חבורה יפה של 12 שחקנים הרימו דגל, הכי תל אביב 2023, ועלו על הבמה האינטימית של הבימה עם סדרה של תמונות המציבות מראה עגומה על גבול ההזויה של מציאות ימינו מחוץ לכתלי האולם.
למחזה "שמעתי אותך בוכה" אין למעשה עלילה רצופה, הוא מבוסס על טקסטים, סיפורים, המציגים סיטואציות בה מעורבות דמויות שונות, שאינן מכירות אחת את השנייה, אבל כולן חיות תחת אותה מציאות תלאביבית. הן מעבירות כאב, חרדות, בלבול, חוסר אונים, והתפרקות. כאוס נפשי שעובר על החברה שלנו. מה קורה פה לעזאזל, מה נהיה מאיתנו, ולאן מכאן?
החברה אלימה. משחר האנושות, אבל בימים האלה נדמה לנו שהיא מועצמת ומורגשת בכל קרן רחוב. אלימות פיזית, מילולית, כלכלית, מינית – זה החוט שקושר בין אוסף הסצינות. וזה מכה בפרצוף, נע על הרצף בין מצחיק, הזוי, כואב, שורט, מפחיד, אותנטי. החיים שלנו כאן ועכשיו.
מרבית הקטעים בהצגה הם בהשראת המחאה בקפלן: מפגין שחטף מכות בחדר חקירות על שהניף דגל פלסטין, שתי צעירות שעובדות במלצרות ונתונות ללחץ חברתי, שוטר ושוטרת במחסומים שנחשבים ל"פחות" בהיררכיית הפרשים והמכתזיות. בחורה להטבית, שהרביצה לנכה בחסימת כביש. ועוד. אבל יש גם תמונות תלא ביביות אחרות: מורה חוטפת מכות מתלמיד במהלך שיעור, בחורה לומדת קרב מגע כי היא מפחדת מההומלס שהשתלט לה על חדר המדרגות, שליח וולט שדרס עגלת תינוק, בחור שמתחיל עם בחורה וחושש ממי טו …
וגם תמונה אחת שמסבירה היטב את העובדה שבעצם האלימות מובנית בנו וקשה לשלוט בה: היא מפצירה בו – "תקלל אותי", רק לצורך תרגיל. הוא משתכנע ומקלל באבי אביה. בתגובה הוא חוטף ממנה סטירה.
הכי מדכא להבין שזה בלתי נמנע. כך היה, כך יהיה. אין באמת מה לעשות עם זה.
את המחזה כתב רועי מליח רשף יחד עם הבמאי בן סיידוף, שליהקו את שחקני אנסמבל אינטראקטינג: קבוצה שהוקמה ע״י אביגייל בריגר, שלומי פרין ובן סיידוף .
צוות השחקנים משכנע, מרגש ונוגע, והמעברים בין הקטעים זורמים ויוצרים סך שלם של מחזה אקטואלי ומעורר מחשבה.
לאלה ולשאר היוצרים השותפים להעלאת המחזה, מגיע שאפו ענק על שהצליחו בכלום פרספקטיבה של זמן (שהרי אנו בעיצומו של אירוע שהולך ומעצים), לגעת בפצעים החשופים שלנו ושל חבר'ה צעירים שהולכים לאיבוד בתוך אחד המשברים הגדולים והמדממים שעוברים על החברה הישראלית.
נכון – אלימות היא עבר, הווה וגם עתיד, היא לא תיעלם. ופתרון אין. המטרה היא יותר בכיוון של לשרוד עד יעבור זעם. לדעת להתגונן, להיות מודעים, ולהגן על החלשים יותר.
בתקופה בה שיסוי וקרע בעם מוביל לכוחניות ואלימות גוברת, ששוברת שיאים חדשים ברשתות וברחובות, לא תמצאו במחזה זיק של אופטימיות. זאת תמונת המצב ואיתה – נצטרך לחיות ואולי לנצח. והתקווה? שנדע במהרה ימים טובים מאלו.
