על מה ולמה?

מיכל סופר זמרני, צילום יח"צ
2016-08-25 01:00:00
2036-11-08 01:04:00

"בן חור". בימוי: טימור בקממבטוב. שחקנים: ג'ק יוסטון, טובי קבל, מורגן פרימן, נזאנין בוניאדי, איילת זורר. ארה"ב, 2016. 124 דקות. 3 כוכבים.

"בן חור", סרטו של הבמאי ויליאם ווילר מ-1959, היה העיבוד השלישי לספרו של לו וואלאס – קדמו לו סרט קצר בן 15 דקות שנעשה ב-1907 וסרט אילם באורך מלא מ-1925 – וחתיכת יציאה מגלומנית. הוא נמשך 212 דקות ועלות הפקתו עמדה על 15 מיליון דולר – הון עתק בימים ההם, שעלול היה לדרדר את אולפני MGM לפשיטת רגל. הוא צולם והוקלט בטכנולוגיות חדשניות והצריך למעלה מ-300 אתרי צילום. סצינת מירוץ המרכבות מתוכו, שאחראית במידה רבה על הפיכתו של הסרט לקלאסיקה, נחשבת עד היום לאחת מסצינות הפעולה הטובות ביותר בקולנוע. צ'רלסטון הסטון, שגילם בסרט את בן חור, התאמן לקראתה במשך חודש. היא צולמה במשך שלושה חודשים בסט הגדול ביותר שנבנה אי פעם לקולנוע (גודלו 73 אלף מטרים רבועים) ולקחו בה חלק 8000 ניצבים ושלוש בובות דמויות אדם, שנרמסו תחת גלגלי המרכבות. כל ההשקעה הזו השתלמה: הסרט הרוויח 90 מיליון דולר, סכום כמעט דמיוני בימים ההם, וזכה ב-11 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר, לשחקן (צ'רלסטון הסטון) ולשחקן המשנה (יו גריפית') – שיא שלא נשבר עד היום, ומשותף לו ולסרטים "טיטאניק" ו"שר הטבעות: שיבת המלך". בשנת 2003 נעשה גרסת אנימציה ל"בן חור", ואת הגיבור דיבב צ'רלסטון הסטון, שהיה אז בן 80.

בהתחשב בעובדה שמדובר באחד הסרטים המוכרים והאהובים בהיסטוריה – לא ברור לי מדוע הוחלט להפיק לו גרסה נוספת, בלייב אקשן, מלבד שיקולים ציניים. ערך אמנותי נוסף אין פה; אפשר להתווכח על תרומתה של הטכנולוגיה, תלת מימד במקרה הזה, ובוודאי שהיא בפני עצמה לא מצדיקה את המהלך; ועל אף נוכחותו של מורגן פרימן – אפשר להמר די בבטחה שאיש לא חושב פה על אוסקר. עם זאת, גרסת 2016 של "בן חור" מהנה באופן מפתיע, ובהתחלה לפחות הייתי איתם לגמרי: עם בן האצולה היהודי (ג'ק יוסטון) שהתאהב בשפחה אסתר (נזאנין בוניאדי); עם אחיו המאומץ, היתום הרומי מסאלה (טובי קבל), המאוהב באחותו של בן חור תרצה (סופיה בלאק-ד'אליה) אבל יודע שהוא לעולם לא יוכל להיות איתה, בגלל התנגדות האם נעמי (איילת זורר); עם החיים המפרידים ביניהם כשמסאלה יוצא לחפש את עצמו באימפריה הרומית, ועם הבדלי האידיאולוגיה שמעמיקים את הקרע כשהוא חוזר, קצין מעוטר ולמוד קרבות, ושמובילים את המשפחה כולה לאסונה. וגם אם בן חור מעוצב כדמות מעצבנת במיוחד, בן תפנוקים נאיבי המנותק מכל מה שקורה בסביבתו המיידית, עיצוב דמותו אמין, כמו גם זה של מסאלה, והמהלכים העלילתיים, המונעים מהפוליטיקה האזורית וסוחפים את הדמויות עד לעימות הבלתי נמנע ביניהם, מספקים. מה גם שהשבר הזה בין הדמויות מוביל לקטע הטוב ביותר בסרט: לא, לא מירוץ המרכבות, אלא רצף הסצינות על ספינת העבדים, מרגע שבן חור נכנס אליה, המום עדיין ומשוכנע שנעשתה פה טעות ושהוא ישוחרר אם רק יתנו לו להסביר את עצמו, ועד סצינת הקרב הימי המרהיבה, חמש שנים מאוחר יותר, עת הוא עבד מנוסה ונטול אמונה, שאיבד כל שאיפה מלבד יצר ההישרדות הבסיסי.

ואז מגיע חציו השני של הסרט, בו פוגש בן חור את אילדרים (מורגן פרימן) ושב לירושלים כנהג מרכבת סוסים, וכל הסרט הולך קיבינימט.

זה מתחיל בקטנה. המניעים של הדמויות. עוד לפני שבן חור מושלך לספינת העבדים קשה להבין את מסאלה, שבלהיטותו להוכיח את עליונותו הרומית גזר כליה לא רק על בן חור, שזה מוסבר איכשהו – אלא גם על אהובתו תרצה, האישה שבשבילה יצא להוכיח את עצמו מלכתחילה. לא ברור גם מהיכן פיתח שנאה יוקדת כל כך לבן חור, שמתפרצת במלוא עוזה כשהוא מגלה את אחיו ששב לחיים. ברורים עוד פחות מניעיו של דרוסס, עוזרו של מסלאה, שמגיח פתאום, בלוק כללי של קבצן, לאחר שהסתיר את בנות משפחת בן חור. או התנהגותן של תרצה ונעמי כשהן פוגשות את בן חור לאחר כל השנים האלה. בקיצור, ככל שהסרט, שהתחיל כדרמה משפתית היסטורית, מתקדם – הוא מאבד את הזיקה שלו להגיון, ומקבל מימדים של טלנובלה צעקנית.

ובטלנובלה, וכמו בטלנובלה, יש נבלים ויש צדיקים, ואת הצדקת המרכזית מגלמת פה אסתר, השפחה הנאווה. לאחר שהצליחה להימלט מגורלן של בנות המשפחה האחרות חברה אסתר לישו מנצרת (רודריגו סנטורו), היא מטפלת בחולים ובעניים ובקשישים וכל כולה מסרים של פיוס ואהבה. ברמה הרעיונית אפשר להבין את שורשי הקרע שמפריד בינה לבין בעלה, הנחוש בדעתו לנקום, אלא שקצת קשה להזדהות איתה מאחר שכל משפט שיוצא לה מהפה לקוח בשלמותו מפמפלט מסרים של הכנסייה. נראה כי התסריטאים סברו שהדברים שהיא אומרת, המנוסחים כציווי כללי בנוסח "עלינו לאהוב את הזולת" או "עלינו ללמוד לסלוח", הם אמת חזקה ומוחלטת כל כך שניתן לשלב אותם בדיאלוגים באופן רנדומלי, ולא צריך לדאוג לקשר למשפט שנאמר לפניהם, או אחריהם. וזה עוד לפני שהגענו לדבר בכלל על דמותו של ישו, שנעצר ונצלב בגלל שהפיץ מסרים של אהבה ואחדות – וזה נאמר בצורה מפורשת. 

השילוב של שני החטאים הללו, ההיגיון הרופף והמסיונריות הבוטה, מביא לפשע האמיתי של הסרט, ולנקודה שבה הוא איבד אותי לחלוטין: הדקות האחרונות שלו ומה שמתחולל בהן. אני לחלוטין מודעת לזה שמדובר ברימייק לסרט שמעולם לא הסתיר את שורשיו הנוצריים, אבל צריך להיות חצוף מאוד, או עצלן מאוד, בכדי להביא את כל קווי העלילה של הסרט לנקודת רתיחה ואז להתיר את זה בצעקות: "נס!". זה יכול לעבוד נהדר לקהל של ילדים מוקסמים בבית ספר של יום ראשון. לצופים מן המניין, כמוני, שהלכו בתמימותם לקולנוע ונסחפו אחרי סיפורם של שני האחים שהגורל והפוליטיקה הפכו לאויבים, מגיע סיום הגיוני יותר, ילדותי פחות. כזה שלא יקרא תיגר על השכל שלנו ויגרום לנו לצאת מהאולם מקיאים קשתות ורודות בענן.

כתבות נוספות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

המשך קריאה »

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »