זה מתחיל משני פסים על מקל, ולא של קורונה. זוג צעיר ומבטיח שאולי לא ראה את זה קורה, זורם עם בשורת ההיריון, בלי להבין לגמרי את ההשלכות. היא – מועמדת לפרס שחקנית מבטיחה בתיאטרון, הוא מוזיקאי ששוקד על כתיבת מחזמר. לשניהם חלומות של הגשמה וקריירה זוהרת. עם בואו של הצאצא, החיים כמו החיים משתנים. בתכל'ס – דנה (רוני דלומי) ורוני (לי בירן) עוברים את מה שמוכר לכל זוג הורים טרי. הסתגלות מורכבת: אדרנלין שמתחלף בלילות לבנים, עייפות, תסכול, מריבות על מי עושה יותר וכאלה, ממש מהחיים. הם מספיקים בשנה היפה בחייהם, לחוות משבר זוגי, בגידה, מעילה באמון, הריון נוסף (בלתי רצוי), אבל תרגיעו. הסוף טוב. סכריני, מאוחד ומלוכד. כי לא באנו להתמרמר ולשקוע במחשבות נוגות, אלא להנות ולצחוק. ואכן. מדובר בנטו פאן. יופי של נאמברים, שירה נהדרת עם זמרים מקצועיים, רות ורסטהיימר אחת, ולא מעט רגעים קומיים מוצלחים.
המחזה שנכתב על ידי אהוד חיטמן ובוים על ידי משה קפטן בהפקה משותפת של תיאטראות הבימה וחיפה, הוא בהחלט חגיגה מוסיקלית נוטפת הורמונים, רגש ואולי קצת יותר מידי הטפות מוסר. כל אלה מתובלים בשירה מרגשת שיוצאת מהלב של כל אחת מהדמויות. חיטמן שחתום על ההצלחה המוזיקלית "בילי שוורץ", עושה זאת שוב. גם הפעם הוא מעצים רגעים קטנים מהחיים לדרמות, שחלקן שאובות מניסיון חייו האישיים. כך במקביל למשבר הזוגי של דנה ורון, יש את בן (בן יוסיפוביץ') ואודי (יואב מילשטיין), גייז והורים לזוג תאומים, שהחיים הזוגיים שלהם (טוב ששאלתם), נראים בדיוק אותו דבר. ההצצה המסקרנת לאיך מתנהלת משפחה עם שני אבות ושני ילדים, וההקבלה שלה לזוג סטריסי, מספקת רגעים יפים. במידה מסוימת השניים הללו גם גונבים את ההצגה. בזכות משחק נפלא של יואב מילשטיין, הגייז החתיך והשטותניק שמתנער מעבודות הבית, ושל בן יוסיפוביץ' האחראי המבוגר והמתוסכל, שבנאמבר המעולה שלו, "אני שונא" מבטא בכאב ובקומיות את מה שעובר עליו ואפילו מצליח להשחיל קריצה ליאיר שרקי שרק יצא מהארון.
מה שיפה במחזה זה שמאוד קל להזדהות עם הדמויות האנושיות של חיטמן. הן מלאות בחרדות, גחמות, פגמים, ושאיפות שיש לכל אחד מאיתנו.
רוני דלומי נפלאה. איזה קול עוצמתי. היא מוסיפה לשלל תפקידיה המוצלחים במחזות זמר עוד תפקיד נהדר כדנה, גם בזכות כישורי המשחק. לצידה לי בירן שכובש את הבמה, כבן זוגה. יש לו נוכחות בימתית וצ'ארם, והוא מפליא בקולו.
דמויות נוספות שמוסיפות צבע וכייף הן שתי האמהות. אולי קצת שחוק – חמה פולנייה, שלא מפסיקה להתלונן וכופה עצמה במניפולציות רגשיות מול חמה מרוקאית עם הכפרה והסירים המלאים. אבל עדיין זה משעשע, ומהנה. מיקי קם ואורנה דץ בתפקיד האמהות, עושות זאת בהמון חן ושירה מקצועית. אחד משיאי המחזמר הוא בנאמבר של מיקי קם בדמותה של הסקסולוגית רות ורטהיימר, שחושפת מתחת לחליפה המעונבת בגד ריקוד סקסי ופוצחת במחול עם הקאסט הצעיר ממנה בשנים רבות.
עוד נאמבר מעולה וקורע מצחוק הוא בתמונה של ד"ר גריי (ישראל ארנסט) הפסיכולוג המשעשע, שמקבל לקליניקה שלו את הזוגות לטיפול מגשר. נהדר!
שורה תחתונה הפקה מושקעת המספקת חוויה מהנה של שעתיים ורבע (כדאי לקצר) עם שירים מצוינים וצוות שחקנים מעולה. בראבו!
השנה היפה בחיי. מחזה פזמונים ומוסיקה: אוהד חיטמן בימוי: משה קפטן ניהול מוסיקלי ועיבודים: ליאור רונן כוריאוגרפיה: עוז מורג , הפקה תאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה.
