ואני רק רציתי לשיר

מיכל סופר זמרני, צילום יח

"פלורנס פוסטר ג'נקינס". בימוי: סטיבן פרירס. תסריט: ניקולס מרטין. שחקנים: מריל סטריפ, יו גרנט, סיימון הלברג, רבקה פרגוסון. אנגליה, 2016. 110 דקות. 4 כוכבים.

לפני הרבה שנים חברה שלי, שחלמה להיות סופרת, ביקשה ממני לחבר בינה לבין חברה אחרת, עורכת במקצועה. היא רצתה להעביר לה ספר פרי עטה. עשיתי את השידוך, ובראש כבר התחלתי לרהט את המקום שלי בגן עדן, אבל אז התקשרה העורכת. החברה שלך לא יודעת לכתוב, היא פסקה. אבל אבל אבל, גמגמתי, היא כותבת כבר שנים, והיא לוקחת סדנאות כתיבה, והיא מקדישה לזה שעות כל יום, שעות. כל זה טוב ויפה, אמרה העורכת, אבל זה לא עושה אותה סופרת. אבל היא כל כך רוצה, ניסיתי שוב, כל כך משתדלת, זה החלום שלה. אני חולמת להיות דוגמנית, השיבה לי העורכת. ואני מקדישה לזה שעות כל יום, ואני נורא רוצה ונורא משתדלת. אבל אני לא גבוהה ולא רזה ולא יפה. אני דוגמנית?

פלורנס פוסטר ג'ניקינס (בגילומה המופתי כרגיל של מריל סטריפ) רצתה מאוד להיות זמרת. היא אהבה מוזיקה אהבה עזה, ובהיותה אישה עשירה מאוד גם הייתה פילנתרופית נדיבה של התחום, ארגנה אירועי מוזיקה, ייסדה מועדוני מוזיקה לחברה הגבוהה, והייתה תורמת נדיבה למוזיקאים, ובהם המלחין טוסקניני. אלא שפלורנס פוסטר ג'נקינס לא ידעה לשיר. כמה לא ידעה? תחשבו על הפרקים הראשונים של כל עונה של "כוכב נולד". האומללים חסרי המודעות העצמית שעולים לשם ומזייפים את אייל גולן וקרן פלס כל הדרך לביוש לאומי בפריים טיים? אז ככה, רק עם האריה של מלכת הלילה מתוך "חליל הקסם" של מוצרט, אולי אחת האריות הקשות ביותר לביצוע בעולם האופרה. אלא שלפלורנס פוסטר ג'נקינס היו שני דברים שלאומללים דנן אין: הרבה מאוד כסף, ובן זוג אוהב ותומך, נצר למשפחת אצולה בריטית ושחקן שייקספירי כושל בשם סיינט-קלייר בייפילד (יו גרנט). הונה הרב של פלורנס, ואהבתו הבלתי מותנית של בייפילד, עוטפים אותה בשריון בלתי חדיר, ואין לה שום מושג עד כמה היא גרועה בעצם. כל זה טוב ויפה כל עוד היא מופיעה באירועי סלון קטנים לצד חבריה לחברה הגבוהה של ניו יורק של שנות ה-40. אלא שאז היא מחליטה לשכור את אולם הקרנגי הול ולערוך הופעה לבחורינו המצוינים, שנלחמים בחזית נגד היטלר. ובהופעה בסדר גודל כזה אין שום סיכוי שמשהו לא ידלוף החוצה.

"פלורנס פוסטר ג'ניקינס" הוא סרט מקסים, מצחיק ונוגע ללב, על אהבת המוזיקה ועל אהבה שבין בני אדם. התסריטאי ניקולס מרטין והבמאי סטיבן פרירס יכלו בקלות להוציא את פלורנס כאישה מגוחכת ובלתי מודעת לעצמה, שמשתמשת בממונה כדי להגשים לעצמה את החלום, ואחת היא מה יקרה לאוזניים של הסובבים אותה. אבל הסרט שלהם נדיב לא פחות מדמותה של פלורנס. הם לא מתעדים רק את הזיופים המחרידים שלה – והם מחרידים – אלא גם את מערכות היחסים שלה עם הסובבים אותה, ובהם סוכנת הבית שלה, חברותיה לאצולת הממון המקומית, אושיות מוזיקה ידועות, הפסנתרן שלה קוסמו מק'מון (סיימון הלברג, "המפץ הגדול"), הקרוע בין שמחה על ההזדמנות הגדולה שניתנה לו לתדהמה וזעזוע בכל פעם שפלורנס פותחת את הפה, ובן זוגה בייפילד. בכולן היא מצטיירת כאישה שמחה, נדיבה, רחבת אופקים ומשעשעת. היא אמנם מגוחכת לפרקים – בעיקר כשהיא פותחת את הפה לשיר – אבל טוב הלב שלה אינו מאפשר לבוז לה.

מערכת היחסים שלה עם בייפילד מרתקת במיוחד: הם מעולם לא נישאו באופן רשמי, לא מימשו את הזוגיות ביניהם ברמה הפיזית, היות ופלורנס סובלת מסיפיליס (מתנה מבעלה הראשון), והיא מתחזקת עבורו דירה אחרת, בה הוא חי עם אישה אחרת (רבקה פרגוסון), ככל הנראה בידיעתה והסכמתה. אף על פי כן זו אחת ממערכות היחסים החמות והאוהבות ביותר שנראו על המסך הגדול. יש ביניהם חיבה עמוקה והבנה וחברות, וכל אחד מהם מקבל את מה שהוא צריך: הוא, בנו הלא חוקי של רוזן, מקבל את אורח החיים הראוותני שלו הוא זכאי כחוטר למשפחת אצולה. היא מקבלת אהבה ותמיכה ובן לוויה, שותף לאהבת האמנות שלה ולרצונה בהכרה. וגם פה עשו פרירס ומרטין בחירה: הם יכלו בקלות להציג את מערכת היחסים הזאת ככזו המתנהלת בין גבר שימי חתיכותו מאחוריו, המנצל את תמימותה של אישה מבוגרת ועשירה. הם בחרו להראות גבר שמסור באמת ובתמים לאישה שלצידו, מסייע לה להגשים כל שאיפה שלה, לא משונה עד כמה היא מופרכת – והוא מודע היטב לכישרונה המוגבל מאוד של זוגתו – ומשתמש בכל תחבולה שברשותו כדי לשמר עבורה את הפנטזיה ולחסום את הריקושטים, במקרים מסוימים בגופו. הכימיה בין מריל סטריפ ויו גרנט, המגלמים את פלורנס ובייפילד, מדליקה ניצוצות על המסך, ואפשר לצחוק עליה עד מחר – והסרט לא חוסך גם את התגובות האלה ממי שזכתה בדיעבד לתואר "זמרת האופרה הגרועה בעולם" – אבל אישה שידעה אהבה כזו, ותשוקה כזו, בחייה, אי אפשר שלא לחוש כלפיה אמפתיה. גם כשהיא בשיא מגוחכותה.

כתבות נוספות

לחגוג את חייו, אחרי מותו

לפני חודש וחצי הלך לעולמו גדי אייזקס, חייל בן 19 ממודיעין, ובמוצאי שבת יקיימו חבריו מסיבה לזכרו: "כשדיברנו לפני הגיוס מה יקרה אם ניהרג בצבא, גדי רצה שאחרי האבל נחגוג"

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

לחגוג את חייו, אחרי מותו

לפני חודש וחצי הלך לעולמו גדי אייזקס, חייל בן 19 ממודיעין, ובמוצאי שבת יקיימו חבריו מסיבה לזכרו: "כשדיברנו לפני הגיוס מה יקרה אם ניהרג בצבא, גדי רצה שאחרי האבל נחגוג"

המשך קריאה »

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

המשך קריאה »

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »