מגילת נמדר

שלומית דותן

נסרין נמדר (59) ממודיעין, עלתה ארצה לבדה מטהרן בגיל 27 מיד אחרי המהפכה. אחיה כבר היה כאן, והוריה שעלו קצת אחריה, עזבו אחרי זמן מה והשתקעו בארצות הברית.   "עליתי בסוף 79'" היא מספרת "כמעט כולם עזבו את אירן לפניי, רובם לניו יורק ומיעוטם לארץ. גם אלו שהגיעו לכאן עזבו בהמשך לניו יורק, ביניהם הוריי שקבורים שם ואחיי. לא ידעתי מילה עברית והמנטאליות הייתה לי מאד מוזרה. אנחנו, האיראנים, שונים מאד מהישראלים, תמיד חינכו אותנו לוותר, להיות מנומסים ולדבר בשקט. הפרסי הוא מאד מנומס כלפי חוץ אך מאחרי זה לא תמיד יש טוב לב, וזה ההיפך מהישראלים שהם קשים מבחוץ ורכים מבפנים. היה לי הלם תרבותי והייתי לבד, היו לי כמה שנים קשות במהלכן למדתי באולפן. למרות כל הקשיים, ידעתי שכאן בארץ ילדיי יוכלו להרים ראש ונשארתי כי פגשתי פה את בעלי בני, אהוב ליבי. הכרתי אותו דרך חבר משותף, הוא הגיע ארצה כילד קטן, גם הוא במקור מהעיר משהד, אך הוא למד והתחנך כאן. כשהכרנו הוא היה מורה ללשון עברית והציע גם לי לעשות תעודת הוראה, למדתי שנתיים בבר אילן ולמזלי משרד החינוך גם הכיר מיד בלימודיי באוניברסיטה של טהרן כי הלימודים שם ברמה גבוהה מאד. במשך 25 שנים לימדתי אנגלית בבית ספר ברמת גן עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת לפני שלוש שנים".

כפו עליהם להתאסלם

נסרין, שם פרח או אולי של כוכב, היא מסבירה היא  אם לשני בנים וסבתא לשני נכדים. במשך שנים רבות התגוררה המשפחה ברמת גן, "עד שבעלי יצא לפנסיה לפני ארבע שנים וחיפשנו מקום שקט עם גינה או מרפסת וכך הגענו למודיעין". היא נולדה בעיר משהד וכל משפחתה המורחבת התגוררה שם. "פירוש השם הוא: "מקום של שאהיד", יש אימאם שקבור בעיר והוא שאהיד. העיר נמצאת בצפון מזרח איראן, על גבול רוסיה, והיא מאד מוסלמית ודתייה. היהודים הגיעו לעיר כי אחד השאחים שהביא אוצרות מהודו חיפש אנשים אמינים שיוכלו לשמור עליהם והביא לשם כך יהודים לעיר. היהודים חיו שם ושגשגו עד שנת 1870, אז היה פוגרום נגדם ובו רצחו יהודים ואנסו את הנשים כי אמרו שהם מטמאים את העיר. לאחר הפוגרום הכריחו את היהודים להתאסלם ומאז ועד לפני כתשעים שנים היהודים היו מוסלמים כלפי חוץ. הם בנו מסגד והתפללו לקוראן אך בבתים ובמרתפים שמרו על הדת, כולל כל המנהגים הדתיים. כשעלה לשלטון השאח רזאשה, אביו של השאח האחרון, מוחמד רזה שאה פהלווי, שהודח במהפכה האיסלאמית, הוא קידם את המדינה, קיצץ את כנפיהם של הדתיים ואף הכריח את הנשים המוסלמיות להסיר את הצ'אדר, כיסוי הראש. השאח תמך במיעוטים ובתקופתו בני הקהילה הרימו ראש ושבו להזדהות כיהודים.

המצב הזה נמשך עד לפני כ- 60 שנים ואז, למרות מדיניותו של השאח, היה שוב פוגרום בשל עלילת דם על מצות שהוכנו מדם של ילד ערבי. הפעם לא היו הרוגים כי הצבא הגיע בזמן אבל זה היה הקש האחרון מבחינת היהודים וכולם התחילו לעזוב. חלק עזבו ללונדון, לניו יורק או לישראל ומי שנשאר, כמונו, עבר לטהרן שהייתה עיר הרבה יותר מתקדמת".

ריח של יהודים

היא עצמה הייתה בת שנתיים כשהמשפחה עברה לגור בטהרן ושם גדלה. כל ילדותה ונעוריה עברו עליה בעיר. "כל המשפחה עברה ביחד, ההורים, ארבעת אחיי, אחותי ואני, וגם כל הסבים והסבתות. בטהרן למדתי בבית ספר ציבורי לא יהודי. הלימודים אמנם לא עלו כסף אבל כדי ללמוד שם צריך היה לגור בקרב המשכילים ולשמור על אורח חיים ברמה גבוהה. סיימתי תיכון, הייתי בין הראשונים בעדה שלמדו באוניברסיטה ולמדתי ספרות אנגלית. שני אחיי למדו בטכניון של טהראן ואחד מהם המשיך יותר מאוחר את לימודיו בארה"ב. שני אחיי הגדולים יותר עבדו עם אבא בעסק. חיינו ברווחה, ברמה הכי גבוהה, היה לנו מפעל לשימורים. נסענו לחו"ל בכל שנה, אחותי התחתנה בגרמניה ונסעתי אליה בכל קיץ. לא היינו אף פעם דתיים, רק מסורתיים. עד היום אנחנו שומרי שבת אך גם נוסעים בשבת. לא זיהו אותי כיהודיה, מבחינה חיצונית לא נראיתי ולא התלבשתי כיהודיה, אך הייתה שנאת יהודים ונזהרנו שלא יידעו שאנחנו יהודים. פעם בשיעור פיסיקה בתיכון פתאום המורה העיר ליהודיה אחרת שלמדה איתי ונראתה כמו יהודיה שהיהודים שופכים את דמם של המוסלמים ושותים משקאות חריפים. גם באוניברסיטה יום אחד עמדנו כמה חבר'ה לפני הכניסה לשיעור ואחד הבנים העיר ש"אתמול ראיתי בקולנוע את 'כנר על הגג' וכל היהודים היו שם, איזה ריח היה". אני זוכרת מקרה שבו לקחתי את בן אחי לפארק, הוא היה לבוש יפה ונקי. אחד הילדים שנראה כמו הומלס היה שם עם אימו שלבשה צ'אדור, הוא רצה לדחוף את בן אחי במגלשה ואימו אמרה לו: "אל תיגע, זה יהודי". חיינו שם כמו מלכים אבל כל הזמן צריך היה להחביא את היהדות, בין היתר ידעתי שאסור לי להתקרב לבחור מוסלמי. היו לנו קשרי חברות עם מוסלמים בעבודה ובלימודים כי גם הם היו מודרניים ולא דתיים אך תמיד נזהרתי שלא להתערב ביניהם יותר מדיי".

הרגשתם את המהפכה מתקרבת?

"בתקופת השאח המדינה הייתה מודרנית והיו קשרים עם ישראל. הרבה ישראלים לימדו באיראן חקלאות מודרנית. אולם, משפחתו של השאח מוחמד רזאשה הייתה מושחתת, ובמיוחד אחיותיו. השאח התנתק מהעם וערך מסיבות גרנדיוזיות לרגל 2,500 שנות מלכות באיראן. הוא הזמין את כל המלכים וראשי המדינות וערך מסיבה במימדים שהיו מוגזמים למאה העשרים, הוא חשב שהוא עדיין שאח בעידן של לפני אלפיים שנה. היו בטהרן הרבה עניים, העיר הייתה מחולקת לדרום ולצפון. בצפון העיר התגוררו העשירים, עם קניות שנתיות בפאריס, מועדוני לילה וילדים שלמדו בחו"ל, ובדרום היה עוני. זה מה שגרם למהפכה. מחוץ לטהרן, שהייתה מודרנית, חיו האנשים בתנאים פרימיטיביים, כמו לפני מאות שנים. השאח ניסה לבנות להם בתי חולים ולהחיל חינוך חובה אך היו לו הרבה טעויות בדרך".

