לב של דיו

גיל ח' עמית
2014-11-23 00:00:00
2014-11-23 00:00:00

במידה מסוימת ניתן לומר שעמי עמית, תושב מודיעין, אב לשלושה ילדים ששניים מהם מתגוררים גם הם במודיעין, יליד שנת 1939, כמעט בן 76, נולד להיות סופר. הוא גדל לאב בעל עסק לתיקון מכונות כתיבה, עבד בבית דפוס מהשחרור במשך 18 שנה עד שהתגייס בחזרה לצבא קבע לתפקיד, ניחשתם נכון, בדפוס. רק כשיצא לפנסיה החליט לעבור מהצד המדפיס לצד הכותב.

אורח של קבע

"נולדתי בתל אביב," מספר עמי, "כשהייתי בן 8 אמי נפטרה בפתאומיות במהלך לידה. אבי שלח את אחי ואותי לקיבוץ, ולאחר שלוש וחצי שנים התחתן בפעם השנייה ואז חזרנו להתגורר יחד בבית. במקביל ללימודים בתיכון ערב, עבדתי אצל אבי בבית המלאכה לתיקון מכונות כתיבה. עד היום אני מקליד מהר בזכות אותה תקופה."

מתי התחלת לכתוב?

"כל השנים רציתי לכתוב, וגם כתבתי סיפורים קצרים שלא היו בשלים מספיק כדי לשלוח אותם. לא היה לי זמן להקדיש לזה כי הייתה לי משפחה לפרנס. בזמן שירות הקבע הצלחתי להשלים בגרות, למדתי מקצוע ולימודים אקדמאים. אחרי מלחמת יום כיפור כתבתי את כל מה שקרה לנו בגדוד. זה לא יצא לאור אבל הכול מודפס במכונת כתיבה. כשיצאתי לפנסיה החלטתי לקחת קורס בכתיבה יוצרת בבית אריאלה."

עמית, שהתגורר עדיין בפתח תקווה, נרשם לקורס לכתיבה יוצרת בבית אריאלה בתל אביב. הקורס נמשך שנה כשמדי שבוע קיבלו התלמידים משימת כתיבה אחרת.

"אחת המשימות הייתה ללכת לקניון, למתחם המזון, לתפוס מקום ולכתוב כל מה שאני שומע. בשבוע אחר קיבלנו משימה לכתוב על הרחוב שבו אנחנו גרים, או לכתוב סיפור שמופיעות בו מילים מסוימות שהכתיבה המנחה. יום אחד נתנה המנחה משימה קצת יותר מורכבת, לכתוב חיבור שנושאו "גלמוד". הלכתי הביתה וחשבתי מה אוכל לכתוב על הנושא שאליו אין לי קשר. לפתע נזכרתי בעבר הרחוק, בתקופה שאמי הייתה עוד בחיים. גרנו בתל אביב בדירת שלושה חדרים כשבכל חדר התגוררה משפחה אחרת. בשניים מהחדרים התגוררו משפחות קבועות ובחדר השלישי התחלפו הדיירים. יום אחד הגיע אדם שהיה עיתונאי מפורסם שעבר לגור שם לאחר מסכת גירושין קשה. להוריי היה מנהג לאכול בחדרנו בכל שבת בצהריים. בשבת אחת שמה אמי לב שהעיתונאי לבד בחדר והציעה שנזמין אותו לאכול איתנו. הוא הגיע לאחר היסוס והמשפחות התיידדו. בשבתות שבהן הבנים שלו היו אצלו הוזמנו גם הם והקשר התהדק. באחת השבתות הגיע אליו אורח בדיוק בשעה שבה היינו אמורים לשבת לאכול. העיתונאי הגיע להוריי והתנצל שהשבת לא יצטרף כי יש לו אורח. אימא הציע להזמין גם את האורח לארוחה, וכך היה. האורח היה עיתונאי פחות מפורסם שהיה אדם מעניין, סיפר בדיחות וכן הלאה. יחד עם זאת, הוא היה גלמוד וערירי ועשה לו עניין של קבע לבוא בכל שבת בשעת הצהריים. אמי לא יכלה שלא להזמין אותו ולכן המשיך לבוא. העיתונאי עזב בינתיים אך האורח המשיך להגיע, עד שאמי נפטרה."

