המקומיים, להיזהר שלא יבוא גבר שיכור ויתהפך עליי ויבקש כסף נוסף. כשהגענו לכפר התקבלנו תמיד בהמון רעש. בכל פעם שיצאתי מהרכב הייתי צריכה לעכל את החוויה החזקה שחוויתי. ילדים רודפים אחריי ונדחפים ואני לא מבינה מה מדברים אליי. ילדה תופסת את היד תוך כדי הליכה ואני רוצה  לתת לה כמה רגעי אושר, אבל ממול אני רואה מראות שאני חייבת לצלם, וחייבת את היד פנויה על המצלמה. בכל פעם שחזרתי לרכב הייתי צריכה לקחת אוויר ולהכיל את מסת המראות והקולות שהיו סביבי."

סיפור מאחורי כל פריים

כל אחת מהתמונות שמירי מראה מלווה בסיפור למשל היא אומרת "נכנסתי לכפר וראיתי בחור שנחשב לחתיך המקומי, לבוש בג'ינס עם כובע קש גדול ומבט מתנשא, מסתובב בחזה חשוף, זקוף בגאווה. רק אח''כ כשעברתי על התמונות קלטתי שהוא נועל קפקפי פלסטיק ורודות. כדי שלא יראו אותי כאיום ביקשתי בכל כפר מאחד הגברים ללוות אותי. ברוב המקומות  הסתפקו במתנות לילדים או בכמה ליבות (מטבע בולגרי) לקניית בירה. תוך כדי למדתי שחשוב להם שאני אמפאטית ואני בעדם, מתעניינת בחייהם, מחוברת למהותם דרך שורשינו הדומים, חיי הנוודות, השואה והרדיפה. בחלק מהמקומות התושבים שמחו להכניס אותי לבתים והרגישו מאד מיוחדים שצילמתי אותם. שמתי לב שהצוענים מאד מתביישים במצבם, לא נוח להם עם העליבות שלהם והם רוצים לשדרג את חייהם. עניין אותי אם הילדים הולכים לבית ספר, מי שומר על הבריאות שלהם בחורף? לרב התשובה היתה אצבע מורמת לשמיים".

תארי את ההרגשה תוך כדי הצילום?

"בכל פעם שנכנסתי לכפר צועני הייתה לי הרגשה כמו של ילד בחנות צעצועים. קלק קלק לא הפסקתי לצלם. הצילומים היו מבחינתי רגעים של שכרון חושים. אני אוהבת את המבט בעיניים. את הפרא. את הילדים שמתנהגים אותו דבר בכל מקום. החזירים כחיות המחמד. התמונות שגומרות אותי הן של המבטים של ילדים שמסתכלים עליי. ילד ששכב לבד מחוץ לבית, זרוק ומבט עצוב בעיניו. ילדים לבושים בבלויי סחבות. ילד עם גוזיה. ילדה עם נעלי בית של אבא. מה שמצאו במקום. באחד הכפרים הצצתי לבקתה וראיתי ילד קטן יושב לבד על המיטה בפנים עצובות, לבוש שמלה של ילדה ומצנפת, ללא מכנסיים. אי אפשר לדעת כמה זמן הוא היה לבד. לא היה את מי לשאול.

במקום אחר הגענו לכפר נידח למרגלות ההרים ושמענו מרחוק מוסיקה בקולי קולות. בכל הכפר לא היו יותר מ- 10 בתים קטנים ועלובים אך מסתבר שנערכה במקום מסיבה לכבוד אחד הילדים, כנראה בהגיעו לגיל 3. הילד הקטנטן היה לבוש בחליפה עם וסט ופפיון. הנהגת המתרגמת הציגה אותי כצלמת מישראל והצטרפנו למסיבה. מסביב הבחנתי בבוקסות ענק, רמקולים גבוהים יותר מהבתים העלובים שלהם שנועדו למסיבה. בסופו של כל יום, קשה היה לי להפנים שאני חוזרת לבית המלון והם מחכים לחורף המתקרב בלי בגדים ומי יודע מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלהם."

מה עכשיו?

"מתוך אלפי תמונות אני עדיין מנסה לבחור את הטובות ביותר. השלב הבא אחרי עיכול החוויה יהיה לתכנן את המשך המסע ולהתחיל לגשש לכוון הוצאת הספר. נראה לי שבאירופה יאהבו את התמונות. הם יודעים על הצוענים אבל לא מכירים אותם מקרוב. התמונות שלי הן הזדמנות לתת מבט חודר על החיים בקהילה הצוענית הסגורה."

צילום: מירי נחמיאס

2013-08-24 01:00:00
2036-12-10 02:22:00

כתבות נוספות

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

שנת שיא

רגע לאחר סיומה של שנת 2021 חושפים מתווכי הנדל"ן המקומיים את העסקאות הגדולות של השנה: וילה במכבים שנמכרה בקרוב ל-9 מיליון שקל, עסקת השיא לדירת 3 חדרים והדירה הכי יקרה במגדלי דמרי

חותכים את התור

מתחם בדיקות נוסף החל לפעול בעיר, בחניית הספריה העירונית, ובעירייה מקווים כי יחד עם השקת מתחם הדרייב אין בפארק הטכנולוגי יצומצמו העומסים הכבדים שנרשמו בשבוע שעבר

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

המשך קריאה »

שנת שיא

רגע לאחר סיומה של שנת 2021 חושפים מתווכי הנדל"ן המקומיים את העסקאות הגדולות של השנה: וילה במכבים שנמכרה בקרוב ל-9 מיליון שקל, עסקת השיא לדירת 3 חדרים והדירה הכי יקרה במגדלי דמרי

המשך קריאה »

חותכים את התור

מתחם בדיקות נוסף החל לפעול בעיר, בחניית הספריה העירונית, ובעירייה מקווים כי יחד עם השקת מתחם הדרייב אין בפארק הטכנולוגי יצומצמו העומסים הכבדים שנרשמו בשבוע שעבר

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך