מלחמת "חרבות ברזל" הביאה עימה מציאות כמעט בלתי אפשרית לעיכול. עם זאת, עבור לא מעט אנשים, הסיטואציה הזאת דוחפת אותם דווקא אל הכתיבה, בין אם היא אישית, פרוזה או שירה.
ניצן וייס, תושבת מודיעין שבעלה רועי גוייס למילואים כבר ב-7 לאוקטובר, משתמשת במילים כדי לתווך לבנה הפעוט את המציאות, ובעיקר כדי לענות לו על השאלה "לאן אבא נעלם?", ובימים אלו היא מוציאה לאור את ספרה "אבא של אלון הולך לצבא".
וייס, בת 25 שנולדה וגדלה במודיעין, נשואה לאיש קבע ש"נשלף" מהלימודים האקדמיים לטובת המלחמה. "אני מכירה את המציאות שהוא מגיע הביתה פעם בשבועיים, אבל הבן שלנו לא מכיר את המצב הזה ומאז פרוץ המלחמה הוא רואה אותו מעט מאוד. בהתחלה הוא לא יצא במשך חודש וחצי ברציפות, וכעת הוא יוצא פעם בשבועיים לשישי-שבת".
מאיפה הגיע הרעיון לכתוב ספר?
"הרעיון היה לכתוב לבן שלי ספר. עשיתי את זה בעבר, זה הספר השני שאני כותבת לו. הספר הראשון, שעסק במעבר לגן חדש, נשאר ברמת הבית. אני מאוד מאמינה בתהליך שאפשר להעביר ילד עם ספר, לכן קראתי לילד אלון ולא צור כדי שנוכל לדבר על אלון ולא עליו באופן ישיר, וככה להתמודד עם הדברים שמעסיקים אותו. אחרי שהתאוששתי מההלם של המלחמה כתבתי את הסיפור ודיברתי עם חברות שלי שהיו באותו מצב, והבנתי שזה ספר שיכול לדבר להרבה אימהות שנמצאות במצב דומה. פניתי למאיירת ובהתחלה הפצתי במאה עותקים. ראינו שיש ביקוש ופנינו לכמה הוצאות לאור, ובסוף הוצאנו דרך הוצאת אוריון, שעשו את זה די מהר".
על מה מספר הספר?
"הספר מספר על הילד אלון, שבתחילת הסיפור הוא נמצא עם שני ההורים שלו ומרגיש אהוב ובטוח. למחרת אבא שלו ניגש אליו ואומר לו שהוא הולך לצבא כדי להגן על המדינה. אחרי שאבא שלו הולך הוא מרגיש מבולבל, עצוב וכועס, ואז אימא שלו ניגשת אליו ושואלת אותו 'מה יכול לעזור לך'?. הוא לא יודע מה להגיד והיא מציעה לו כל מיני רעיונות, כמו לאכול, לדבר עם אבא, לצייר ציור. הוא מצייר ציור ומגלה שהציור לאבא גרם לו להרגיש יותר טוב, גם בלי שאבא פה. אחר כך הוא רואה שאימא שלו עצובה ומציע לה את כל הדברים שהיא הציעה לו, וככה הוא מגלה את הכוחות שיש לו לעזור. הסיפור נגמר באותו משפט שהוא מתחיל: 'אני יודע שההורים שלי אוהבים אותי, גם מקרוב וגם מרחוק'. בעמוד האחרון של הספר עשינו לוח רגשות, ואני מציעה להורים להשתמש בו כשהילדים לא יודעים לבטא את הרגשות שלהם ולא יודעים מה יכול לעזור להם. המטרה של הלוח היא שהילד יגיד מה הוא מרגיש ומה הוא יכול לעשות כדי לעזור לעצמו. המטרה היא לתווך לילדים את הסיטואציה ואת הרגשות שלהם".
ואיך הבן הגיב לספר?
"הוא מאוד התרגש מהספר ומאוד שמח, וברגע שהוא ראה את אבא שלו במדים הוא אמר 'הוא כמו אבא של אלון'. מהר מאוד הספר הפך להיות הספר האהוב בבית. בעקבות הספר אנחנו מדברים הרבה יותר על הרגשות שלו, והרבה יותר קל לי לתקשר איתו סביב זה".
אילו תגובות קיבלת?
"קיבלתי תגובות ממש משמחות וזה נתן לי את הכוח לעסוק בזה, כי אני בתקופה של הישרדות שמאוד קשה לי. התגובות הטובות נתנו לי את הכוח שהספר באמת חשוב להרבה אנשים והגיע להרבה אנשים. קיבלתי תגובות מאוד מחזקות. מישהי סיפרה לי שלבת שלה היה מאוד קשה להירדם כי היא רצתה את אבא, ואז היא קנתה את הספר בגרסה דיגיטלית והקריאה לה אותו עד שהיא נרדמה עם הספר. אנשים מאוד מפרגנים ואומרים כמה הם צריכים את זה וכמה הילדים נעזרים בזה כדי להתמודד עם התקופה".
"אני כותב שיר כשמשהו כואב לי"
מי שגם חוטא בכתיבה, שירה במקרה הזה, הוא אהוד פסח, בן 85, תושב מודיעין. פסח הוא נכה צה"ל ממלחמת ששת הימים, ומלבד עיסוקיו בפיסול וציור הוא גם כותב שירה, בעיקר על המצב.
"אני כותב מגיל צעיר", הוא מספר, "אבל כשעבדתי בפניות הציבור התמקצעתי בכתיבה. כתבתי הרבה לעיתונים, ללקוחות וגם לעובדים, וככה התפתחה אצלי התשוקה לכתוב ברכה לכל אירוע. היום אני כותב כשמשהו מעיק עליי. למשל, יש לי סדרה של שירים שכתבתי בתקופת הקורונה. ישבנו בבית וקרו דברים וככה התבטאתי. אני גם מצייר יחד עם השירים, וככה הצלחתי להוציא החוצה את מה שהיה לי בלב".
כיום, בעקבות המצב הביטחוני, הוא כותב שירים על המלחמה. "כתבתי בתקופת המהפכה המשפטית", הוא מספר, "והיום אני כותב על המלחמה. אני נכה צה"ל מ-67', עליתי על מוקש ברצועה עזה. כשאני שומע על מישהו שנהרג אני יודע שהוא לא יסבול יותר, אבל אלה שנפצעים… אני יודע מה זה להיות פצוע או נכה צה"ל, אז הלב שלי מדבר ואני כותב את השירים".
אחד השירים שכתב לאחרונה פסח מוקדש לאביגיל עידן, הילדה בת ה-4 שהוריה נרצחו בשבת השחורה, ושעם שלם התפלל עד ששבה הביתה. "אביגיל היא ילדה ששני ההורים שלה נרצחו", מספר פסח, "והיא הגיעה עם השכנים לשבי בעזה ובשבילי זה היה נורא. הייתה לי טראומה מזה, ולכן כתבתי את השיר. זה מקל עליי, וכשאני רואה שאחרים נהנים מהשירים זה עושה לי טוב. אני לא רואה עדיין את סוף המלחמה לצערנו, וכל הרוג קורע לי את הנשמה. אפשר לשבת ולא לעשות כלום, אני כותב ומצייר".
