"לפני הכל, קצת סדר: בפוטבול מהלך נגמר כשמורידים את נושא הכדור לקרקע, בפלאג פוטבול הוא נגמר כשתולשים את הדגל מהשחקן. אותם מרחקים צריך לעבור, אותו אזור הבקעה, קבוצות קטנות יותר, מגרש קטן יותר, מבוסס אתלטיות ופחות כוח. גרסה אחרת, פחות מוכרת, פופולרית בארץ, באופן בלעדי לקהילה האנגלוסקסית. בגלל התפתחות עולם התאקל בעשרים השנים האחרונות, גם הפלאג נחשף לציבור הישראלי. המון מועדונים הקימו קבוצות פלאג, גם בניסיונות להשיג עוד תקצוב".
מבולבלים? גם אנחנו. גמר הסופרבול הפך לבמה הטלוויזיונית הנוצצת בתבל. שבעה מיליון דולר לחצי דקת פרסומת, ופפסי ודיסני קופצות על המציאה. כאן בישראל הפוטבול עדיין מדשדש בין החלקה על גלגליות לזחילה אינדיאנית, ואם ממש מתאמצים אפשר למצוא על הרצפה עטיפה של טורטית. פה פוטבול זה כדורגל, לא סוקר. אז במודיעין? אפילו הסוקר רק סנוקר בשגיאת כתיב. אביתר הכהן, בוגר קורס המאמנים הראשון, לקח על עצמו תיק, אולי אפילו מוצ'ילה. ארז ויצא אל הלא נודע – להפיח חיים בפוטבול המודיעיני.
"בעונה הקודמת בפלאג גברים הפסדנו בגמר, העונה ניצחנו בגמר. האליפות הראשונה של השנה. בעונה הקודמת נבחרת הנערות זכתה באליפות כשהייתה פייבוריטית, נבחרת פלאג גברים זכתה באליפות, וממש לפני חודש הפלאג נערות זכו באליפות. זה היה שוק לכולם".
סנסציה.
"בגלל ששינו את הקריטריונים של הגיל כל הנערות בשנה הקודמת הועברו לליגת הנשים, וקבוצת הנערות הייתה מורכבת בעצם מבנות צעירות מאד, בגילאי 13-14. נערות שרק נפגשו, שרק התחילו להתאמן דקה לפני שהתחילו הטורנירים. הן הובסו קשות על ידי היריבות, שהתאמנו לאורך כל השנה, אבל לאורך ההתגלגלות של העונה הן הצליחו להביא את עצמן למצב של פלייאוף ועד לזכייה מדהימה באליפות".
פלאג פוטבול בצד, כי הישראלי עדיין מנסה להבין את הרגיל. תאקל פוטבול, כמו באמריקה. קבוצת התאקל לנוער הייתה הראשונה שהוקמה במודיעין, ועל הבסיס שלה נבנה המועדון כולו לפני שש שנים. היא הייתה אמורה להיות עוד קבוצת נוער, על בסיס חבר'ה שהיו עושים פוטבול לעצמם בימי שישי, גרעין של נערים שביקשו חסות, עם פוטנציאל למשוך מפה שחקנים לקבוצה הבוגרת שם. מהר מאד מי שמינכ"ל את המועדון הבוגר עזב מסיבות אישיות, והכהן נשאר בודד במערכה.
"אמרתי אוקי, התחלנו. החבר'ה כבר כאן, בואו נמשיך. לא היה לי שמץ של מושג לתוך מה אני נכנס. לא מבחינת היקף ההשקעה הכלכלית, לא מבחינת הזמן שזה שואב, ובטח לא מבחינת כמה קשה זה יהיה בלי גוף מאורגן מאחוריי, לבנות סגל מאמנים כמו שצריך".
ואז לקחתם אליפות.
"ארבע השנים הראשונות, במיוחד, היו מאד קשות. עדיין אני יכול להגיד בגאווה שניצחנו לא מעט. בעונה השנייה כמעט הגענו לפלייאוף, עונה שלישית הייתה בומבה, ואז הגיעה הקורונה ובשילוב של נסיבות כמעט מוטטה את הקבוצה. ההתעקשות של חלק מהשחקנים הוותיקים להישאר, למרות הערפל, עזרה להחזיק אותה. בתום אותה שנה הצלחתי לשים יד על גדעון רייז, שהוא קפטן בנבחרת ישראל ואחד השחקנים ומוחות הפוטבול היותר טובים בארץ. הנוכחות שלו הצליחה לשאוב סגל איכותי, ואמנם השנה הרביעית, על הנייר, עוד לא הייתה הדבר עצמו, אבל כן ידעתי להגיד כבר אז שאנחנו בדרך למקום אחר. ואז חצי גמר, הפסד בהארכה, והנה, בעונה השישית, אליפות. זה היה מסע לארץ לא נודעת, עם הרים ותהומות, ואני גאה בעצמי וגאה שזה קרה ככה. דרך ארוכה יותר, אבל נכונה יותר".
הקבלות כבר כאן
קבוצת התאקל פוטבול תיכונים של עירוני מודיעין הגיעה אשתקד לחצי הגמר והודחה בהארכה, לאחר קרב צמוד מול קריית אונו. ההפסד ההוא כאב. אביתר והשחקנים שלו חשבו אז שהם יכולים ללכת עד הסוף. את אותה השנה הם סיימו במקום השלישי בליגה, קרוב-קרוב לצמד המוליכות, ובאמונה שהם יכולים ללכת עד הסוף. אז התיקון הגיע, שנה מאוחר יותר, ונגד כל הסיכויים. דווקא השנה סיימה הקבוצה רק רביעית בליגה, ובפער משמעותי, ודווקא השנה הכל התחבר בדיוק מתי שצריך.
"פגשנו את אלופת העונה הקודמת, ירושלים, שהפעם גם סיימה עונה ללא הפסדים. במפגש הקודם הם מחקו אותנו, 0:35, אבל חצי הגמר היה סיפור אחר לחלוטין, בשליטה כמעט מלאה שלנו. זה נגמר בניצחון מאד מרשים, שהוא בפני עצמו הראה לנו שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. ידעתי כבר אז שעשינו שינוי משמעותי, שזה לא בטעות ולא תוצאה של יום לא טוב של ירושלים או משהו חד פעמי שלנו"
ועדיין, התייצבתם לגמר כאנדרדוג.
"קריית אונו הגיעו רעבים אחרי שהפסידו בגמר בשנה שעברה לירושלים, אנחנו הגענו עם סגל שחקנים מאד פצוע. בראש ובראשונה, הקווטרבאק, שזאת עמדה סופר משמעותית, שהיה עם פציעת רגל והתקשה לרוץ. הרכז השני, שהיה הפותח ברוב העונה, היה פצוע, אאוט לגמרי, והיו עוד כמה פציעות משמעותיות. התרשמתי שעשינו את הסוויץ', אבל היו המון סימני שאלה ולא היה ברור איך זה יעבוד בגמר".
מתי כן הבנת לאן זה הולך?
"מהר מאד לתוך המשחק הבנתי שיש לנו את זה. כל הפצועים המרכזיים מצאו את הדרך לעשות הכל כדי לשחק. כל החוליות שידרגו את עצמן, כולל חוליות שהיו בעייתיות במשחקים קודמים וספציפית מול קריית אונו. כולם עשו קפיצת מדרגה סופר משמעותית. כולם התעלו. מהטכניקה האישית ועד העבודה בחוליות. למרות שבסופו של דבר רוב המשחק היה בתוצאה של 0:7 לטובתנו, ההגנה שלנו פשוט לא נתנה להתקפה שלהם לנשום".
הסיפור של המשחק?
"שחקן קו הגנה מאד מרכזי שלי גרר רגל כמה שבועות, כנראה דלקת בשריר השוק. מאד הציק לו. מהר מאד לתוך הרבע הראשון התברר בדיעבד שהוא שבר את הזרת. היה מושבת ברוב הרבע הראשון, וכמובן שזה השפיע על המשחק שלו בהמשך. היה לנו ברור שזה שבור. הוא עלה לשחק חבוש, עם קיבוע, ונתן הכל. שאר השחקנים, כולל מחליפים בקו הגנה, פשוט התעלו על עצמם לרמה שלא ראיתי קודם".
אז יש פוטבול במודיעין. האמריקאים מרגישים בבית, אבל גם הישראלים מבסוטים. לפני שש שנים הכהן לקח קבוצה של נערים שחיפשו מחסה והקים להם בית. כמה חבר'ה הפכו למועדון, עירוני מודיעין. השעות לא שעות, שאריות של הכדורגל, אבל הזרע שנשתל כבר מטיל צל לנוח תחתיו. האהבה תנצח. כל עוד היא שם, היא מחזיקה את הכדור ורצה קדימה. נגד העייפות, נגד הזיעה המסמאת, נגד היריב ונגד העולם. היא שם כדי לעשות טאצ'דאון. זהו גורלה.
"יש תשתית רחבה. הרצון הוא להפוך את זה למשהו שיש לו אינרציה משל עצמו. אחד האתגרים המרכזיים הוא לשמר את מה שקיים, ואני מקווה להצליח. שוב, הקבלות כבר כאן. זה עושה את הדברים קלים יותר להמשך. גדעון צריך לקבל החלטות. הוא מחוזר ובצדק, מגיע לו. יש לו זמן, הוא היה שותף משמעותי לדרך. בלי שום קשר, הרעיון הוא לייצר את המסגרת. לגדל דור חדש של מאמנים, גם מתוך הבוגרים שלי. יש לי כבר כמה מאמנים שהם בוגרים. העונה היו לי שני מאמנים שהם בוגרים של קבוצת הנוער".
סוג של סגירת מעגל.
"זה חלק מהעניין. הידיעה שההישגים מבחינתי משניים לדרך. אני מכוונן למשהו רוחבי ועקרוני, מבחינת איך שאני רואה את התפקיד שלי בתור מאמן נוער. המילה נוער זה שם קוד לזה שהדגש הוא קודם כל חינוכי. אולי זה קשור למקום שאני בא ממנו, מדריך נוער בסיכון, מבחינה מקצועית, מעבר לזה, אני לא מנהל מתוך איך אני ממקסם את ההישגים, כי קבוצת נוער היא תחנת ביניים. חבר'ה עוברים בה ארבע שנים, גג חמש, אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא לבנות כאן עולם של פוטבול".
איך?
"בשביל זה, אם החבר'ה יוצאים לחיים, לעולם של פוטבול חובבים, אם קשה להתאמן בשעות פסיכיות, אם זה אתגר, אז מה זה לעשות את זה בתור סטודנט? בתור אבא צעיר, בן אדם עם משפחה? באתי מהעולם הזה, של קבוצה ישראלית ברובה, וידעתי כמה קשה באמת לשמור על אווירה מקצוענית. זה לא כדורגל שכולם מבינים ויודעים. זה כאילו ג'וק איזוטרי פרטי שלך, וצריך להתנהל כאילו מחכים לך חוזים ב-NFL בסוף העונה. הדרך להשיג את זה היא להטמיע את הדברים מגיל צעיר. היה חשוב לי לעשות את זה רוחבי. לחשוף, לשתף, להדגיש כמה קודם כל זה הערכים האישיים. קודם כל בני אדם, אחר כך ערכים ספורטיביים, אחר כך ספורטאים, אחר כך פוטבול שמבוסס על טכניקה נכונה ולא כישרון פסיכי, ורק אז, בסוף, ההישגים הם בעצם מראה של זה".
ומה אתה רואה כשאתה מסתכל היום במראה הזאת?
"מבחינתי זה היה אישור שהתהליך כולו נכון. יכול להיות שהדרך תהיה עכשיו קצת ארוכה יותר, אבל יש לי ניסיון. אני יודע לאן אפשר להוביל ואיך, ואני שלם עם הדרך הזאת. אני רוצה לפרגן באמת לכמה אנשים. הראשון זה גדעון, כמובן, ולמערכת. זה לא אופנתי, אבל אני בכל זאת מתעקש. זה לא מובן מאליו, זה מתחיל בשלמה פסי. כשהתחלנו הוא גיבה אותנו ליום אימונים נוסף באמצע שבוע ונתן תוקף לקבוצה. ואלי סבח שעשה באמת מעל ומעבר. אין לי מילים להודות לו. כל המעבר מקבוצה למועדון זה הרבה בזכותו".