"כשאבי התחתן אחרי שלוש וחצי שנים שבהן לא היה לו שום קשר עם אותו אדם, נודע לו על כך איכשהו והוא גילה גם את הכתובת החדשה ופתאום בשבת בצהריים הוא הופיע. אשתו של אבי לא ידעה את הסיפור ולכן הזמינה אותו לאכול וכך זה נמשך עד שנוצר סכסוך על רקע כספי של חוב שהוא חב לאבי, ואז הוא הפסיק לבוא. אבי טען שזה היה רווח נקי להיפטר ממנו.

כשהייתי צריך לכתוב את הסיפור על הגלמוד לבית אריאלה נזכרתי באיש הזה. אחר כך נודע שהוא הומוסקסואל, מה שאז הצטייר אחרת מהיום. לקחתי את הדמות שלו וכתבתי סיפור של עמוד ושלושת רבעי. הבאתי את זה לקורס והיה זה תורי להקריא כדי שידונו על כך. אחרי שהקראתי המנחה אמרה לי שמהסיפור הזה אפשר לכתוב רומן. לקחתי את הסיפור הביתה ואמרתי לעצמי שבבוא הזמן אכתוב רומן."

פרחים בקנה

כתיבת הרומן המדובר לא התרחשה באותה שנה, וגם לא בשנתיים הבאות. בשנת 2011 הוציא עמי לאור בהוצאת "אופיר" קובץ בשם "זיכרונות שליח הפרחים" שכלל אחד עשר סיפורים קצרים שעשרה מהם הם סיפורים שקרו לו בילדותו כשליח פרחים בתל אביב, או שלהם היה עד. הסיפור האחד עשר הוא סיפור עלייתו ארצה של אביו שלו גם הוקדש הספר.

"תמיד התקשיתי להוציא ממנו את הסיפור. הייתי צריך לזכור הרבה מהפרטים, אבל החלטתי שאנציח אותו בסיפור." מספר עמי.

איזה סיפורים יכול לספר שליח פרחים?

"בדרך כלל אומרים תודה, נותנים טיפ וסוגרים את הדלת, אבל מפעם לפעם יוצא מזה סיפור. לדוגמה, פעם מסרתי פרחים לבחורה וכשהיא ראתה ממי הפרחים היא נתמלאה כעס וזרקה לי את הפרחים בחדר המדרגות בצעקה "אני לא צריכה את הפרחים ממנו". דפקתי בדלת ואמרתי לה שאני זקוק לחתימה כי אחרת לא ישלמו לי. היא קשקשה חתימה, אספתי את הפרחים והחזרתי לחנות."

איך החלטת להוציא את הספר לאור?

"אחרי שסיימתי את הספר הצעתי אותו להוצאת אופיר ביכורים וקיבלתי משוב אוהד מאוד. ההוצאה הזו באמת עוזרת ליוצרים חדשים להוציא לאור את פרי עמלם, הקצו לי עורכת והספר יצא לאור בדצמבר 2011."

אחרי שטעם את טעמה של הכתיבה והשקת הספר, הרגיש עמית מוכן לשבת על פרויקט שאפתני הרבה יותר – הוצאת רומן.

"ישבתי וחשבתי מה הפרויקט הבא. הוצאתי את החיבור על גלמוד ושיניתי את זה לערירי, והחלטתי להתמודד עם רומן. את הספר הזה כתבתי במשך שלוש שנים. הייתי צריך לתכנן אותו מראש כי הייתי צריך לדעת לאן אני מוביל, מה הסוף, מה יקרה באמצע וכו'. יש המוני פרטים. לראשונה התמודדתי עם דבר כזה. הייתי צריך לתאר את הרקע ההיסטורי החל משנות השלושים ועד שנות השישים. בינתיים יש מלחמת עולם, מלחמת שחרור, מאבק בבריטים וכן הלאה. הכול קורה ברקע של הסיפור. יש עיתונים שהוא כותב בהן, יש אח, חברים, ידידים, כשסיימתי את הספר נתתי אותו לאשתי לקרוא. היא תיקנה כמה דברים מאוד חשובים. באמצע שמונה עמודים נעלמו. הבאתי טכנאי מחשבים שניסה לשחזר ולא הצליח. איכשהו הצלחתי לשחזר אך לא בדיוק אותו הדבר ולכן נאלצתי לשנות גם חלק מהעמודים האחרים. עד שהבאתי את זה לגמר יצאה לי הנשמה. פניתי שוב להוצאת אופיר. שלחו ללקטורה והחליטו להוציא את זה. באוקטובר האחרון הייתה השקה."

