מאחורי כל זה יש אור גדול

איילת לוין

ארז ביטון בן ה-71 מוכר היום כמשורר בעל שם בישראל ובעולם שכתב וחיבר חמישה ספרי שירה ופעל רבות למען קידום התרבות בישראל, בספרות ושירה בפרט. הוא הופיע בישראל בעשרות פסטיבלים, בפני תלמידי בית ספר, באירועים וכנסים ספרותיים בארץ ובחוץ לארץ הן מטעם משרד החוץ ואגודת הסופרים, שהיה היו"ר שלה, וגם מטעם הארגון הבינ"ל שהקים בעצמו – המרכז הים תיכוני בינ"ל בישראל. באופן מעט פרדוקסאלי, איש הרוח והנפש העדינה הוא גם הבעלים השותף של תחנת הדלק "ארז מודיעין" הממוקמת על כביש 443 ליד צומת שילת. הוא היה חייב להכניס נשמה גם למסגרת העסקית בה הוא פועל בימים אלה ולכן על הקיר הסמוך לחנות הנוחות בתחנה מוצב מסך LCD גדול המקרין ללא הפסקה ציטוטי שירה עברית. ורק ציטוטי שירה, קטעים מהשירה העברית לדורותיה –  להשכלת והנאת המתדלקים.

הילדות שנקטעה באחת

ארז עשה דרך לא פשוטה כדי להגיע לאן שהגיע ויש שיאמרו אף שהוא עשה זאת כנגד כל הסיכויים. בגיל 11 הוא נפצע מרימון יד שמצא בעיר בה גדל, לוד, אשר התפוצץ בידיו וגרם לו לעיוורון ולקטיעת ידו השמאלית. הוא סיים בגרות בבית הספר ליפשיץ בירושלים ולאחר מכן המשיך ללימודי  עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ולתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר-אילן.

לדבריו, אילולא הוריו לא היו משכילים לשלוח אותו לבית חינוך לעיוורים בירושלים, הוא לא היה נמצא היכן שהוא היום וככל הנראה לא היה מסיים אפילו בית ספר יסודי. ביטון: "באותה תקופה, בניגוד להיום, לא היו את הכלים החינוכיים במערכת החינוך להתמודד עם ילד עיוור. במיוחד עם כזה שהתעוור".

איך התמודדת בכלל עם התאונה ועם הנכות הקשה שבאה בעקבותיה?

"היה לי מאד קשה לקבל את עיוורוני. חוויית הילדות שלי הייתה של תנועה, ריצה וטיפוס על עצים. בן יום הכול השתנה. גיששתי באפילה ולא יכולתי ללכת שני צעדים ללא הנחיה. כשהגעתי לבית הספר החדש פגשתי בילדים עיוורים שקופצים במדרגות, נתקלים האחד בשני וצוחקים כתוצאה מכך. אפילו שיחקנו כדורגל באמצעות פעמון שהכניסו לתוך הכדור. הרגשתי שוב דומה לאחרים, שווה בין שווים. לא אשכח את חוויית הספר הראשון שקיבלתי בספרייה בכתב ברייל – 'הלב'. זו הפעם הראשונה שהצלחתי לקרוא לבד מאז התאונה. זו הייתה חוויה מפעימה ומשמחת".

כבר אז ביטון אהב מאד שירה. הוא קרא המון שירים של משוררים מהארץ והעולם ותאוותו לשירה ומוזיקה לא ידעה שובע. הוא מאד רצה לנגן על פסנתר, הוא היה יושב ליד המורה למוזיקה בבית הספר בזמן שיעור עם תלמידיו ומאזין לנגינותיהם שעות על גבי שעות. המורה אף ניסה ללמד אותו, אך ללא הצלחה, בגלל איבוד אחת מידיו. בגיל 14 הוא כבר החל לכתוב שירה וידע בגילו הצעיר שהוא רוצה להיות משורר. יחד עם זאת הוא ידע שכדי להתפרנס  עליו לבחור במקצוע נוסף ובחר ללמוד עבודה סוציאלית ולהפוך לפסיכולוג שיקומי כמקור פרנסה. הוא עבר תהליך מורכב של צמיחה וקבלת המוגבלויות שלו והיום הוא אדם עצמאי שלא נזקק ולא תלוי בחברה.

מפיך זה נשמע קל ופשוט, כאילו כל אחד היה יכול לעשות את זה…

"לא הכול היה ורוד. אין ספק שלאדם עיוור, במיוחד בתקופה בה אני התעוורתי, לא הייתה נגישות מספקת. היום קל יותר לעיוורים, יש ספרים וחומרי לימוד על גבי דיסקים, תוכנות שיכולות לתקשר באופן קולי עם המשתמש, מודעות גבוהה היום להנגשה פיזית לבעלי מוגבלויות. אבל עדיין ישנם מקרים ומקומות שאינם נגישים עבורנו ולא תמיד באים לקראתנו".

לזכור את המראות

במשך 12 שנים עבד ביטון כעובד סוציאלי ושלוש שנים נוספות בבית חולים עבד לחולי נפש. בנוסף, הדריך במשך שנים עובדים סוציאליים וסטודנטים לעבודה סוציאלית, הן מהאוניברסיטה העברית והן מאוניברסיטת בר-אילן. היום הוא נשוי עם שני ילדים. את אשתו רחלי הכיר בגיל 37 במפגש אצל חברים. "החיוך שלה הוא שמשך אותי".

מה?
"כן, אפשר לזהות חיוך גם מבלי לראותו".

מאז דרכם לא נפרדה. ככל שהכירו יותר הבין ביטון כי בנוסף לחיבור הרגשי, הקשר שלהם מבוסס על רקע אינטלקטואלי-תרבותי זהה וכי יש להם הבנה דומה לגבי התרבות הישראלית והתפקיד שלהם בתוכה. יש להם שני ילדים, אסף, הבכור, בן שלושים, לומד בימים אלו משפטים והוא בוגר תואר שני בהיסטוריית המזרח התיכון. שלומית בת ה-28 בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה ועוסקת במקצוע. רחלי עסקה בעבר כאדריכלית ועם השנים זנחה את רוב עיסוקיה ועמדה לצד בעלה וסייעה לו בעריכת כתביו ובעיסוקיו העסקיים האחרים. הם גרים בבית שהיא בנתה עבורם ברמת השרון.

בשנת 1982 הקים והוציא לאור את כתב העת הים תיכוני לתרבות ספרות וחברה היוצא לאור בין ארבע לחמש פעמים בשנה ונותן במה למשוררים וסופרים ואף סייע לקדם את דרכם המקצועית של חלק מהם. כתב העת נועד בין היתר, לדברי ביטון, לגילוי כישרונות צעירים שכיום חלקם הפכו לבעלי שם. כתב העת מחולק לכ-450 ספריות ציבוריות ברחבי הארץ ונשלח למנויים בארץ ובעולם. רחלי עוזרת לו להפיק את כתב העת והיא עזרה בעריכת שני ספרי השירה האחרונים שלו: תִמְבִּיסֶרְת, ציפור מרוקאית ו"נופים חבושי עניים"

בנופים חבושי עניים אתה כותב על מראות. זה מגיע מהזיכרון או מהדמיון?

"מי שלא נולד עיוור זוכר הכל. אני זוכר את כל הצבעים הקיימים, מה זה פנים יפות, מה זה שיער של אישה בלונדינית, מהם שמיים כחולים. אהבתי את הים התכול, שלפעמים היה ירקרק, מהם פירות על העצים, השקדיות הלבנות, משמש צהבהב. עד היום אחד הדברים שמרגשים אותי ביותר הוא נגיעה בפרי העץ. עובר בי זרם של שמחה, זהו פלא. אני זוכר מראות וגם תחושות, את הטעם של ילד יחף רץ בפרדסים".

מהי שירה עבורך?

"שירה היא אורח חיים. שירה עבורי היא עיקר החיים, ההצדקה לחיים, גם אם לא באופן יומיומי".

מאין מגיעה אליך ההשראה?

"סביב התרחשויות. פעמים רבות אני כותב בעקבות מצוקה שמתגלה בתוכי. למשל השיר שכתבתי 'כשחבר נהיה אח' היה על חבר קרוב, משורר ערבי שהכרתי באחד מביקורי בפריז. הוא לא עלה אצלי מיד אחר פטירתו. הצער והאובדן שקעו בי והבשילו ואז כתבתי את שני השירים עליו. הוא היה משורר עיוור כמוני, שנינו ילדים לאמהות שנולדו באלג'יר. חיפשנו זה את זה במשושים דקים, שאין להם ראיה, אתה ואני מצאנו זה את זה בהבנה וברגישות הלב… כך כתבתי באחד מהשירים עליו. השיר שכתבתי 'הסדר עם בן בכור' נבט מתוך הרהורי כיצד אני יכול להעניק ולתרום לו כאבא עיוור. בשיר רציתי לגרום לו להשלים עם החשכה וללמד אותו שגם מי שחי בחושך יכול לעזור לאחר. כמו שקרה באסון התאומים – עיוורים עם כלבי הנחיה שלהם עזרו לאנשים הרואים להימלט, כי הבניין לטה באפילה. 'כשתלמד לשחק על שפת עיני כמו במגרשים מכרים בלי הפחד של מערות אפלות אלמד אותך בתמורה להתהלך הם החושך כמו עם ידידים. ולא תצטער, בני'. כך נכתב בשירי מתוך ספרו האחרון על העיוורון".

