"יאללה קוסטה, שיהיה בהצלחה בחיים החדשים".

"תודה, גם לכם. תשתדלו לשרוד פה.."

נדמה כי המשפט האחרון של קונסטנטין מטוסביץ', אחד האתלטים הגדולים בהיסטוריה של הספורט הישראלי, מסכם את כל הסיפור בישראל של האיש שהגיע הכי רחוק אי פעם וכמעט ונגע במדליה אולימפית בקפיצה לגובה באולימפיאדת סידני בשנת 2000.

בשבת האחרונה עזבו קוסטה, רעייתו ושני ילדיו, את ביתם במודיעין והמריאו לקנדה הקרה והרחוקה. המריאו במטרה שלא לחזור, לאחר שהתייאשו מהחיים בישראל ומהאפשרות לבנות כאן עתיד לילדיהם. בכל מדינה עם תרבות ספורט מתוקנת, היה קוסטה משתלב בתחום לאחר הפרישה ותורם מניסיונו. בכל זאת, האיש החזיק בשנת 2000 בתוצאה הטובה בעולם והגיע למקום שביעי באליפות העולם. אבל בישראל, כמו בישראל, זה לא קרה ועכשיו קוסטה התייאש סופית ועזב.

מרחק פסילה ממדליה אולימפית

יום שישי ה-22/9/2000 היה אמור להיות יום חגו של מטוסביץ', היום בו יממש את כל שנות האימונים המפרכים ואת כושר השיא בו הגיע לאולימפיאדה. קוסטה (בן 41) נולד באוקראינה והגיע לישראל כנוצרי הנשוי ליהודיה. בשנת 1997 הגיע למקום השביעי באליפות העולם בקפיצה לגובה, ואת שנת 2000 פתח עם תוצאה מדהימה בתחרות באוסטרליה, כאשר זינק לגובה של 2.36 מטר וקבע את הקפיצה הטובה ביותר בעולם באותה שנה. אפילו בגמר האולימפי לא הושגה תוצאה כזאת. יודע כל צרכן של תקשורת הספורט בישראל, כי המקצועות האולימפיים זוכים לסיקור תקשורתי זעום לעומת הכדורגל והכדורסל, ענפים שלא בדיוק הגיעו לאותה רמת הישגיות. בימים כתיקונם זוכה הספורטאי האולימפי לאזכורים במדורי הספורט רק במקרה של הישגים יוצאי דופן, אולם ברגע שהגיעו ההישגים הוא הופך לכוכב לרגע. באותם ימי ספטמבר 2000 עקבה חצי מדינה אחרי התקדמותו של קוסטה באולימפיאדה.

את המוקדמות הוא עבר בצורה חלקה ב-2.27, והעפיל לגמר.  90 אלף צופים גדשו את יציעי האצטדיון בסידני במזג אוויר מעונן וגשום. "עברתי 2.29 בקפיצה הראשונה והובלתי בתחרות. מאחר והקפיצה לגובה היא מקצוע מורכב שבו אתה חייב לחבר כל כך הרבה נתונים ופרמטרים לניסיון אחד, משהו לא הלך ב-2.32. עברתי רק בקפיצה השלישית, וזה פעל לרעתי בהמשך. ובכל זאת, קיבלתי הזדמנות מצוינת למדליה. אם הייתי עובר 2.35, הייתי מבטיח לפחות כסף, שלא לדבר על יותר. הקפיצה הראשונה הייתה כמעט, גם השנייה כמעט. ואז התחיל הגשם, שגמר לי את התחרות. כאתלט גבוה (2.04 מטר), גשם מפריע הרבה יותר מאשר לקופצים בגובה רגיל. החלקתי והבנתי שאין לי סיכוי. הייתי כל כך קרוב לפודיום, כל כך קרוב פעם אחת בחיים ולא היה לי את המזל לממש את זה למדליה", חוזר מטוסביץ' בעל כורחו לרגעי הספורט החשובים בחייו. בסופו של דבר, רק הרוסי קיליוגין עבר 2.35 וזכה בזהב. לא פחות מ-6 התייצבו על 2.32, כשמצב הפסילות הכריע ביניהם. שיאן העולם סוטומאיור (2.45) עלה על הפודיום כמספר 2, האלג'ירי שהפתיע – חאמד אבדרהמן – סיים שלישי, השבדי הולם רביעי, מאטוסביץ' שלנו חמישי.

"אחרי סידני נפלתי מנטלית כמו לתוך חור. יש לך מטרה גדולה, ואתה משקיע את כל הקושי והרצון, והנה זה נגמר, ואתה כמו בחלל ריק. האולימפיאדה עברה, מה נשאר? ככה זה נמשך 4-3 חודשים. אבל אתה יודע מה הכי גרוע בספורט? כשבנאדם מסתכל על עצמו, ורואה אדם חזק, בכושר, ספורטיבי, אבל פתאום, בשנייה אחת, קליק אחד, הרגל מתנפחת, והכל קורס ומתמוטט. ויחד איתך, הציפיות שלך והעבודה שלך, גם המאמן שלך, הסביבה שלך. פתאום אתה נותן מכה לכולם, כאילו לא מספיקה המכה שאתה חטפת. כל החיים שלך על הבריאות שלך".

בעיות הבריאות עליהן מדבר קוסטה התחילו בתחילת שנת 2001, כאשר כמה חודשים לאחר האולימפיאדה התגלתה דלקת בירך שהשביתה אותו מאימונים. אחר כך הגיע ניתוח ושיקום, דלקת ריאות ופציעה בברך. בשנת 2002 הוא זוכה שוב באליפות ישראל, אבל רושם תוצאה נמוכה ביותר של 2.11 מטר. לאחר מכן הוא מבין שבכושרו הנוכחי אין טעם לצאת לאליפות אירופה, עובר ניתוח נוסף בברך ובסופו של דבר פורש בשנת 2004 לאחר קריירה מפוארת והישג השיא של אתלט ישראלי באולימפיאדה.

כמו קוץ בבשר

את הקלטות מאותו גמר אולימפי מפורסם, שמר קוסטה מאופסנות היטב בבוידם. שנים אחר כך הצהיר בריאיון כי הוא לא צופה בהן. "אני עדיין לא מסתכל על הקלטות האלה. הן שוכבות שם בארגז. אין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו קוץ שתקוע בבשר ולא יוצא. זה פצע. אני כבר הרבה שנים לא רואה תחרויות אתלטיקה. אני מרגיש שלא עשיתי את כל מה שיכולתי, לא מימשתי את הפוטנציאל שלי. אתה כבר שם, המדליה שם מאוד קרובה וזה הטופ של הטופ. בשביל המדליה הזאת עבדת כל השנים. זכייה שלי הייתה נשארת בהיסטוריה של הספורט, אין מטרה גדולה מזאת".

שאלת את עצמך אם החיים שלך היו אחרים אם היית זוכה?

"זה מעניין, חשבתי על זה לא מזמן. אני חושב שהיה הרבה יותר עצוב אם הייתי זוכה במדליה ועדיין נמצא במצב בו אני היום".

11 שנים עברו מאז שפרש, ולמרות שנראה כי השלים עם המצב, יש לקוסטה בטן מלאה על היחס לו זכה לאחר פרישתו. או יותר נכון, חוסר היחס. מי שרשם את הישג השיא של האתלטיקה הישראלית (שדי כושלת, יש לומר) חשב שזה אך הגיוני שיקבל תפקיד כלשהו באיגוד האתלטיקה לאחר שתלה את הנעליים. "באוקראינה, ממנה הגעתי לישראל, מי שמגיע לגמר אולימפי מקבל דירה ומשכורת לכל החיים. שם זה חלק מהניסיון של המשטר להראות לעולם את הצדדים החיוביים של המדינה, אבל רוב הקופצים הטובים שהיו בעולם בתקופתי הם בעלי תפקידים טובים כיום בתחום".

"בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאין ביקוש לידע ולניסיון שלי, אחר כך קיבלתי את זה. אתלטיקה זה תחום שאין בו הרבה מאמנים וקשה להשתלב, אבל בכל זאת המצב פה הוא מבייש. קח לדוגמא את גל פרידמן שהביא את מדלית הזהב הראשונה לישראל. בן אדם כזה לא צריך לקבל תפקיד באימון, אלא צריך להפוך אותו לסמל בשביל הנוער. הוא צריך להיות בתפקיד ניהולי שמסתובב ופוגש אנשים. תסתכל על מיכאל קלגנוב (מדליסט אולימפי בקייאקים) ששמעתי שהוא חותם בביטוח לאומי. או על היילה סטאין המרתוניסט ששומר בכניסה לאייס. זה בושה וחרפה. איזה נערים שרואים אותם ירצו אחר כך ללכת למקצועות האולימפיים?".

"למה זה ככה בישראל? לא יודע. גם כבר לא מחפש לעצמי תשובה. אני לא מצליח להבין למה למישהו עם ההישגים והניסיון שלי אין מקום בענף. מה גם שאני היחיד שהגיע לכאלה הישגים פה בקפיצה לגובה, אז בכלל זה לא מובן. תשמע, בכלל מצב האתלטיקה פה הוא לא טוב. אני רואה כישרון גדול כמו ניקי פאלי שבסופו של דבר לא מביא תוצאות ואני מניח שאין כאן התקדמות. היום מביאים עולים חדשים מאוקראינה כמו הקופצת משולשת ומטילת הכידון, אז למה להתאמץ ולהשקיע המון כסף בתשתיות ואימונים?".

אתה מתגעגע לקפיצה?

"לא. מאוד התאכזבתי והתעייפתי. כבר 11 שנים שאני לא רואה תחרויות, אפילו לא בטלוויזיה. בתשע השנים שהייתי ספורטאי כאן כל הזמן הייתי צריך להילחם במועדונים. הכל גבולי פה ולא יציב, יום אחד יש כסף יום אחרי אין. חוזה זה לא חוזה. הכל עצבים ואתה לבד כאן וכל הזמן יש צרות. מאוד מאוד התעייפתי גם מהפציעות ומלהירדם עם כאבים ולהתעורר עם כאבים. בחיים לא אסכים שהילדים שלי יתחרו פה בספורט אולימפי. אתה עובד כל כך קשה המון שנים ומתישהו בסוף נשאר בלי כלום. אז בשביל מה?".

כסף לכדורגל יש

מאז שפרש מהקפיצה לגובה התפרנס קוסטה כמדריך בחדרי כושר ובקבוצות כדורסל וכדורגל. בין היתר עבד בשש השנים האחרונות במועדון הכדורסל עוצמה מודיעין, שבעליו שמעון סלל רוה רודריגז אמר עליו: "השחקנים היום מגיעים ליכולות ששחקני עוצמה בעבר לא הגיעו אליהם לאורך השנים האחרונות. אני תולה את זה בראש ובראשונה בעבודה עם מטוסביץ'. לפני ארבע או חמש שנים, לפני שהיו לשחקנים אימוני אתלטיקה, לא ראינו את היכולות והביצועים האלה. כל אימוני האתלטיקה מסובסדים על ידי המועדון, הרואה חשיבות בעבודה עם מאמן מקצוען שהוא אלוף אולימפי, וכן חובה נעימה להעסיק איש מקצוע שכזה".

"למה זה ככה בישראל? לא יודע. גם כבר לא מחפש לעצמי תשובה"

גם על העיר מודיעין, ובעיקר על מחלקת הספורט בעירייה, יש לקוסטה בטן מלאה: "אני גר כאן משנת 2001 ויש כאן כבר כמעט מאה אלף תושבים. עכשיו סיימו לבנות כאן מגרש כדורגל שני ומלא אנשים שואלים אותי מתי יהיה פה מגרש אתלטיקה. מי שאומר שיש את המגרש ברעות מבלבל את המוח. אין שם כלום. קצת אספלט, ילדים שנוסעים על קורקינט וסתם אנשים שרצים בשביל הדיאטה. זה בולשיט, זה לא אצטדיון. זה צחוק. אתה יודע כמה פעמים דיברתי עם מי שאחראי על מחלקת הספורט בעירייה? כל פעם אמרו לי כן, כן, נפתח מועדון אתלטיקה מקומי. מתישהו אמרו שפתחו באמת, אבל פה זה נגמר. רק מדברים פה. לא רוצים להשקיע, רק לקבל".

אל קצה העולם

כאשר אתם קוראים את הכתבה הזאת, נמצאים קוסטה ומשפחתו בטורונטו ומתחילים את דרכם בבניית חיים חדשים. "לא יודע מה נעשה שם. זה בקצה השני של העולם ולא שלחו אותי מאיזו עבודה בהיי טק. יש לחץ, בטח שיש. אנחנו עם שני ילדים והגירה זה דבר קשה. כבר עשינו את זה פעם אחת. כשפרשתי חשבתי שאוכל להתקדם ועשיתי מאמץ כדי שזה יקרה, אבל עברו שנים והבנתי שאין ביקוש. גם יוקר המחייה הביא אותנו להחלטה לעזוב. אין לנו משפחה פה שיכולה לעזור והחיים כאן מתייקרים מיום ליום. זה נהייה בלתי אפשרי. אני לא מתלונן על הפרנסה שלנו, אנחנו גומרים את החודש, אבל גם זה לא מספיק. צריך להרגיש ביטחון כלכלי, שיש גב, ופה אין לנו סיכוי להגיע לזה. אין שום סיכוי לבנות משהו לטווח הארוך כי אתה כל הזמן בהישרדות כשכל יום המחירים של הדלק והנדל"ן והקניות עולים.

בעצם ההחלטה לעזוב הייתה שלי, אבל אשתי מבינה את זה. היא לא חיה בעולם מקביל, היא חיה כאן ורואה איך אנחנו מסתדרים. זאת החלטה מאוד לא פשוטה, אבל לילדים שלי אני לא רואה כאן עתיד. מה אני יכול לתת להם? אין שום סיכוי שאוכל לעזור להם בלימודים או דירה. אין סיכוי".

מה התחושה עכשיו, רגע לפני שמסתיים פרק ישראל בחיים שלך?

"עצוב, זה עצוב לי שהייתי צריך להגיע לכאן, למצב הזה. אבל אני לא רואה שיכולתי לעשות משהו אחרת. קשה לחיות ולא לראות אור בקצה המנהרה. אני חי בתחושה שהחיים מתקדמים ואני לא מדביק את הקצב, שום דבר לא משתנה לטובה. לא מצאתי את עצמי פה".

אנחנו והאולימפיאדה

ישראל משתתפת באופן סדיר במשחקים האולימפיים החל משנת 1952 באולימפיאדת הלסינקי.

כבר בשנת 1933 הוקם בארץ ישראל "הארגון האולימפי הארץ-ישראלי", ביוזמת ארגון "מכבי". שנה לאחר מכן הוכר הארגון על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי כוועד הלאומי המייצג את פלסטיין המנדטורית. ב-1936 הוזמן האיגוד להשתתף באולימפיאדת ברלין שהתקיימה בשנת 1936 אך החליט לדחות את ההזמנה בשל קיומה בגרמניה הנאצית.

לאחר הישגים נמוכים בארבעת העשורים הראשונים, הצליחה ישראל להעמיד מספר הצלחות במשחקים האולימפיים מאז שנות ה-90. מאז המדליה הראשונה של יעל ארד, הצליחה ישראל להגיע אל הפודיום בכל האולימפיאדות מלבד לונדון.

הישג השיא של ישראל במשחקים האולימפיים הוא זכייתו של גל פרידמן במדליית זהב באולימפיאדת אתונה בשנת 2004. מלבד זאת זכתה ישראל גם במדליית כסף אחת על ידי יעל ארד, ב-5 מדליות ארד נוספות על ידי אורן סמדג'ה, גל פרידמן, מיכאל קלגנוב, אריק זאבי ושחר צוברי, וכן נציגיה הצליחו להגיע לשלבי גמר בתחרויות רבות לאורך השנים.

ישראל השתתפה בכל אולימפיאדות הקיץ מאז 1952, מלבד החרמת אולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980 יחד עם מדינות מערביות רבות בשל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן.

צילומים באדיבות מועדון הכדורסל עוצמה מודיעין