לא ידעתי, אז המצאתי

לוטי, אשתו של עמי, פסנתרנית ומוזיקאית, מעורבת בספריו של עמי כקוראת ראשונה. "אשתי קוראת את הדברים. כשהיא קוראת היא מציעה הצעות והערות שאני מקבל או לא, ולרוב אני מקבל כי יש לה הערות נכונות. היא בעיקר קוראת. בתהליך הכתיבה היא פחות משתתפת. היא לא רואה את היצירה לפני שהיא מוגמרת."

איך עובד תהליך הכתיבה שלך?

"תוך כדי למדתי. זה שונה מסיפור קצר שמתאר אירוע. בסוף כל אירוע חייבת להיות הפתעה. ברומן, היות והוא מורכב מסיפורים סיפורים שמתקשרים צריך לתכנן את זה. תהליך התכנון אורך כמה חודשים. לא מדובר בלשבת ולכתוב. כל תהליך התכנון נרשם. בערירי הייתי צריך לדעת את כל הרקע מסביב. לא ידעתי אז המצאתי. לא מדובר בשמות אמיתיים כי אי אפשר לשנות אדם למה שהוא לא. כתבתי מה שידעתי, אבל את סיפוריי המשנה המצאתי. ידעתי שהוא היה מדריך נוער בבלגיה כשלמד שם בסמינר למורים. כתבתי את זה, אבל מסביב לזה הוספתי סיפורי משנה שכולם מצוצים מהאצבע. ידעתי מה הסוף, ידעתי מה האמצע, ידעתי שמלחמת העולם השנייה נגמרת ב-1945. הוא היה כתב של עיתון ופוטר. מה אני עושה איתו עכשיו? אלה דברים שצריך להניח על השולחן לפני הכתיבה. אחרי שיש ספר כתוב קוראים אותו שוב ורואים מה מתאים ומה פחות ומתחילים לשנות. אני מדבר על החיבור בין הדברים. אחר כך יושבים על התחביר שיהיה נכון וכן הלאה."

איך התחושה של שחרור היצירה שלך לעולם?

"הספר הקודם הופיע בחנויות ונקנו כמה עותקים ממנו. יש כיף בכתיבה וכיף ביצירה. אני מוכר את הספר באופן פרטי וניתן גם להשיג אותו בחנויות. ראיתי אותו במדפים הצידיים בצומת ספרים והנחתי אותו בדוכן. או שיקנו או שהוא ייכנס לארון. אני לא עמוס עוז ואני לא סופר רב מכר וקשה לפרוץ ולמכור."

למה בחרת בנושא ההומוסקסואליות? לכאורה לא מדובר בנושא שמדבר אליך באופן אישי.

"תמיד שואלים למה הלכתי לנושא הזה. לי לא הייתה אף פעם בעיה עם זה. תמיד היו חיילים שידעתי שהם הומוסקסואלים. מישהו סיפר לי אפילו בעקיפין פעם, חבר ששירת איתי בסדיר. סיפר לי שהוא לא נמשך לבנות. הבנתי. אז לא דיברו על זה. לא הייתה לי בעיה עם זה. היחס שלי לזה היה תמיד ניטרלי. יש כאלה ויש כאלה. היות והייתי צריך לכתוב על הנושא החלטתי לקחת את הנושא כמו שהוא ולכתוב עליו."

שמת לעצמך גבולות בכתיבה?

"ברגע שאני כותב על אדם שלא קיים כלפי הציבור אני יכול לכתוב הכול. הספר לא פורנוגרפי אבל יש בו תיאורים מיניים של אותו אדם. זה בדיוק כמו שאתה קורא בחברה הטרוסקסואלית, יש תיאורים מיניים הומוסקסואליים שמן הסתם הם חלק מסיפורו של אותו אדם, אבל הם לא פרוורטיים. הם לא גסים. הם אמיתיים. אולי אפילו מעודנים במידה מסוימת.

יש לי חבר טוב שבמקרה לפני כמה זמן נפגשנו בפגישת מחזור. נתתי לו את הספר. הוא כתב לי באימייל שהספר נהדר אבל הוא לא אהב את התיאורים המיניים. אני בטוח שיהיו כאלה שלא יאהבו, אבל אי אפשר לתאר את האדם בלי לתאר את מה שהוא עושה בחדרי חדרים. יש שם גם אהבה אפלטונית עם בחורה. למה זה בסדר והמין לא בסדר?"

מה יהיה הספר הבא שלך?

"התחלתי לכתוב אותו. גם זה רומן שלם אבל הפעם הנושא הוא סיפור אהבה מהסוג ההטרוסקסואלי. הרעיון התחיל ממלחמת יום כיפור. שירתתי בתותחנים כזכור. ישבנו בחאן ערנבה בתוך סוריה, 40 ק"מ מדמשק. היו לנו תותחי 130 מ"מ רוסיים וירינו על פרברי דמשק. כשהגיעה הפסקת האש, יום אחד הגיעה משאית אספקה והביאה בין השאר חבילות ששלחו בני נוער שאספו בבית ספר לחיילים שמשרתים בקווים. עמד שם מישהו חילק את החבילות באופן אקראי. יצא לי לקבל חבילה גדולה מאוד. הלכתי לאוהל הסיירים שלנו ופתחתי את החבילה. היו שם גרביים, תחתונים, כובע גרב סרוג. החבילות של האחרים הגיעו עם בוטנים, שוקולד וכן הלאה. בפנים היה גם פתק ובו היה כתוב שמה של בחורה, מכיתה ז' בבית ספר בבת ים. מאחר ועבדתי בבת ים באותו זמן החלטתי לקפוץ לאותו בית ספר ולהביא לה בונבוניירה. קניתי בונבוניירה גדולה ויפה, הגעתי לבית הספר ונכנסתי לחדר המנהלת, הראיתי לה את הפתק וביקשתי להודות לילדה. היא זיהתה אותה אך לא אפשרה לי להתקרב אליה כי זה אסור. אמרתי שרק רציתי להודות, אבל היא אמרה שהאחרים יקנאו. הפתק נשאר אצלי שמור הרבה שנים והחלטתי לכתוב סיפור סביבו."

יש נושאים שעליהם לא תכתוב?

"על נושאים שלא מעניינים אותי במיוחד או שאני לא מתמצא בהם. למשל סיפורים בדיוניים הם לא משהו שאני אוהב. ספרי ילדים גם לא אכתוב. הם ראויים לטוב שבטוב ואני לא חושב שאני הטוב שבטוב. ספרים על חלל וכן הלאה גם לא מעניינים אותי. הנכד שלי נתן לי לקרוא ספר מדע בדיוני. ישבתי וקראתי ולא הבנתי כלום. אני אוהב ספר שיש בו סיפור. ספרים שהם לא סיפוריים ולא מביאים איזו שהיא דרמה, חייבת להיות דרמה. אם אין דרמה אז אתה קורא וזה לא חודר אליך."

מה החלקים שאתה פחות אוהב בכתיבה?

"כיף לכתוב. אני מאוד נהנה מזה. הכתיבה הראשונית היא מהנה. הביקורת אחרי העריכה זה לקרוא מחדש, לשנות ושוב לשנות. זו עבודת פרך. את החלק הזה אני פחות אוהב. הלוואי שהיה לי את הכישרון לכתוב ככה, ישר ושכל עורך יבוא ויגיד שאין לו מה לתקן והכל מושלם. אף אחד לא יודע כמה זמן אורך להוציא ספר. שבעה מדורי גיהנום."

צילום אינגריד מולר

כתבות נוספות

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

הבונוס: מגרש בשווי 125 מיליון שקל

הקרב המשפטי המורכב סביב עסקת רכישת מתחם ישפרו סנטר במרכז עינב במודיעין הושלם בחלקו, וכעת תיהנה חברת ניופורט ממגרש בשטח של 17 דונם שיישאר בידיה ומיועד להקמת מרכז לוגיסטי

נפל קורבן לפוליטיקה קטנה?

רק לפני תשעה חודשים מונה אלעד טנא ממודיעין לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, אולם עם כניסתו של יאיר לפיד למשרד ראש הממשלה הגיעה ההודעה על החלפתו של טנא בדובר משרד החוץ, הנחשב למקורב ללפיד

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »

נפל קורבן לפוליטיקה קטנה?

רק לפני תשעה חודשים מונה אלעד טנא ממודיעין לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, אולם עם כניסתו של יאיר לפיד למשרד ראש הממשלה הגיעה ההודעה על החלפתו של טנא בדובר משרד החוץ, הנחשב למקורב ללפיד

המשך קריאה »

הקרב בצומת שילת

תאונת דרכים ללא נפגעים הובילה במוצאי שבת לקטטה המונית בתחנת הדלק בצומת שילת בין שתי קבוצות צעירים ממזרח ירושלים וממטה בנימין. במהלך הקטטה נפצעו מספר משתתפים ושמונה עוכבו לחקירה

המשך קריאה »

אין כניסה לישראלים

שתי נשים תושבות רחובות שהגיעו לכפר הפלסטיני נעלין כדי לעבור טיפול שיניים, הותקפו בידי צעירים חמושים באלות וחולצו רק לאחר התערבות כוחות הביטחון

המשך קריאה »