המשוררים היום נמצאים בסוף שרשרת המזון בתרבות הישראלית. הזמרים המופיעים בטלוויזיה וממלאים אולמות עומדים בראש…

"היום הרייטינג של הזמרים ושערוריותיהם  עולה במידה רבה על המשוררים. בהחלט. זו לא התקופה של קפה 'כסית' בשנות ה-50 וה-60 כשהציבור העריץ את אלתרמן, שלונסקי ומשוררים נפלאים אחרים, שהילה הייתה משוחה על דמותם. הסיבה לכך היא שינוי ערכי בחברה, השמה דגש היום על כסף והצלחה ופרסום אישי. יחד עם זאת קורה דבר נפלא: ישנה פריחה עצומה של כתיבה שירית בזכות האינטרנט, שמספק מגוון אפשרויות רחב לפרסם את שירתם".

אבל הם לא מתפרנסים מכך…

"שירה אף פעם לא הייתה מקור לפרנסה עיקרי ומסודר. פעמים רבות המשורר משלם מכיסו על מנת להוציא לאור את שיריו. משוררים, שתורמים לחברה, לא מקבלים על כך תרומה. ישנם משוררים בני ימנו שלומדים את שירם בבית הספר, כמו יונתן זך וכמוני והם אינם מקבלים תמורה על השימוש ביצירותיהם. זה אבסורד. לכן אין ברירה למשוררים אלא לחפש פרנסה במקום אחר כמו למשל בעבודות תרגום או בחיפוש אחר קרנות ופרסים לא מכובדים מספיק בעיני מבחינת התגמול הכספי שלהם. המציאות של המשוררים בישראל קשה, חוק הסופרים החדש, ששומר על מחיר הספר בשנה וחצי הראשונות וקובע שיעורי מינימום לתמלוגים, אינו תקף לספרי שירה. המדינה לא מתייחסת לצורכי המשוררים".

אוזן קשבת לנפגעים

ביטון פעל וממשיך לפעול למען קידום תרבות ספרות ושירה. על הופעותיו בבתי הספר הוא לא לוקח תשלום ועל הופעות ספרותיות אחרות בהן הוא מקבל תשלום הוא תורם אותו לטובת משוררים וסופרים נזקקים. כשהיה יו"ר אגודת הסופרים הוא יזם מפגשים בין סופרים פלשתינאים וישראליים, האחד בנוורווגיה בנוכחות אגודת הסופרים של נורווגיה, בתקופה של לפני חתימת הסכם אוסלו. השני – מפגש בין עיתונאים פלשתינאים וישראליים במרסיי שבצרפת לפני מספר שנים ובנוסף לכך ארגן כנסים ומפגשים אחרים לגשר בין מוסלמים לישראליים. הוא הזמין סופרים ומשוררים מחוץ לארץ שיגיעו לישראל ויופיעו בפני קהל. משרד החוץ שלח אותו לכנסים בינ"ל לשירה וספרות. הוא היה פעיל ציבורי גם בתחום התרבות והיה חבר במועצה לתרבות מטעם משרד החינוך וגם בתחום שנגע לליבו כיו"ר ארגון פעולות האיבה במטרה לקדם את המודעות לגבי מצבם הרגשי והחברתי של הנפגעים.

הארגון עזר בראש ובראשונה לנפגעים בחשיפת זכויותיהם בפניהם והשגת אינפורמציה שהייתה חסומה עבורם דרך גופים ומוסדות ממשלתיים ולהשיג עבורם את מה שהם צריכים. כמו כן הם יכלו להיעזר בביטון כאיש מקצוע ולשאוב נחמה ממנו כעובד סוציאלי לשעבר. "חלק מהנפגעים" – הוא מסכם – "בנוסף לנכותם מאד בודדים. הייתי בעיקר מקשיב להם".

(צילום איילת לוין)

2014-04-07 01:00:00
2014-04-07 01:00:00

כתבות נוספות

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

המשך קריאה »

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

המשך קריאה »

מלונות R

רוצים למצוא מלון איכותי לחופשה הבאה שלכם? אתר של מלונות R יעזור לכם למצוא את המלון המתאים ביותר

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך