לוודי זה לא היה קורה

מיכל סופר זמרני, יח"צ
2016-08-11 01:00:00
2018-08-15 01:00:00

"שלום, קוראים לי דוריס". בימוי: מייקל שואוולטר. תסריט: לארה טרוסו. שחקנים: סאלי פילד, מקס גרינפלד, טיין דיילי, סטפן רות',  וונדי מק'לנדון–קווי. ארה"ב, 2015. 95 דקות. 2 כוכבים.

מצד אחד, הפרמיס של "שלום, קוראים לי דוריס" – אישה מבוגרת ובודדה מתאהבת בגבר שצעיר ממנה בכמה עשורים, וגם מנסה להשיג אותו – מגיע מקושט בנורות אזהרה בוהקות ומנצנצות כמו האוברול שהדמות הראשית בוחרת ללבוש באחת הסצינות. מצד שני, שאלתי את עצמי בכנות: האם זה היה נשמע פחות אדיוטי אם הייתי הופכת את תפקידי המגדר, והיה זה גבר מבוגר שמנסה להשיג בחורה צעירה? נדמה לי שהתשובה ברורה. למעשה, בשנים האחרונות וודי אלן עושה מהפרמיס הזה קריירה, והוא ממש לא היחיד. אם ב"קסם לאור ירח" קולין פירת' (56) מקסים את אמה סטון (28), וב"קפה סוסייטי" סטיב קארל (54) סוחף את קריסטין סטיוארט (26) – איזו סיבה שבעולם יש שסאלי פילד (70) לא תלכוד ברשתה את מקס גרינפילד (36)?

את יודעת מה הסיבה, לוחש כרגע קול קטן במעמקי המוח, בחלק הפרימיטיבי שלא נכבש עדיין בידי הפוליטיקלי קורקט. גבר שמנסה להשיג אישה צעירה זה טבעי. זה הגיוני. זה הרבה יותר מקובל מבחינה חברתית, וגם נכון מבחינה אבולוציונית. אישה מבוגרת שמנסה לחזר אחרי גבר צעיר זה… נו… פאתטי. ולכי תסבירי לקול הזה במוח שזו הפטריארכיה שמדברת אליו. שכל כך התרגלנו לראות גברים מבוגרים מתקשטים בנשים שצעירות מהם בשלושה עשורים כאילו זה אקססורי, והתרבות הפופולרית כל כך נהנתה לדחוף לנו את זה במורד הגרון, שזה אשכרה נראה לנו הגיוני. ואנחנו שוכחים ששום דבר טבעי אין בזה, כי בטבע האריות הזקנים מגורשים מהלהק, לא בוחרים לעצמם את הלביאה עם הפרווה הכי מבריקה בסוואנה. ושום דבר אבולוציוני אין בזה, כי בגיל מסוים לא רק נשים, גם גברים יתקשו מאוד להביא צאצאים לעולם. כל מה שיש פה זה הבניה חברתית לפיה נשים הן סחורה שערכה נמדד לפי פרמטרים כמו גיל ומראה, והשגת אחת צעירה ונאה כמוה כענידת שעון רולקס (או בעלות על אורחת גמלים, תלוי באיזה תרבות אתה חי).

חמושה בכל התובנות האלה ומצוידת בתודעה פמיניסטית מפותחת צעדתי קוממיות לקולנוע, נחושה בדעתי לנצח את הפטריארכיה ולהוכיח שבדיוק כמו גברים, גם נשים מבוגרות יכולות לעשות צחוק מעצמן ולרדוף אחרי פרגית צעיר. ונורא חבל שהבמאי מייקל שואוולטר והתסריטאית לארה טרוסו לא הצטיידו בתודעה הפמיניסטית שלהם גם.

הבעיה עם דוריס, אותה מגלמת פילד בחן המקסימלי שאפשר לה התסריט, היא לא העובדה שהיא מבוגרת – אלה העובדה שמדובר בדמות עצובה נורא. אמה, עימה היא גרה, נפטרה, אחיה (סטפן רות') ואשתו האיומה (וונדי מק'לנדון–קווי) מנסים לזרוק אותה מהבית עוד בטרם סיימה להיפרד מהמנחמים, היא כלואה בעבודה משעממת, אוחזת בחברה אחת בדיוק (טיין דיילי) ואוספת באובססיביות זבל שהיא מוצאת ברחוב. הדבר היחיד שמונע ממנה להיות הגברת המשוגעת עם החתולים היא העובדה שיש לה חתול אחד בלבד, ושהיא לא מנהלת איתו שיחות. הגעתו של ג'ון (גרינפילד) למשרד בו היא עובדת היא משב של רוח רעננה בחייה, ובהשפעתו של סמינר מודעות עצמית שעברה היא מחליטה לנסות להשיג אותו. רק שאין לה מושג איך מחזרים אחרי גבר, על אחת כמה וכמה גבר צעיר ואטרקטיבי. לכן היא מקבלת עצות בענייני דייטינג מנכדתה בת ה-13 של חברתה רוז. אם כל זה לא מספיק, יש לה נתקים. רגעים בהם הפנטזיה משתלטת עליה, ובזמן שבראשה היא מתנשקת בלהט עם אהובה, במציאות היא עומדת פשוטת איברים ופעורת פה, ונראית כמי שחטפה שבץ. ייתכן שהבמאי סבר שזה מצחיק. זה לא. זה מעורר רחמים.

במילים אחרות, בעוד הגברים המבוגרים בקומדיות הרומנטיות מוצגים כמצליחנים בחליפות, או לפחות כדמויות מעוגנות היטב במציאות, שיודעות מי הן ולאן הם הולכות – דוריס היא דמות פאתטית עד העצם, הרבה לפני שהיא מחליפה עם ג'ון ולו מילה אחת. רוב הסיטואציות הקומיות נוצרות מחוסר ההתאמה הבולט שלה לסביבה אותה היא מנסה לאמץ, וכשהצופים צוחקים, אם בכלל – כמות הצחוקים בסרט הזה קטנה להפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בקומדיה – הם צוחקים עליה, ולא איתה. מכאן כבר ברור (זהירות, ספויילר) שדוריס לא תשיג את מה שהיא רוצה. יתרה מזאת: לא היה לה סיכוי מעולם להשיג את מה שהיא רוצה. במהלך הסרט היא מספרת על אהוב שהיה לה, שהצחיק אותה והבין אותה וכרע ברך ונתן לה טבעת, ועל נסיבות פרידתם. באחרת מתפרצים ממנה פתאום תסכולים של שנים, והיא צועקת שמגיע לה, מגיע גם לה לחיות טוב, מגיע גם לה לקבל את מה שהיא רוצה. וזה נכון, מגיע לה, אבל היא לא מקבלת את זה. כל מה שהיא יכולה להשיג זה תובנות על החיים שלה ומה לא בסדר בהם; עמוד שדרה מעט יותר מפותח, אולי; חיבור יותר טוב לעצמה. וזה, תסלחו לי, חרא של הישג בשביל סרט בן 95 דקות.

כתבות נוספות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

כשמימון וצה"ל נפגשים במודיעין

השבוע בעיר: שירי מימון מגיעה לעיר עם להיטיה הגדולים ובליווי תזמורת צה"ל, לילה של כוכבים בגבעת רגב, חגיגת קיץ במע"ר והופעה של הגרובטרון

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

המשך קריאה »

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

המשך קריאה »

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

המשך קריאה »