הוצאות להורג

כשהחלה המהפכה ב-1979, היהודים החלו אמנם לעזוב אבל לא כולם"בתקופת המהפכה, הרוב עזבו אבל לא באופן רציף וקבוע. בתחילה חיכו שהגל יעבור ואז, כשראו שזה רק מחריף, החלו היהודים למכור את כל מה שהיה להם ומי שהעז, לא אבא שלי, הוציא כסף באופן לא חוקי. לאבי היה קשה מאד לעזוב בגלל בית החרושת. לאחר המהפכה היה חורף, ניתקו את החשמל ולא הייתה אספקת גז ונפט. כל המשרדים הממשלתיים היו סגורים, לא היו כמעט שידורי טלוויזיה ורדיו, שידרו רק מארשים צבאיים. גם ברחוב שלנו, ששכן בשכונה שלווה ושקטה, שמעתי בלילה יריות וראיתי את החיילים. הרגישו את זה יום יום בכל העיר, כל הזמן היו עימותים בין הצבא לבין המהפכנים. רוב המהפכנים היו הצעירים הקומוניסטים, הם חשבו שיעזרו לאייתולה להפיל את השאח ואז ייקחו את הכוח לידיהם. בסופו של דבר הם עזרו לו לעלות לשלטון ואז הוא הרג את כולם או הכניס אותם למאסר. האייתולות הודיעו אמנם שהם יכבדו את המיעוטים אבל היהודים חששו מאד והיה פחד לאור מה שקרה בגרמניה הנאצית. ואכן, כשהאייתולה עלה הוא החל במסע טרור וחיסולים: כל השרים בקבינט, חלק מהיהודים העשירים שהיו ידועים כציונים וכל מיני אחרים שנחשדו כקשורים לשאח הועמדו מול הקיר ונרצחו. אני מכירה אחד מהם, אל ראניין, הוא היה מאד עשיר ואחד מבניו של בעל מלון גדול בטהרן. היו משפטי ראווה של חצי שעה ולאחריהם הוצאות להורג, למחרת פורסמו השמות בעיתונים. בתי הסוהר היו מלאים בצעירים קומוניסטים.

לאחר שעזבנו את איראן אחי נאסר כי האשימו אותו ששלח כסף לישראל ואז אספנו כסף בארץ ושילמנו שוחד, כך שיחררו אותו והבריחו אותו על גבי חמור וסוס דרך גבול טורקיה. כשעזבנו את טהראן ונסענו ארצה אבא השאיר את המפעל והמחסנים מלאים וברח. הוא תכנן הכול מראש, קנה דירה בתל אביב כדי שיהיה לו לכל מקרה ולכן הוא לא נשאר בלי כלום. ההורים הצליחו להוציא איתם גם שטיחים וזהב, אך השאירו את הרוב מאחור ולא ידוע לי בידי מי זה נמצא עכשיו".

את חושבת שיש שוני בין האנטישמיות הנוצרית לבין זו המוסלמית?

"העוינות של הנוצרים הייתה יותר קשה פיסית, אצל המוסלמים לא פגעו ביהודים אבל הייתה שנאה ותחושה שהם כאילו עליונים ואנחנו במדינה "שלהם".

"החוטים שלי נארגו שם"

כשנסרין ובן זוגה עברו לפני כארבע שנים לגור במודיעין,  היא החלה ללמד בתיכון עירוני ג'. "לימדתי במשך שנה, אך  לא רציתי ללמד יותר בכיתות ז' ללא הקבצה והחלטתי לפרוש לפנסיה מוקדמת. ביום האחרון ללימודים התחלתי לכתוב את הספר ("מטבעות הזהב של סנובר חונם" ע.ג). במשך שנים רציתי לכתוב את סיפור המשפחה ומרגע שהתחלתי לא עזבתי את זה. כתבתי את הנוסח העברי במשך שישה חודשים, בעלי עזר לי עם העברית והוסיף תיקונים. לאחר כמה חודשים שלחנו את הספר להוצאה לאור ובתום שנתיים, לפני מספר חודשים, הוא פורסם. בזמן שחיכינו לפרסום הספר בעברית תרגמתי אותו גם לפרסית ואני מוכרת אותו בקהילה האיראנית בניו יורק. הקהילה שם גדולה ומונה בין שלושת אלפים לארבעת אלפים איש. יש קהילות גדולות של יהודים איראנים גם באיטליה ובלונדון אך זו בניו יורק היא הגדולה ביותר. באיראן כיום נשארו רק אנשים ספורים מהקהילה וממשפחתנו לא נשאר אף אחד. אחיי מתגוררים בניו יורק ואני נוסעת אליהם כל שנתיים. אני בקשר הדוק עם האחים, הגיסות והחברות שם. אבל, היום אני קשורה לכאן וכשאני נוסעת אני רוצה לחזור. החברים הטובים שלי בארץ הם אלו שלימדו איתי בבית הספר כל השנים ויש לי גם חברות מהקהילה האיראנית, רובן ברמת גן".

איזה קשר את מרגישה כיום לאיראן?

"גוף של אדם הוא כמו חוטים ששלובים זה בזה. כל ההוויה שלי היא מה שהיה שם, כל החוטים שלי נארגו שם. כאן בארץ בתחילה הם נפרמו לגמרי עד שהצלחתי לבנות לעצמי ישות. החלום שלי הוא לחזור לשם לחודש, לראות את הבית ואת בית הספר, אך זה כמובן רחוק מלהתגשם, עכשיו כשאני ישראלית עם דרכון ישראלי".

הספר שכתבה "מטבעות הזהב של סנובר חונם" מחולק לשלושת פרקי המשפחה לאורך הדורות השונים: במשהד, בטהראן ובתל אביב. "סנובר חונם" היא גברת סנובר, שם פרטי נפוץ במשהד. מטבעות הזהב מספרים סיפור מעניין מן הפולקלור של משהד, אשר סמוכה לגבול הרוסי. "בזמן מלחמת העולם הראשונה היו החיילים הרוסים הפצועים מגיעים למשהד  ומבקשים עזרה כי חסרו להם תרופות. תושבי משהד היהודים גידלו בחצרותיהם שיחים בעלי פרחים אדומים שהיו שורפים אותם ומכינים מהם סמים (חשיש) והם שימשו אותם כמשככי כאבים. החיילים הרוסיים קנו מן התושבים את הסם ושילמו עבורו במטבעות זהב, כך לתושבים היה מלאי של מטבעות זהב". הסיפור נכתב כרומן. הוא  מסופר דרך עיני הנשים במשפחה: סבתה של נסרין, אימה ובת דמותה. "במשהד מסופר סיפורם של האבות, אנוסי משהד, בתקופה שבה נאלצו להתאסלם ולשמור על הדת במסתרים. באותה תקופה היו גם אסונות רבים כי כדי להתפרנס ממסחר היו צריכים לעבור את הגבול לרוסיה ולאחר המהפכה הבולשביקית היו בקהילה הרבה אסונות. בתקופת טהראן מתוארים החיים המודרניים מנקודת המבט של אימא שלי. באותה תקופה האישה הרגישה חופשייה. הנשים אז לא עבדו, זה לא היה לכבודן לעבוד. אימא שלי לא עבדה אך האישה בת דמותה שבספר כן עובדת. החלק השלישי מספר על הבת שמגיעה לארץ. זו לא אני אך ניסיתי להעביר את מה שחוויתי על בשרי ולתאר איך מרגיש אדם שחש כאילו בכל מקום הוא תלוש ואין לו במה להחזיק. ידעתי שאנשי הקהילה יקראו את הספר, אימא שלי הייתה אינטליגנטית ודברנית ולכן הוספתי גם הרבה מהדמיון כדי שאנשים לא ייפגעו. שיניתי לגמרי את השמות, אך בכל דמות יש ממני, מאימא ומנשים שחיו בתקופתה של הסבתא".

יש משהו משותף לנשים בכל התקופות?

"כולן הרגישו שלא נותנים להן לפרוץ, הן היו כבולות. הן היו צריכות להתחתן, ללדת ילדים ולהיות בבית. את סבתא שלי חיתנו עוד לפני קבלת המחזור. היא רצתה להיות שונה ושאלה שאלות. אימא שלי התחתנה בגיל 18 והיא בחרה בבעלה". 

את השנתיים האחרונות הקדישה נסרין לכתיבת הספר. עכשיו יש לה יותר זמן לבלות עם הנכדים.  היא גם מציירת (ציוריה מעטרים את קירות הבית), מתנדבת בארגון נשות הדסה, ופעם בשבוע שומרת על ילדים להורים גרושים. במקביל היא שוקדת על תרגום הספר שלה לאנגלית כי "המבוגרים בניו יורק עוד קוראים פרסית אולם הצעירים כבר קוראים רק אנגלית".

בתמונה נסרין נמדר. צילום אינגריד מולר

2015-03-25 00:00:00
2015-03-25 00:00:00

כתבות נוספות

תנו ללמוד בשקט

סטודנטים תושבי העיר שרכשו מנוי לתקופת המבחנים במתחם חללי העבודה של העירייה הופתעו לגלות כי שעות הפעילות השתנו ללא התראה: "הבטיחו לנו משהו ופתאום החליטו לשנות"

שעתם הקשה של המנהלים

הגל הנוכחי של הקורונה מעמיד את מנהלי בתי הספר במצב בלתי אפשרי, בו מלבד המאומתים והמבודדים נעדרים מהלימודים גם תלמידים רבים שהוריהם חוששים לשלוח אותם ללימודים • מנהלי בתי הספר במודיעין מספרים איך בכל זאת מצליחים לשמור על שגרת לימודים כאשר רבע מהמורים נעדרים

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

תנו ללמוד בשקט

סטודנטים תושבי העיר שרכשו מנוי לתקופת המבחנים במתחם חללי העבודה של העירייה הופתעו לגלות כי שעות הפעילות השתנו ללא התראה: "הבטיחו לנו משהו ופתאום החליטו לשנות"

המשך קריאה »

שעתם הקשה של המנהלים

הגל הנוכחי של הקורונה מעמיד את מנהלי בתי הספר במצב בלתי אפשרי, בו מלבד המאומתים והמבודדים נעדרים מהלימודים גם תלמידים רבים שהוריהם חוששים לשלוח אותם ללימודים • מנהלי בתי הספר במודיעין מספרים איך בכל זאת מצליחים לשמור על שגרת לימודים כאשר רבע מהמורים נעדרים

המשך קריאה »

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

המשך קריאה »

שנת שיא

רגע לאחר סיומה של שנת 2021 חושפים מתווכי הנדל"ן המקומיים את העסקאות הגדולות של השנה: וילה במכבים שנמכרה בקרוב ל-9 מיליון שקל, עסקת השיא לדירת 3 חדרים והדירה הכי יקרה במגדלי דמרי

המשך קריאה »

חותכים את התור

מתחם בדיקות נוסף החל לפעול בעיר, בחניית הספריה העירונית, ובעירייה מקווים כי יחד עם השקת מתחם הדרייב אין בפארק הטכנולוגי יצומצמו העומסים הכבדים שנרשמו בשבוע שעבר

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך