עשתה להם בצפר

שלומית דותן

"אל תיבהלי, אבל גם את לא תחזיקי כאן. לא, אל תיפגעי. את דווקא נראית נחמדה, רזה כזאת, קופצנית. אבל באמת, פה זה מקום אחר. תראי, גברים, אנשי צבא שבאו לנהל את בצפר, לא החזיקו מעמד כאן יותר משנה, כולם בורחים. יש לך עבודה לחזור אליה? מאיפה את בארץ? פייי, שעה נסיעה להגיע לכאן? שווה לך? טוב, שיהיה בהצלחה. אבל אל תבני עליי יותר מדיי"… "שמעתי אותם אומרים זה לזה בחוץ: "פחחחח…אני נותן לה חודשיים". והיו גם הימורים – שמו כסף – נשארת חודשיים, חצי שנה. שנה זה המקסימום שהצלחתי לשמוע".

כך מתארת צביה אנפנגר מכפר האורנים בספרה "לא תחזיקי כאן חצי שנה" את מה שאמרו לה כשהגיעה לנהל בית ספר מקצועי, אותו היא מכנה 'הבצפר'. לניהול אותו בית ספר הגיעה בנקודת שפל בחייה, לאחר סיום תהליך גירושים ומעבר דירה. "קיבלו אותי בקרירות רבה, זה היה רק שבוע לפני פתיחת הלימודים. הזמנתי את המורים לחדר וכל אחד אמר לי "את ממש נחמדה אבל לא תחזיקי כאן חצי שנה, היו כאן לפנייך אנשי צבא שניהלו וברחו וגם את תברחי". המשפט הקשה הזה "לא תחזיקי מעמד חצי שנה" שאמרו לי הוא בדיוק מה שאומרים לאותם תלמידים שכבר נשרו מבתי ספר רבים ובכל מקום ברור לכולם שלא יחזיקו מעמד וינשרו. הספר שכתבתי מתאר את החוויות שלי איתם, עם משפחותיהם ועם הצוות, זו אסופה של מצבים שבכל אחד מהם יש אנקדוטה והוא מתחבר לרגש. אני מאמינה שמהמקומות הכי קשים שלך, הכי חדשים לך והכי מאתגרים אותך, משם תבוא לך הנחמה הגדולה. ובתקופה הכי קשה שלי, במקום הכי נמוך בעולם, נסקנו יחד לגבהים שאני לא באמת יכולה לתאר במילים או להעביר את התחושה. בהרצאות שאני מעבירה בהתנדבות אני תמיד אומרת: "אנחנו רק יושבים כאן עם קפה ובורקס, הסיפור זה עליהם, זה לא שלי". הספר מכריח אותך, לאחר קריאת הסיפורים, להתחבר גם אל עצמך כי אני מאמינה שהמסע שלנו בחיים הוא מסע אל עצמנו והמטרה היא לצאת החוצה ולתת לאחרים, כדי לתת לאחרים אתה חייב להכיר היטב את עצמך. אני מאמינה במילותיו של המר "כולנו רקמה אנושית אחת", אדם מרגיש תמיד את עצמו ואת ילדיו אך אם נפרם חוט בבגד כולו ייהרס כי בסופו של דבר השלם זה כולנו ביחד". 

לך לך

צביה אנפנגר (49) אם לארבעה ילדים, למדה בירושלים בבתי ספר דתיים. האמונה והמסורת מלוות אותה עד היום. היא שירתה כקצינה מצטיינת בגדנ"ע, למדה חינוך גופני בוינגייט לתואר ראשון וסיימה תואר שני במנהיגות חינוכית באוניברסיטת בר אילן. מאז ילדותה איתגרה את עצמה, והיא הייתה אלופת ירושלים לנוער בריצות קצרות ועסקה הרבה באתלטיקה. "התאמנתי המון, ראו אותי כ'בת המשוגעת של רותי ומיכאל שעולה ויורדת בריצה כל היום במדרגות' אבל אחרי שזכיתי אמרו לי במכולת 'הבאת לנו כבוד'". כשעברה למודיעין עבדה בבית הספר עירוני א' במודיעין כרכזת כיתות ז', מחנכת ומורה לחינוך גופני. "בית הספר עירוני א' היה מקום גידול טוב ונכון ולכן כשיצאתי משם ידעתי לצאת ולעשות את הדברים כמו שצריך. באותו זמן היו לי ארבעה ילדים קטנים בבית. היה לי מקום טוב בבית הספר ואהבתי את הצוות ואת הילדים אך הייתי חייבת להמשיך הלאה ולא להישאר, הייתה התמודדות והיה פיתוי רב להישאר בעבודה אך כשאתה רוצה משהו אתה מוכרח לעשות אותו, הרגשתי ממש את הקריאה 'לך-לך'. יש לי קול פנימי וחלק ממנו הוא 'האימא הפולנייה', ובאמת אימא שלי אמרה לי: "מה חסר לך? מה את עוזבת? הילדים צריכים אימא בבית ויש לך עבודה טובה", אבל הרגשתי שאני לא עושה את הדבר שלשמו הגעתי לעולם".

בעקבות מודעה שראתה בעיתון ניגשה למכרז לניהול בית ספר מקצועי באזור המרכז השייך למשרד התמ"ת. "היום מנסים לחזור לבתי ספר מקצועיים. יש אינטליגנציות שונות וצריך להעריך את זה, יש כאלו שיש להם כישורים בידיים. כמישהי שבאה מהאוניברסיטה היה לי קשה בהתחלה להבין את זה שתלמידים לומדים חשמל ומכונאות, אבל הרבה אנשים זקוקים לידיים טובות ולחשמלאים והבעיה לרוב שהיא שהמערכת הכללית שמה לב רק לדברים מסוימים ופולטת תלמידים שלא מתאימים לה כשיש להם כישורים אחרים".

תנסו אותי

את שנת הלימודים הראשונה כמנהלת בית ספר החלה אנפנגר לאחר שהכינה תוכנית שתתמקד בפן הפדגוגי, במשמעת ובחינוך. "העברתי למורים ימי היערכות לקראת פתיחת השנה וכשהגעתי לדבר על הטיול השנתי חטפתי מהם צעקות: "מי ייצא איתם לטיול שנתי?". בבית הספר היו הרבה קשיים אבל ידעתי להתמודד עם קשיים, ידעתי שיהיה קשה ונצטרך לירוק דם אך רציתי לתת לילדים הכול, כולל גדנ"ע. הפכנו את העולם וביקשנו שיוציאו אותם לגדנ"ע רגיל, לחמישה ימים, ויצאנו. חזרנו באמצע בגלל בעיות משמעת אבל בשנה השנייה נשארנו עד הסוף וקיבלנו פרסי הצטיינות. לגבי הטיול השנתי אמרתי למורים: "לכל אחד מגיע ניסיון, תנסו אותי. לצוות היה קשה להאמין בי, הם חוו מנהלים שכל הזמן עזבו, הם עבדו בפרך וניסו אותי שנה שלמה".  "מרגע זה ובמשך שנה שלמה בחנו את כוח הרצון שלי, את הכוח הפיסי שלי, את הכושר שלי, את העמידות שלי, את הפגיעות שלי. ואני? אני עבדתי בפרך; נלחמתי בשיניים ובציפורניים; זחלתי כשכבר לא יכולתי ללכת ;דיממתי על רצפת הבטון; בכיתי בהפוך – כשהדמעות נכנסות לתוך העין ויורדות בגרון במקום לזלוג החוצה על הלחי. בסוף השנה הסכימו להעניק לי תעודת אמון חלקית: לחצו לי יד חזק, אבל עדיין העיניים שהביטו בי הצטמצמו לרווח צר, כאילו אומרות: את רק בתחילת מסלול ופה רצים מגה-מרתון ולא סתם, עם מכשולים. ואז – בסוף השנה , חלפה במוחי מחשבה לשבריר שנייה: "ואללה, הפסידו בהתערבות, מתחילת השנה, ההתערבות על הכסף". והלב התרחב, לא, לא מההפסד של הכסף, אלא מהניצחון של הרוח" (מתוך הספר).

מלח הארץ מסוג מיוחד

את החוויה שלה בבית הספר מתארת אנפנגר בהקבלה לחוויה של תלמיד חדש. "אני מאמינה שתמיד משלמים מחירים אך אסור לדרוך במקום, שהחיים שלנו הם מבוך של מראות משתקפות – הסיפור האישי, המקצועי והסיפור של האחרים שמולך. בית הספר חייב היה לעשות עבודה בכל המישורים, גם פיסית על המבנה שהיה מוזנח ושופץ, גם עם המורים ובעיקר עם התלמידים. סביב המבנה הייתה גדר כדי שהם לא יוכלו לקפוץ החוצה ולהסתבך בדברים אסורים.  את התלמידים היא  מגדירה כ'מלח הארץ' מסוג מיוחד, כי הם ילדים ששרדו בתנאים קשים. "המצב היה קשה, אב הבית כל הזמן תיקן את קירות הגבס שהילדים בעטו בהם מתוך תסכול. בכל בוקר הם נכנסו בשער בכניסה של 'דאווין' אך ידענו שהם לא ממש חיכו להגיע לשם. אלו ילדים שהיו בניסיון אחרון אבל אנחנו ראינו אותם פצועים וחבולים. היינו צריכים להחליט אם לקבל אותם. כמו להם, גם לנו לא הייתה הזדמנות נוספת לרושם ראשוני והיו לנו עשרים דקות לשכנע אותם להיכנס פנימה. מה שגרם לנו לקבל ילד הוא אם ראינו שהרצון נדלק בו. כל השנים רצו לסגור את בית הספר כי לא היו מספיק תלמידים, לא הסכמתי לסגור כי הגעתי לשם מתוך תחושת שליחות. בחמש שנים חימשנו את מספר התלמידים בבית הספר, הוספנו מבנים, בנינו חדר אוכל והתחלנו לקבל גם בנות. בסיום התקופה שלי שם לא היה מקום ונאלצנו לדחות תלמידים. בבתי ספר מקצועיים תלמידים בשתי הכיתות הגבוהות חייבים לעבוד ולאחר משא ומתן עם הצבא הצלחתי לסדר להם עבודה בצבא  ליום – יומיים בשבוע ולאחר סיום הלימודים הם התגייסו. לפני שבועיים  כתב לי אחד התלמידים בפייסבוק: "ביום הראשון היה לי ממש רע, אחרי שבוע רציתי לעזוב ואמרת לי לא לוותר, הצלחת לשכנע אותי, גרמת לי לרצות לקום בבוקר. לאחר שנתיים החליפו מנהלת. ביום שהלכת לא היה לי למי לפנות והרגשתי שזה אני והעולם. בזכותך יש לי תעודת מעצב שיער ואני מצליח בצבא". צביה מבקשת להדגיש: "זו לא הצלחה שלי אלא של כולנו יחד, עברנו חוויה מטלטלת שהובילה את כולנו להצלחה כנגד כל הסיכויים".

בשיטה שלה

הניסיון הטוב שלה, שהראה שגם ממקומות נחשלים ניתן להגיע רחוק, הוביל אותה לפיתוח שיטה של "איך להצליח כנגד כל הסיכויים" אותה היא מחלקת לשישה יסודות: לרצות – להתחבר לעצמך ולא לפחד לרצות. אני מאמינה שכל אחד שנולד רוצה להצליח רק שלפעמים זה לא הולך טוב כי אין את התנאים הנכונים ואת הכלים. חוויתי את זה גם בבית הספר וגם בחיים האישיים. רציתי לנהל בית ספר וחלמתי תמיד שיהיו לי שישה ילדים. לאחר שהתגרשתי חשבתי שתוך שנתיים אתחתן, אהיה בזוגיות ויהיו לי עוד שני ילדים. במשך חמש שנים יצאתי לדייטים ואחרי עשר שנים שזה לא קרה חשבתי: "אולי זה לא נועד לקרות, אולי זה לא בשבילך". אני גרושה שבע עשרה שנים ויש לי זוגיות כבר שש שנים. להאמין – למי שמאמין יש יכולת ליצור מציאות כדי שדברים יקרו. במקרה של בית הספר צריך לקחת את הילד ביד ולגרום לו להאמין. בועדות ההשמה היה ילד בעל פיגור קל, הוא אמר לי: "אני סומך עלייך" ונתן אמון. יכול להיות מצב שמשהו לא יצליח אך זה לא פוטר אותי מלהאמין בו, סימן שזה עוד לא היה הזמן המתאים. הגעתי לבית הספר ממקום שבו האמון שלי בעצמי דימם, לאחר הגירושים הרגשתי על קרקע לא יציבה ונדרשתי להאמין בתלמידים ובצוות כשהייתי בעצמי במצב לא קל. ללכת – לצאת מאזור הנוחות למרות שיש חוסר ודאות מה יקרה. אי אפשר לעשות את אותם הדברים ולצפות לתוצאה שונה. היה לי תלמיד שבכל פעם הלך לבית ספר אחר ועשה שם נזקים. המנהל צלצל אליי ואמר שיתלונן במשטרה. שוחחתי איתו וזה לא עזר. הוצאנו אותו מבית הספר ובתחילת כיתה י"א הוא התחנן לחזור. ידעתי שהוא יוצא מאזור הנוחות כשאמרנו לו שיצטרך לחזור על כיתה י' כי היה לו פיגור בלימודי החשמל והוא הסכים. הוא הפך להיות מצטיין בית ספרי. להישאר כל הזמן באזור הנוחות זה כמו מים עומדים, אם תנסה בכוח להישאר שם בסוף יוציאו אותך שלא על פי בחירתך. לתכנן – לא יוצאים לדרך בלי מפה. אפשר לשנות באמצע אך חייבים תכנון. למדתי הרבה מהתלמידים: היה לי תלמיד שבכל בוקר כשהגיע שאל: "מתי מסיימים?" למרות שבכל יום סיימו בשלוש. גם אני, כשאני יוצאת לריצות ארוכות, שואלת את עצמי תמיד מתי אסיים. למה אני שואלת? כי התכנון חשוב, כך אפשר לראות את הסוף. יש לנו מעט זמן ואנחנו אחראים לתוכן שלו. לזכור – אנחנו רקמה אנושית חיה אחת ולכן לא יקרה למישהו משהו שאינו קשור גם אליי. אני כאן בשביל האחרים והם בשבילי. כשאתה מבין את המקום הזה דברים נפתחים. ערב אחד השכבתי את ילדיי לישון, שכבתי במיטה והיה לי בגוף כאב נוראי על אובדן המשפחה. הבנתי איך מרגיש אדם שחווה אובדן וגיליתי שאני מסוגלת להזדהות עם מישהו אחר שכואב לו. לנקות – רעשים, עכבות, רכילות, היעלבויות, 'מגיע לי', כל אלו הם בזבוזי אנרגיה, זמן וכוחות. בגלל ההצלחה שחוויתי הספר, ברובד העמוק, הוא אופטימי ומעודד".

היום, לאחר חמש שנים אינטנסיביות של עבודה יום ולילה עזבה אנפנגר את בית הספר והיא מנהלת את מחלקת החינוך במועצה האזורית לכיש." הרגשתי שהגעתי לשיא – לקחתי את בית הספר כמשימת חיים וכשהרגשתי שסיימתי את מה שהטלתי על עצמי ואני כבר לא באותו להט סגרתי מעגל עם הצוות והתלמידים והבנתי שהגיע הזמן שמישהו אחר ימשיך משם". לפני שבועיים היא גם התחתנה בשנית. "זו תחושה פנימית שניצחתי, של מחויבות ללכת את כל הדרך עד הסוף. מבחינתי יש כאן סגירת מעגל".

(צילום: אינגריד מולר)

2035-12-04 01:59:00

כתבות נוספות

סופסוף יש להם בית

לאחר עיכוב בן חצי שנה נפתח מתחם הדיור לצעירים על הרצף האוטיסטי במודיעין, בו יתגורר 24 דיירים בשלוש דירות

להסתפק במה שיש

אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי

תנובה מגיעה למודיעין

בעוד מספר שבועות תעביר החברה את פעילות המרכז הלוגיסטי האוטומטי שלה מחולון לפארק הטכנולוגי בעיר, בהשקעה של 350 מיליון שקל

להסתפק במה שיש

אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי

המשך קריאה »

ועכשיו למאני טיים

עירוני מודיעין הפסידה לנתיבות, מובילת הטבלה, אבל הבטיחה את מקומה בפלייאוף ותחכה כעת לראות מי יהיו היריבות במאבק על העלייה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך