הכאב הזה

מיכל סופר זמרני

"בשוליים" נפתח ברבין. חמישה רבינים, ליתר דיוק. עם חליפות שחורות. עם סיגריה ביד. עם יונת שלום לבנה בכלוב. עם מטרה עגולה מצוירת על הגב. מכל התאריכים בעולם, נערך המיצג הזה בירושלים דווקא ביום השנה ה-18 להירצח של ראש הממשלה המנוח. "הרעיון היה להוציא אנשים מהמלנכוליה הנעימה של האבל למחשבה, לפעולה, לזעזוע", תסביר בהמשך הסרט יפעת זנדני-צפריר, ממייסדות תיאטרון "אורתו-דה", האחראי למיצג. "הרעיון לא חייב למות עם רבין. הרעיון צריך להמשיך. הכפלה של רבין מסמלת את זה שהרעיון יכול להכפיל את עצמו, אפשר למנף את הרצח הזה לאיזו תנועה גדולה של שלום".

התגובות ברחוב, תראה המצלמה בהמשך, נסערות. חלק מהאנשים מצלמים. אחרים רודפים אחרי הרבינים כדי ללחוץ להם את היד. מאידך, אמריקאי אחד חובש כיפה רודף אחר השחקנים עם הטענה שרבין הרג 16 יהודים על האלטלנה, ועישן 120 סיגריות ביום. "רצח רבין הוא סוג של טראומה לאומית", אומר תור בן מיור, במאי הסרט "בשוליים". "אפשר לראות בסצינה הזאת את הנגיעה בטראומה הזאת ואת הנסיון לפרק אותה דרך יצירה."

רוב הסרט מתמקד ביצירה אחרת של הקבוצה, "אבנים". למה בחרת לפתוח דווקא עם המיצג הזה?

"קודם כל, כי יש בו משהו מאוד חזק ויזואלית. בנוסף, המיצג הזה, "מטרבין", היה המיצג הראשון שלהם כקבוצה. חוץ מזה, היה לי חשוב לצאת מתוך הרחוב כי הקבוצה עצמה יצאה מתוך תיאטרון הרחוב. גם את "אבנים" הם התחילו ברחוב. ויש גם את המימד האקטואלי, את העובדה שהמיצג הזה קרוב יותר לתקופה שלנו".

אתה מרגיש שהמיצג הזה רלוונטי למה שקורה איתנו היום? בעיקר לאור מה שקרה פה בבחירות האחרונות?

"את הסרט עשיתי כמובן לפני הבחירות, אבל מבחינתי, בניגוד למנהיגים של היום, ולקיטוב שהם מעודדים – רבין הוא אולי המנהיג האחרון הנורמלי שהיה פה. באופן אישי אני גם מאמין שצריך לחתור ולנסות לעשות שלום, גם עם האויבים הכי מרים שלך, ואני חושב שרבין ייצג את הנסיון הזה."

שואה, חטאים ופדופיליה

תור בן מיור (53), תושב מודיעין, נשוי ואב לשניים, הוא במאי ועורך דוקומנטרי. לאחר שסיים את לימודי הקולנוע שלו בבית צבי, ב-1987, השתלב בערוץ 1 כעורך וכבמאי. הוא ביים ארבעה פרקים בסדרה תקומה ואת הסרט הדוקומנטרי "בקצה המסלול" על העיר לוד. בשנת 1998 ביים עם דן סיטון את הסרט "קאפו", על משתפי הפעולה היהודים עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, שזכה פרס האמי הבינלאומי לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. ב-2001 שב לשתף פעולה עם דני סיטון וביים איתו את הסרט "השלום ושברו" (אותו גם ערך) שזכה בפרס פיבודי, פרס לסרטים בנושאי עיתונות שמוענק בארצות הברית. ב-2003 ביים, לראשונה, סרט שיזם בעצמו: "כפר קטן על השבר הגדול", הבוחן את שורשיו המשפחתיים בכפר חיטים, שסבו היה מבין מקימיו.

מ-2004 עד 2008 עבד עם ערוץ 8, וביים עבורם שלוש סדרות: "בחזרה לתחתית", סדרה המבוססת על פורמט בריטי, ובה מנהלים יורדים לתחתית שרשרת המזון במקום אותו הם מנהלים; "טיפול זוגי", סדרה בת שבעה פרקים על שלושה זוגות שעוברים טיפול פסיכולוגי אצל סוגי מטפלים שונים; ו"שירת החטאים", סדרה דוקומנטרית מוזיקלית בה כל פרק מבוסס על אחד משבעת החטאים של הנצרות, ודמויות שונות מספרות על החטא שלהן, כותבות עליו שיר ושרות אותו. בהמשך ביים שלושה סרטים לחברת טו-שוט, ובהם הסרט "אני פדופיל", שבחן עד כמה הנושא מטופל דרך עדויות של שלושה פדופילים ושל קורבנות. ב-2011 ביים את "שני פנים לסיפור", שסיקר את סדנאות ההידברות של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.

במשך כל הזמן הזה, במקביל לבימוי, המשיך לערוך לאחרים, "מאהבת המקצוע, וגם בגלל שכלכלית זה יותר משתלם, כי רק מבימוי קשה מאוד להתפרנס." במהלך העבודה על הסרט "חלון לירושלים", בבימויה של עופרה שראל-קורן (תושבת רעות), העוסק בשימור בניינים, פגש את המפיקה סיגל לנדסברג. כשהגיעה אל לנדסברג הפנייה משירות הסרטים לעשות סרט על תיאטרון שוליים – היא פנתה אליו ההצעה לביים את הסרט.

מה זה אומר שפונים אליך לביים סרט? עד כמה שידוע לי, כשבמאי רוצה לביים סרט הוא מתחיל לרדוף אחרי מפיקים, לחפש משקיעים, לפנות לקרנות…

"זה מאוד תלוי באופי של הבמאי. יש במאים שבאמת יותר יוזמים, עובדים על פרויקטים שלהם. אני פחות יוזם, ויותר פונים אלי בבקשות לביים. במקרה של "בשוליים", שירות הסרטים החליטו לעשות סרט על תיאטרון שוליים בארץ, גייסו תקציב לנושא בשיתוף עם מנהל התרבות של משרד החינוך, פנו לסיגל שתפיק, וסיגל פנתה אלי. אני מאוד התחברתי לנושא באופן כללי, אבל כמו בכל סרט שאני עושה – חיפשתי איך אני עושה אותו כך שהוא יהיה מעניין לי ויעביר סיפור שכדאי לי לספר אותו."

לא משתחרר מהטראומה

"בשוליים" עוקב אחר קבוצת התיאטרון "אורתו-דה" ואחר המנהל האמנותי שלה, ינון צפריר, בעיקר סביב ההצגה "אבנים", מופע ללא מילים המספר את סיפורו של פסל "מורדי הגטאות" שפיסל נתן רפפורט ב-1948. במשך שנה עקב בן מיור אחרי חברי הקבוצה עם המצלמה שלו, אל פסטיבלי תיאטרון בבלגיה ובלוקסמבורג, אל העלאה טעונה של המופע ביד ושם ואל הקשיים המקצועיים והאישיים של חברי הקבוצה: מהקושי הפיזי הגלום בעצם העלאת המופע (ששת השחקנים המדמים את דמויות הפסל מורחים את עצמם בבוץ ובאיפור שחור כבד ומעצבים בגופם את הדמויות מהפסל), דרך התגובות אליו, ההשלכות של עשיית תיאטרלית לא מתוקצבת והדילמה המתמדת בין הפרנסה לבין האמנות.

התבקשת לביים סרט כללי על תיאטרון שוליים – אבל בחרת להתמקד בקבוצת תיאטרון אחת.

"תפיסת העולם שלי כיוצר אומרת שאם אני רוצה לספר סיפור טוב, ולהתמקד בדמויות, אני צריך לכוון לסיפור פרטי, שממנו אפשר ללמוד את הסיפור הגדול יותר. זו באמת לא הייתה כוונתו של שירות הסרטים. הם רצו משהו יותר רחב, וכשהתחלנו את העבודה על הסרט צילמתי עוד שתיים-שלוש קבוצות. אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותם שהסרט יהיה יותר טוב אם נתמקד בקבוצה אחת, ונלך איתם ונלווה אותם ונעקוב אחר הקשיים שלהם וההתמודדות שלהם בתחום. בסופו של דבר הקבוצה הזאת מייצגת מאוד את מה שקורה בתחום תיאטרון השוליים, ומדגימה יפה כמה שקבוצה כזו עובדת קשה, באופן שונה מתיאטרון ממוסד, וגם ברמת התכנים מעיזה יותר, עושה דברים שפחות פונים לקהל הרחב."

למה התמקדת דווקא באורתו-דה?

"כי הם עניינו אותי בשפה שלהם. הם לא משתמשים במילים. העבודה שלהם היא דרך מחוות ותנעות ומטאפורות ויזואליות. החיפוש של שפה אחרת, מיוחדת, זה דבר שאני כיוצר מחפש, והייתה לי פה הזדמנות להכיר קבוצה שעובדת בשפה שהיא לא קונבנציונלית. בנוסף, משך אותי העיסוק המתמיד שלהם בטראומות לאומיות. ההצגה הראשונה שלהם כקבוצה הייתה "מטרבין", הצגה שנוצרה בעקבות רצח רבין, ורוב הסרט עוסק בהצגה "אבנים", שעוסקת בטראומה של השואה, בעקבות שהיא הותירה בנו כעם ובכל המורכבות שסביב זה. אגב, זה סרט שלישי שאיכשהו יוצא לי לעשות בנושא השואה. הסרט הראשון שהייתי מעורב בו זה "קאפו", והשני היה "אהבה באושוויץ", על סיפורי אהבה שהתרחשו במחנה."

משהו משפחתי?

דווקא לא. בכל שלושת הסרטים הללו פנו אלי שאני אעשה אותם. אבל באותה מידה הייתי יכול לסרב, אז כנראה שכן יש לי משיכה לאזור הזה של הטראומה, התבוננות בצד האפל של הדברים ונסיון למצוא את האור בתוך החושך. אפילו בנושא הזה של תיאטרון השוליים, בפגישות עם האחראית ממנהל התרבות, כשדיברנו על מה להתמקד, הגענו איכשהו לנושא הזה, של ייצוג השואה בפרינג'. סרטים שמספרים רק סיפור טוב, אין בהם את הדרמה מבחינתי. בסרטים מורכבים יותר אתה כן נוגע בנקודות כואבות. הכאב זה חלק מהחיים. אולי זה נסיון לרפא את הכאב הפנימי."

הכאב הפנימי?

"הכאב הקיומי. כל אדם באשר הוא  אדם, אם הוא לא חש את הכאב הקיומי – אז הוא חי באשליה. זה לא אומר שאין רגעים שמחים, ברור שיש, יש גם שמחה ואור, אבל הכאב, הסבל הקיומי, הוא נוכח בכל."

עקבת אחר הקבוצה במשך שנה. היית עד לכל מיני תהפוכות.

"כן, וחלק מהרגעים האלה אתה לא מתכנן. הייתה לי ההזדמנות ללוות אותם שבוע באירופה, ואז אתה באופן אינטנסיבי עם הקבוצה, קמנו בבוקר והלכנו לישון איתם, הצלם מני אליאס ואני, ואז באחד הימים לקחה אותי הצידה השחקנית נוגה דיאנג'לי ולחשה לי שהיא בהריון. אמרתי לה: טוב, אם ככה תגלי לי גם כשאני מצלם. כשאת מתאפרת תספרי לי את זה. ואז נוצרה הסצינה היפה בה היא מדברת עם נמרוד, השחקן השני, חושפת בפניו לאט לאט את הסיפור הזה, ואחרי היציאה שלו היא ממשיכה לדבר למצלמה. אלה הרגעים היפים בעשייה הדוקומנטרית, שאתה לא מתכנן ויש לך סצינה שמספרת סיפור שכאילו לא קשור בכלל לנושא, אבל הוא בעצם כן קשור. במקרה של נוגה, למשל, זה כן מתחבר לעניין שהיא אמא בתוך ההצגה ויש לה תינוק."

זה גם מה שקרה כשינון התחיל לדבר על המחלה שלו? על הנתק שלו מאביו?

"על הדברים האלה דווקא ידעתי בתחקיר. השאלה שלי, כבמאי, הייתה מתי לגרום לו לדבר עליהם, אם בכלל. יום צילום עולה הרבה כסף וצריך להוציא סיפור, אי אפשר לחכות שדברים יקרו מעצמם. אז אתה מעודד את הדמויות שלך לדבר על הדברים שאתה רוצה שהם יעלו. במקרה של ינון הוא ישב עם אברהם דאנה, מייסד תיאטרון הרחוב בארץ ואחד המורים הרוחניים שלו, והם דיברו על כל מיני דברים, והנושא עלה ביניהם, אז כיוונתי אותם להמשיך לדבר על זה. מה שכן הפתיע אותי זה הסיפור עם מנהל התיאטרון מלוקסמבורג, שאבא שלו שירת בצבא הנאצי הגרמני, והחיבור שלו ושל ינון דרך הניתוק שלהם מהאבות שלהם."

האם ראית מראש את החיבור בין הסיפור האישי לקבוצתי?

"אחת המשימות שלי כבמאי היא לנסות להבין מהם הדברים שגורמים לאדם ליצור. הסרט מדבר על הטראומות הלאומיות – אבל יש גם את הטראומות האישיות, את הכאב האישי. יצירה באה ממקום של כאב, מנסיון לרפא כאב, מהבחינה הזאת זה היה רלוונטי לי לגעת בסיפור האישי של ינון גם כיוצר, כדי להבין מה החומרים שמשמשים אותו ליצירה. זה לא חיבורים ישירים, אבל זה כן המקום הזה של הטראומה. הוא גם מוגבל תנועתית, ולא סתם בחר לעסוק בתיאטרון שהמרכז שלו הוא תנועה דווקא, ולהתחכך עם הכאב מבחינה פיזית אפילו."

בין פרנסה לאמנות

מאז שהסתיימה העבודה על הסרט, ביוני 2014, הוא הציג בפסטיבל ירושלים ("וקיבל ביקורת יפה משניצר"), זכה בפרס הראשון בתחרות הקולנוע הישראלי התיעודי של פסטיבל אפוס ה-6, הוקרן בפסטיבל קולנוע יהודי באוסטרליה, ואם שום דבר לא ישתבש – צפוי להיות מוקרן גם בפסטיבל לסרטי אמנות במוזיאון הלובר בפריז. עם זאת, נכון לרגע ביצוע הראיון – זכויות השידור שלו לטלוויזיה טרם נמכרו. "חבל לי ומצער אותי שאף גוף משדר לא לקח אותו בינתיים לשידור", אומר בן מיור. "קיבלנו סירוב מערוצים שחשבתי שיתאים להם מאוד לשדר אותו. אמרו שהוא טוב, אבל לא מתאים להם. אנחנו עדיין מחכים לתשובות מערוץ 1 וערוץ 10".

מה השלב הבא מבחינתך?

"עכשיו אני מתחיל לעבוד על סדרה חדשה לערוץ 1, על 21 הרמטכ"לים של מדינת ישראל. הסדרה תנסה להתמקד בתפקוד שלהם, באיך הם פעלו, מתוך המשולש בין הרמטכ"ל, השלטון והחברה הישראלית. גם זו סדרה שפנו אלי והציעו לי לעשות אותה. אני לא יודע אם זה משהו שהיית יוזם, ואין ספק שמעורבים פה גם שיקולי פרנסה, אבל אני חושב שזה נושא מרתק, ואני אוהב את החיבור ההיסטורי לסרטים."

אם היית יוזם סרט – במה הוא היה עוסק?

"יש לי איזו שאיפה לעשות סרט עלילתי. תמיד הייתה לי. אני אמנם מתמקד כיום בקולנוע דוקומנטרי – אבל כבר כילד, כשהתחלתי לעשות סרטים עם מצלמות סופר 8 וחברים שחקנים, התמקדתי בדרמות קצרות. גם הסרטים הדוקומנטריים שלי, כמו "בשוליים" למשל, בנויים כמו סרט עלילתי. התחלתי לכתוב כמה פעמים תסריטים אבל הם מעולם לא הגיעו לכדי השלמה. אולי בגלל שכל הזמן פונים אלי עם נושאים ואני עסוק, אז אין לי את הרעב ליצור בעצמי. ותמיד יש את הדילמה הזאת של הצורך להתקיים, לשרוד, מול הרצון לעשות אמנות משמעותית. אותו קונפליקט בין הפרנסה והאמנות שקיים למעשה גם בסרט."

(צילום אינגריד מולר)

2015-05-03 01:00:00
2015-05-03 01:00:00

כתבות נוספות

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

המשך קריאה »

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

המשך קריאה »

מלונות R

רוצים למצוא מלון איכותי לחופשה הבאה שלכם? אתר של מלונות R יעזור לכם למצוא את המלון המתאים ביותר

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך