זה סיפור על שתי נשים. אורלי ורותי. לכל אחת סיפור חיים שונה, לכל אחת רקע שונה. שתיהן חלו בסרטן אבל לכל אחת מצב מחלה אחר. אורלי החלימה מסרטן השד, המחלה של רותי כבר לא ניתנת לריפוי. למרות זאת, הסיפורים שלהם מאד דומים. שתיהן אמניות. שתיהן מדברות על הכוח החזק של האמנות בהתמודדות עם המחלה, שתיהן מתארות את ההשפעה העצומה של האמנות על חייהן והעיקר, לשתיהן חשוב להעביר מסר אופטימי. מאד חשוב.

רעם ביום בהיר

לפני כשבוע נפתחה בהיכל התרבות מודיעין תערוכה חדשה בשם "נקודות אור". בתערוכה מוצגות עבודות שנוצרו על ידי יוצרים שחלו במחלת הסרטן ונעזרו באמנות כחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלהם עם המחלה. מאחורי התערוכה עומדים האגודה למלחמה בסרטן ועיריית מודיעין, שמטרתם להעלות למודעות את נושא ההתמודדות עם מחלת הסרטן. שם פגשנו גם את אורלי שלם ורותי קורנבלו, שתי נשים שסיפור התמודדותן עם המחלה מעורר השראה.

אורלי שלם (49) מהיישוב נילי, נשואה ואם לשתי בנות היא ירושלמית במקור. בית ילדותה לא היה בית פשוט אבל כזה שהיא זוכרת מאד לטובה "זה היה בית עם המון אהבה, הרבה תמיכה". אביה היה חולה לאורך כל ילדותה ואמו טיפלה בו ובכולם כל הזמן. עם זאת, אביה הקפיד לראות את הצדדים החיוביים והבית היה בסה"כ בית שמח. "הורי היו סמל לזוגיות מופלאה," היא אומרת. את בעלה, עמי, הכירה בזמן מלחמת המפרץ. "הייתי בת 26, הוא בא למשרד שלי להדפיס ניירת לעבודה שלו" היא נזכרת, "ופתאום היתה אזעקה ונתקענו יחד בחדר האטום". הזוג בנה את ביתו בירושליים, ולפני 15 שנה עבר לנילי. במשך עשרים שנה עבדה אורלי בגרפיקה, מקצוע שאהבה. עם זאת, בדיעבד, החיים שלה נראים לה כמו מרוץ בלתי פוסק. "גם כשעבדתי במשרה מלאה וגם כשעבדתי חלקית כדי להיות יותר עם הבנות, זה תמיד היה לעשות מה שצריך, מה שחייבים ולא מה שאני רוצה. זה היה מרוץ מטורף אחר הזנב כדי לנסות לתפוס את כל העולם – עבודה, קרירה, ילדים, די טירוף." היא מספרת. בכל הטירוף הזה חיפשה שלם לעשות משהו לנפש, משהו לנשמה ולפני כעשור התחילה לצייר." למדתי ציור אינטואטיבי, שזה ציור שיוצא מבפנים. לא ידעתי איך לצייר. המורה שלי עצמה לי את העיניים, שמה מוסיקה ואמרה לי פשוט לצייר. כך התחלתי. בדיעבד מסתבר שהיה לי צורך לבטא הרבה דברים."

בערב פסח לפני שלוש שנים, הלכה לבדיקת שד רגילה. "לא כאב לי כלום אבל עברו כבר שלוש שנים מאז שנבדקתי אז הלכתי. הרגשתי מצויין, לא כאב לי כלום. הגעתי לכירורג שהרגיש שיש לי גוש בשד ובבלוטות. הוא הפנה אותי לממוגרפיה. כשחזרו התוצאות, הזמין אותי אליו חזרה." כשהרופא התקשר והתוצאות חזרו, הבינה שלם מיד במה מדובר. "זה היה רגע קשה. ישבנו אצלו במרפאה והוא אמר בצורה הפשוטה ביותר – 'לצערי יש לך סרטן בשד ובלימפה'."

איך הגבת?

"זה מרגיש בדיוק כמו שאנשים מספרים – רעם ביום בהיר. התחושה היא באמת שהשמים נופלים עלייך, אתה לא יודע מאיפה זה בא. אבל אני אדם ריאלי. ישר שאלתי מה אחוזי ההחלמה. הוא אמר שזה שהמחלה נמצאת אמנם בשלב 3, שזה שלב די מתקדם אבל שיש 70 אחוזי החלמה." שלם זוכרת ששמעה את הרופא מדבר על הקרנות ולא ידעה מה עושים עם זה. "השם סרטן נראה לי נוראי. ישר עולים לך הילדים מול העיניים." שלם עברה ניתוח להסרת הגידול, אחריו החלה סדרה של שישה טיפולים כימותרפים קשים ביותר. "שפעת זו מילה ממש קלה ליד זה. הטיפולים קשים והגוף ממש מותש מזה. לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה."

מהר מאוד גם הבינה שהיא חייבת להעזר. "למדתי שצריך לדעת לקבל, לאפשר לאנשים לתמוך, נעזרתי בעיקר בחברות. הכי קשה היה עם הבנות. בימי החולשה רציתי רק שמישהו יקח את הבנות כדי שלא יראו אותי כך." את הטיפולים מתארת שלם כתקופה הכי קשה, שלוותה גם עם נשירת השיער.

"לקח לי זמן להשלים עם זה ובסופו של דבר שמתי פאה. הרגשתי כאילו שאני מתחפשת. בבית הייתי מורידה אותה אבל כשאנשים היו מגיעים תמיד הייתי איתה. " דווקא בתה הקטנה, שהיתה באותה תקופה בת 11, היא זו שגרמה לה להשלים עם המראה החדש. "יום אחד היא חזרה הביתה עם ארבע חברות, ואני כמובן הייתי עם הפאה. היא שאלה אותי אם חם לי ואמרה  'אם חם לך, אני מרשה לך להוריד אותה, את יפה גם ככה.' אז התחלתי להבין שהן הפנימו וקיבלו אותי."

אמנות במקום מילים

את האמנות בחייה מגדירה שלם כדרך ביטוי, "אם היו לי מילים כנראה לא הייתי מציירת אבל זה משהו נורא רגשי, אני מציירת את הרגשות שלי, זה סוג של מסע של חיפוש פנימי." בתקופת המחלה עזבה שלם את העבודה, ובחרה לנוח. "זו היתה הזדמנות להתעסק בעצמי, הבנתי שאני רוצה למנף את האמנות. לאורך כל השנים מכרתי פה ושם ציורים שלי אבל זה לא היה אף פעם משהו שאפשר לסמוך עליו."  שלם רואה תפקיד חשוב לאמנות בחייה. "זה מקום לבטא כאב, געגוע.  דברים שלא ידעתי להגיד, יצאו בציור. זה פשוט לזרוק את הצבע, ואז דברים יצאו, המון פחדים, שאלות. היה לי שם ידיד קבוע בדמות הציור כי הבד סופג הכל בכל שעה. אני מאד מאמינה בכוח של האמנות."

מעבר לכך, היא רואה גם סוג של ניבוי באמנות. "כל השנים מעולם לא ציירתי בשחור." היא מספרת. "חודשיים לפני שחליתי התחלתי פתאום להשתמש בצבע השחור. זה כמו נבואה שהגשימה את עצמה, קראתי לציור הזה מחול הצללים עוד לפני שידעתי שחליתי. אני חושבת שהציור מקדים את מה שאפשר להגיד וזו בהחלט תחושה נבואית."

בקיץ האחרון, חלתה גם אמה בסרטן ריאות ונפטרה לפני חודשים, תוך פחות משנה מאז האבחון. "הקושי של המוות של אמא שלי הופיע בעבודות שלי. בדרך כלל  הציורים שלי היו מאושרים ונעימים. כשאמא שלי היתה מאושפזת, אפשרתי להוציא מעצמי דברים קשים יותר. זו היתה הפעם ראשונה שהרשתי לעצמי לעשות משהו בועט, מתריס. יצרתי עבודה שניקתה אותי, הרגשתי שהקאתי הרבה קושי מתוכי ואחריה אפשר היה להמשיך הלאה."

כל אחד יכול להיעזר באומנות?

"אני מאמינה שבכל אחד יש פן יצירתי, זה לא חייב להיות אמנות פלסטית, יש כאלה ששרים, רוקדים, כותבים. אם תקחי ילד בן שלוש ותראי איך הוא מצייר, מה הוא מוציא מבפנים, זה פשוט לשחרר פקק של יצירתיות. צריך להבין שלא משנה מה יוצא, מה שמשנה זה הדרך, התהליך הוא מדהים, פשוט להשתעתע כמו ילדים, לא כולם יצאו אמנים אבל הרווח הוא העניין, ההתרגעות."

כמה חודשים אחרי ההחלמה יצרה תערוכה לה קראה 'מעמקים'. "זו היתה סגירת מעגל עבורי. לתערוכה הגיעו רופאים אחיות, וזה היה מאד מרגש."

שלם מגדירה את עצמה כאדם ריאלי. "השאלה 'למה זה קרה לי', לא היתה שאלה רלוונטית. חשבתי רק מה עושים עם זה, איך יוצאים מזה." כך מצאה את עצמה במהלך תקופת ההחלמה משדרת אופטימיות לכולם. "אני הייתי החולה, ואני הרגעתי את האנשים סביבי. ראיתי אנשים שכאבו ונשברו אבל אני אדם שעובר הלאה. בכלליות היתה לי אופטימיות ומזלי שפר עלי. אמנם, יש נשים שהן גרורתיות, נשים אכן מתות מזה. מתוך 18 הנשים שהציגו בתערוכה, שלוש נפטרו. זה אכן לא פשוט, אבל אני משתדלת לא לחשוב על זה אלא להיאחז בחיים. "

בשל הצורך לעדכן את החברים במצבה בתקופת ההחלמה, פתחה שלם בלוג אליו העלתה ציורים ועדכנה במצבה. הוא נקרא 'מסע להחלמה' וגם הוא שידר מסר אופטימי. " זה לא היה בלוג שעושה קשה,שעצוב לקרוא. תמיד היה בו מסר חיובי כי אני אדם כזה." גם את הראיון הזה בחרה לקיים, לדבריה, בגלל הצורך להראות לאנשים את הצד החיובי. "חשוב לי לספר לאנשים את הצד האופטימי, להראות לנשים אחרות שיש החלמה ושיש עתיד. כמובן שחשוב מאד להבדק, במיוחד בסרטן השד, אני מניחה שאם הייתי מגלה את זה כמה חודשים מאוחר יותר, הכל היה נראה אחרת, אבל צריך לדעת שאנשים גם מחלימים." היום היא לומדת הדרכת אומנות בבית ברל "כדי שאוכל להעביר את כלי הביטוי המדהים הזה גם לאחרים."

"אני לא מאחלת את המחלה לאף אחד," היא אומרת, "אבל אפשר למצוא נקודות של אור גם בדרך ההתמודדות. אני לא בן אדם דתי, אבל אני חושבת שאם דברים קורים יש סיבה. המחלה קרתה לי כי הייתי צריכה לשנות הרגלים בחיים. קיבלתי שנה לנוח ולחשוב על החיים. הייתי טיפוס פרפקציוניסט. פעם, אם חברים היו באים, הייתי דואגת שהכל יהיה מתוקתק, גם היום הכל מושלם אבל בצורה אחרת. עושים ביחד. אני מרגישה שקיבלתי תובנות, האטתי את הקצב. היום אני יותר מחוברת לרצונות שלי, יודעת ומשתדלת לעשות מה שאני רוצה."

מקום מפלט

הפגישה עם רותי קורנבלו (59) לא היתה קלה, אבל היתה מרתקת ומעוררת השראה. קורנבלו נולדה ברומניה ובגיל שמונה עלתה ארצה יחד עם הוריה ואחיה. את משפחתה, שהשתקעה בתל אביב, היא מתארת כמשפחה חמה, שבה היתה הערכה רבה ללימודים, לתרבות, אמנות ולחינוך. בתיכון למדה במגמה אמנותית פדגוגית, שחיברה בין האהבה שחשה מגיל צעיר לאמנות עם אהבתה לילדים ולחינוך. "מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי ליצור. כילדה סרגתי כובעים, אהבתי לתפור, לסרוג ולצייר". מורתה בתיכון היתה בתיה עוזיאל, שפתחה בפניה את האהבה לאומנות.

היא נשואה למאיר, נהג מונית, כבר 40 שנה ואם לשלושה בנים אותם היא מגדירה ככוח של חייה. בשנת 1997 המשפחה הגיעה למודיעין, וקורנבלו החלה לעבוד כמורה ומחנכת בבית הספר היסודי עידנים ובעירוני א'.

בשנת 2003, בעודה מסיימת תואר שני, עברה צניחת רחם. בבדיקת ה-CT  גילו הרופאים גידול ענק, שלמעשה דחף החוצה את הרחם. בניתוח מסובך הוציאו לה כליה אחת, טחול, וחלק מהמעי. "הייתי בת 48, לפני זה הרגשתי רק עייפות. זו היתה הפתעה שלא ידענו מאיפה היא הגיעה. זה היה גידול נדיר שגודל לאט לאט אבל מערב בתהליך גם איברים נוספים ולא מגיב לכימותרפיה או להקרנות."

אחרי הניתוח חשבה שהכל מאחוריה. "היה לי שקט נפשי, הייתי בביקורת אבל חשבתי שזה נגמר. "באותה תקופה למדה, עבדה והתנדבה בקהילה ובארגון נשות הדסה, ואף  החלה לצייר בצורה יותר מקצועית. חמש שנים אחר כך, בניסיון לחיות ברמת חיים אחרת, עברה משפחת קורנבלו לרמת הגולן. הרוגע בא לידי ביטוי באומנות. "שם התחלתי ממש לעסוק באומנות, למדתי תכשיטנות, יצרתי תכשיטים, עבודות זכוכית, עבדתי בפסיפס וציירתי."

עוד נבואה שחורה

לאחר כמה שנים שוב חזרה המשפחה למודיעין ובדיעבד, קורנבלו התחילה להבין בתוכה שהיא חולה שוב. כמו שלם, גם היא מדברת על נבואה שהתבטאה באומנות, עוד טרם הגילוי. "כשחזרנו מרמת הגולן קנינו סלון שחור וציירתי המון ציורים באפור ושחור, מה שלא קרה קודם. בהתחלה חשבתי שזה בשביל להתאים את העבודות לסלון אבל בדיעבד, זו היתה נבואה עוד לפני שידעתי שאני חולה."

בשנת 2011 קיבלה קורנבלו את הבשורה הקשה. בעקבות תחושת לחץ בבטן, ועייפות גדולה, גילתה שהגידול חזר, גדל והתפשט ונמצא כעת בשני מוקדים בצד ימין ובצד שמאל. רופאים באיכלוב החליטו לנתחה שוב. במשך השנה הזו אושפזה כשנה ועברה שבעה ניתוחים בהם היו הסתבכויות שונות.

למרות כל הניתוחים, לפני כשנתיים הבהירו לה הרופאים שאין מה לעשות יותר, אין דרך לרפא את הסרטן שהתפשט בגופה. לפני כחודשיים, חתמה קורנבלו על טופס 'החולה הנוטה למות' בו היא מצהירה שאינה רוצה לקבל עוד טיפולים מאריכי חיים.

מה עושים עם ידיעה כזו?

"זה מאד מאד קשה, ברור שאני רוצה להמשיך לחיות, להיות עם הילדים, הנכדים והבעל היקר שלי, אבל עם זאת, היום אני נמצאת בוודאות, לכן יש עליזות, יותר שמחה. אני יודעת לאן הדרך מובילה, אין לי אמנם שליטה על זה אבל אני יכולה לבחור לסיים את חיי באופן מכובד. המוות זה חלק מהחיים. חשוב לי להבהיר שאני אוהבת את החיים ומשמח אותי שאני יכולה עוד לתת, עוד לעזור, לתרום."

השלמה עם המוות

את האמנות בחייה מתארת קורנבלו כמקום מפלט. מה שמדהים הוא, שבתקופה האחרונה, לאחר ההשלמה עם המוות הקרב, הציורים שלה הפכו שמחים יותר, צבעוניים ורגועים. "היום אני משלימה עם המצב, ונראה לי שבגלל זה הצבעים הפכו למאד עליזים. הציור הוא מקום מפלט משמח, מקום שמאפשר לברוח מהסבל שמגיע בעקבות המחלה, אמנם היום אני צריכה להתאים את הציור לכוחות שלי כי הידיים רועדות וקשה לי, אבל זה מרגיע. בתקופה האחרונה יש הרעה במצבי הפיסי אבל בזכות התערוכה ציירתי שוב. אני שלמה עם המצב. הציורים נותנים לי כוח."

את ציוריה היא מחלקת למשפחתה וחבריה: "חשוב לי שיישארו להם ציורים שמחים, אופטימים, כיפים חיובים. אני רוצה להשאיר להם פה שמחה. האמנות נותנת לי תחושת חיות, הנתינה נותנת לי כוח, שאני יכולה לתת ציורים לאחרים. אני מקווה שהאופטימיות תאריך לי את החיים ותעזור לי לתת כוח גם לאחרים."

לקראת התערוכה האחרונה ציירה קורנבלו ציור מקסים לו קראה מערבולת של החיים. הוא משקף את המשפחה התומכת ונראים בו קן וגוזלים. "את באמצע בתוך הקן ואלה שלושת הילדים שמטפלים בך" מסביר מאיר בעלה. "אולי" עונה רותי " אם כבר חלית, אז צריך שיתמזל מזלך ותהיה מוקף במשפחה תוכמת. למזלי יש לי משפחה מקסימה, אני גאה בבנים ובכלות שלי ובבעל שלי, וגם במודיעין הסביבה תומכת ומקיפה אותי בהמון חום ואהבה."

לאחרונה אף סיימה רותי ציור, בו נשקף נוף של ים ושני כסאות נוח. "נתתי אותו לבני שישים במשרד ויזכור שיש חיים מעבר לעבודה" היא אומרת בחיוך.

אני  יושבת ומשוחחת עם רותי ומאיר בעלה על הסוף הקרב, על התמיכה והאהבה הרבה שלו לרעייתו, אותה הוא מגדיר כחברה הכי טובה שלו, על האהבה שלהם ומנסה להבין איך שואבים כוחות. רותי מסבירה לי בחיוך "אפשר להיות חולה ולהישאר אופטימי ושמח, ועדיין ליהנות מהבעל והילדים ומהמשפחה. חשוב לי מאד להעביר לאנשים מסר אופטימי, מסר של הומור. גם כשאתה נמצא על הקרשים אתה יכול עדיין לאסוף את עצמך ולשדר חיוניות. אני אמא וסבתא של המשפחה עד הסוף, סוג של מודל לחיקוי. חשוב לי לתת את הדוגמא האישית עד הסוף, שצריך לקום מכל שבר ולנסות להיות עם הראש למעלה עד כמה שאפשר."

לפרטים ומידע על הפעילויות השונות של האגודה למלחמה בסרטן סניף מודיעין: שולה זק רכזת הסניף – 08-6495389   

(צילום: אינגריד מולר)