השבוע בדיוק יצא לי לדבר עם אשה בשנות השבעים לחייה, שמנסה לזעוק בשם הגיל השלישי את הצעקה: אנחנו לא שקופים, אנחנו כוח תעסוקה שווה, ואנחנו גם לא אייג' שצריך מחיקון במיתוג המשתרש אנטי -אייג'ינג. כבדו את הגיל הזה, חבקו אותו כפי שהוא, ומתגו אותו באופן חיובי ממש כמו גיל הילדות, הבגרות, וכו'.
"אני לא רפפורט", הקומדיה המרגשת שעולה מחדש בתיאטרון הבימה, זועקת את אותה זעקה. עם הרבה ציניות והומור שעושה חשק לעלות על הבמה ולחבק את צמד הזקנים החביבים, המנסים להיאחז בעולם הרלוונטי אל מול עולם של צעירים חסרי מנוח וחמלה. המחזה שנכתב על הרב גרדנר, מפגיש על ספסל אחד בפארק ציבורי זוג זקנים, האחד יהודי (נתן דטנר), דברן בלתי נלאה, שבורח לעולם של פנטסיה ודימיון, השני – שחור, טיפוס מרצה, חששן ועצבני שמנסה ליישר קו עם איך שהחברה רואה אותו.
הם בני 80 פלוס, ושניהם נאבקים על כבודם העצמי ומתעקשים להראות שהכל סבבה בחייהם: הם חיוניים ורלוונטים. הם מנסים לעמוד מול שודדים, ותוך התבדחות בלתי פוסקת מנהלים מאבק נגד הרשויות המנסות לכפות פרישה לגימלאות. הם יוצאים נגד הבת ש"יודעת מה טוב בשביל אביה הזקן" ומנסה לכפות עליו חיים בבית אבות. הם (בני השמונים, כן) מגנים על בחורה צעירה שנסחטת על ידי סוחר סמים אלים. הם מגייסים את כל האמצעים שבידם, כולל מקל הליכה וקביים כדי לשרוד בעולם שרואה בהם מיותרים. אבל המציאות טופחת על פניהם שוב ושוב ומצלקת אותם במכות יבשות.
ההצגה שנכתב על ידי הרב גרדנר, בבימוי של רוני ניניו, עלתה מספר פעמים בארץ בעיבודים שונים. הפעם תיאטרון הבימה עושה לה כבוד וביחד עם נתן דטנר ונורמן עיסא המופלאים, נוצרת שעה וחצי של דרמה קומית אנושית, מרגשת ומצחיקה.
דטנר ועיסה מחזיקים על כתפיהם באופן מרשים את כל הדרמה המבוססת ברובה על דו שיח בספסל ציבורי. הניסיון הבימתי שלהם הוא בונוס אדיר בגילום דמויות שמתאימות להם כמו כפפה. והאינטראקציה ביניהם עובדת.
ריקי בליך, בתפקיד הבת, מרגשת ומשכנעת, ושאר שחקני הקאסט משלימים את המחזה לתוצר שובה ושובר לבבות.
בחברה שלנו, המחלחלת מסרים נוסח "העולם שייך לצעירים," תוך דחיקת הגיל השלישי לפינה שקופה ושקטה, הופכת אמירת ההצגה לרלוונטית יותר מתמיד.
ואל נשכח. העולם הוא עגול. היום זה הם ומחר זה אנחנו….
"אני לא רפפורט" , מאת הרב גרדנר. בימוי: רוני ניניו, תיאטרון הבימה.
