"לפני שנה הגוף שלי החליט עצמאית לכבות את עצמו ל- 24 שעות. בלי לשאול, להתייעץ, לאותת, לתת סימן הכי קטן, פשוט כבה! אי אפשר להשוות את התחושה של כיבוי מיידי לשום דבר מוחשי, אולי רק למחשב שפתאום לא מגיב ולא מבינים למה זה קורה ואז פתאום רואים שהוא בתהליך כיבוי והופ הוא נעלם. כלפי חוץ זה נראה כאילו ישנתי – ואמנם העיניים שלי היו עצומות, אבל בפנים… או או…מערבולת אמיתית". (מתוך: "דני משודרג", הבלוג של דני קירש)
אותו רגע בו כבה גופו של דני קירש (43, נשוי+3) ממודיעין, התברר בדיעבד כרגע בו גילה את עצמו, רגע בו הוגדר מחדש מסלול חייו. עד לאותו יום בו התמוטט קירש במהלך המרתון בתל אביב וכמעט מת, היה קירש מנכ"ל חברת תקשורת גדולה, ניהל מאות עובדים וחיי את חייו במסלול קריירה שגרתי ומוצלח. חי את חייו בשליטה, עד לרגע בו התברר לו עד כמה אותה שליטה היא רק מדומה והכל יכול להתהפך בשנייה.
שואבי אבק למקסיקנים
"וכך תאריך המרתון ה – 15/03/2013 או ליתר דיוק למחרת ה – 16/03/2013 הפך להיות יום ההולדת החדש שלי, היום הראשון של שארית חיי. מה בדיוק קרה שם? מה חוויתי? יש אור לבן? מנהרה? רואים דמויות? מרחפים? מה בדיוק ראיתי ששינה את חיי? הרבה שאלות קשות. לשמחתי הייתי שם כדי לחוות את זה. ולשמחתי הגדולה יותר, חזרתי כדי לספר".
כאמור, עד לאותו רגע בו השתנו חייו, היה קירש מנהל בכיר בכמה חברות ענק כמו בזק ומי עדן. את דרכו בעולם המכירות החל כאשר לאחר הטיול בדרום אמריקה, הגיע לארצות הברית ועבד במכירת שואבי אבק מדלת לדלת בשכונות של המהגרים המקסיקנים. לאחר מכן החל לעבוד בתחום בישראל, התקדם וניהל מערכי מכירות של מאות עובדים. קירש התקדם מתפקיד לתפקיד ובתפקידו האחרון לפני השינוי, שימש כמנכ"ל חברת טלאופיס.
אל הריצה הגיע די במקרה. "כל חיי עשיתי ספורט, אבל אף פעם לא ספורט אישי. שיחקתי כדור-יד במשך 15 שנים ויום אחד ראיתי מודעה בעיתון על מרוץ של עשרה קילומטר במסגרת אירועי מרתון תל אביב. החלטתי שאני הולך על זה. התאמנתי יחד עם חבר, נהנינו ושמחתי כשהתחריתי ועמדתי במטרה שהצבתי לעצמי. למרוץ בשנה שאחרי, הגעתי אחרי פריצת דיסק שהשביתה אותי מאימונים לכמה חודשים. כששכבתי במיטה החלטתי שאני עושה את זה שוב, הבנתי שכל הכאבים שלנו קשורים בעיקר לראש ולא לגוף".
במהלך המרוץ הכל זרם לקירש. בין אלפי הרצים, המוזיקה ואווירת ההפנינג, דני הרגיש טוב במהלך הריצה ואפילו הגביר את הקצב. עד שהכל השתנה. מהקילומטר השמיני קירש לא זוכר יותר דבר. הגוף שלו היה שם, אבל הוא לא. שם הוא פגש את האיש שיציל את חייו.
מלאך על קו הסיום
"מאותה אלפית שנייה הגוף שלי המשיך לאסוף מידע, אך המוח סירב להעביר אותו אליי, הגוף תיפקד לכאורה אך בלי יכולת לעבד את המידע כדי לקחת החלטה. כך יצא שאני לא זוכר כלום מאותן שניות, ליתר דיוק כמעט 10 דקות ריצה. 10 דקות חמות, מתישות, בהן רצתי ואין לי מושג מה היה שם. אני רק יודע שהמשכתי לרוץ עד סוף המירוץ. ליתר דיוק 400 מטרים לסיום, בין אלפי האנשים שהמתינו סמוך לנקודת הסיום עמד רץ. אותו רץ סיים את המירוץ והחליט להתמקם בדיוק בנקודה הנכונה, בנקודה שהייתה ההבדל בין חיים למוות, לפחות עבורי".
"לאותו רץ קוראים יורם. הוא רץ מאוד מנוסה, ומשום מה הפעם הוא החליט לחכות לחבריו לא אחרי קו הסיום, אלא 400 מטר לפניו. הוא ראה אותי והבין מיד מה קורה לי. אחר כך יורם איתר אותי ושאלתי אותו איך הוא ידע. הוא אמר שפשוט ראה שאני לא שם". אותו מלאך, יחד עם רצים נוספים, פינו את קירש אל האמבולנס הקרוב, שם ציווה על הפאראמדיק: 'תן לו עירוי!'. צוות האמבולנס החלו לשאול את קירש שאלות אינפורמטיביות על מנת שיוכלו לאבחן את מצבו, אולם המלאך של קירש צעק עליהם: 'אתם לא רואים שהוא לא פה?!'.
"אחרי התשאול של הפרמדיק והזמן המיותר שבזבז, החליט אותו מתנדב אומלל לבצע פעולה שאם הייתה מתקיימת הייתה עושה לי נזק בלתי הפיך. הוא החליט לתת לי לשתות! באותן רגעים המערכות שלי לא תפקדו ובמידה והוא היה מצליח להכניס לי מים סביר להניח שהוא היה מייצר לי נזק בלתי הפיך לריאות ולנשימה, למזלי יורם היה יותר עירני. "מה אתה עושה? אסור לך לתת לו לשתות אתה תגמור לו את הריאות. למה אתה לא מכניס לו אינפוזיה של נוזלים, זה הדבר היחידי שהוא צריך עכשיו.אני לא יודע איך עושים את זה??!!!!, ענה לו בכנות מפחידה הפרמדיק." יורם כבר הבין שהישועה לא תצמח לו מאותו גורם".
לאחר שיורם התעקש פינו הפאראמדיקים את קירש אל עמדת מד"א המרכזית. "זה היה כמו פיגוע, עשרות רצים היו מוטלים על הרצפה ומטופלים. הגעתי לשם בקריסת מערכות עם חום גוף של 42 מעלות. מיד הכניסו אותי לאמבטית קרח, הרדימו אותי במקום וישר לטיפול נמרץ. אם יורם לא היה עומד שם וקולט אותי, הייתי נפטר במקום". כמה שבועות לאחר האירוע, כשהשניים שוחחו, התברר להם ששניהם נולדו באותו תאריך.
24 שעות אופוריה
מאותן 24 שעות בהן שכב קירש בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם, יש לו רק זיכרונות טובים. "מה אני זוכר? בעיקר את התחושה, ואני ממש לא הייתי אדם מאמין, שהחוויה שאני חווה לא מגיעה ממקום ארצי. חוויה של הנפש שנפרדת מהגוף, תחושה מאוד טובה של אופוריה. כאילו לוקחים את המוח, מרוקנים אותו מכל מחשבה או מטען, והכל טהור ונקי בעוצמות אדירות. תחושה של שיכרון. זה כמו התחושה שיש בשנייה הראשונה שצוללים או צונחים, שקט שאי אפשר להסביר. מיוט על העולם".
לאחר יממה של שקט ואופוריה, קירש התחיל לחזור אל העולם שלנו. "הייתי בכיף שלי, לא רציתי שיפסיק. אני הייתי בן אדם של שליטה, ותחושת השחרור הייתה משכרת, ואז הייתה שנייה אחת שפתאום משהו דיבר אליי. שמעתי מסר: "הכיף הזה לא אמיתי. או שאתה ממשיך ונמוג לתחושה הזאת בלי דרך חזרה, או שאתה נאבק על החיים שלך". ואז התחלתי להיאבק, ברמה שקשרו אותי למיטה כי השתוללתי למרות שהייתי עוד מורדם ומונשם".
ההתעוררות חזרה אל החיים, הייתה שונה לחלוטין מאותה יממה של מנוחה שעברה על קירש. "הגוף התחיל לחזור אליי, עד שהעירו אותי. ההתעוררות הייתה מזעזעת. אתה לא יודע איפה אתה, יש לך זונדה בפה וכל נשימה זה מאבק. בהתחלה חשבתי שהיה לי התקף לב, כי יש לנו היסטוריה משפחתית. הייתי מעורפל ושאלתי אם אני מת, אם אני צמח. אשתי ענתה שאני בסדר, אבל לא האמנתי לה וביקשתי שתצלם אותי ותראה לי הוכחה".
ועכשיו שינוי
לאחר ההתעוררות קירש שוחרר מבית החולים וחזר לשגרה. "מהר מאוד התאוששתי וחזרתי לעבודה, אבל אז התחיל התהליך. הבנתי שאני צריך לעשות שינוי, שזה לא קרה סתם. זה קרה כי קיבלתי מתנה מלמעלה, מתנה עם התנייה. חזרתי משודרג, עברתי עדכון גרסה, אבל למי שהחזיר אותי לחיים קשה להחזיר ככה אנשים. אז ההתנייה היא שלא אשאיר לעצמי את המתנה שקיבלתי, שאעזור גם לאחרים לראות את המתנה הזאת".
אותה מתנה עליה מדבר קירש, היא הידיעה הברורה שעליו ללכת עם הייעוד שלו, עם האמת הפנימית ששוכנת בתוכו. קירש התחיל לכתוב בלוג, לאחר שכל חייו כתב רק למגירה. בבלוג שלו הוא כותב על השינוי שעשה – המעבר משכיר לעצמאי, כאשר כיום הוא עובד רק עבור עצמו ומלווה חברות ואנשי עסקים בגיבוש אסטרטגיית מכירות, ייעוץ וליווי עסקי. את הבלוג וחוויותיו הוא מקווה לתרגם להרצאות ולהוציא לאור ספר בו יגולל את סיפורו.
"דבר אחד אני יודע בוודאות – אני יודע שאני מוכרח, פשוט מוכרח לשתף איך זה נראה מהצד השני איך זה מרגיש להיות אחראי על כל שקל שאתה מרוויח. על הידיעה שאם אני לא אעשה – זה לא יקרה. שאין שום יציבות, אין שום מעסיק להישען עליו, ליהנות מהביטחון שמספק. אז ככה זה מרגיש לא פשוט, מאוד מאתגר, לפעמיים אפילו מלחיץ עם תחושת לבד. אבל מצד שני זה שלי! לכל המשתמע מכך – הזיק החדש שחזר לעיניים. החיוניות. היצירתיות. העובדה שאני קובע איפה התקרה מסתיימת. היכולת לבחור עם מי אני עובד ובעיקר עם מי אני לא. ההבנה שלקוחות רוצים לעבוד איתי בגלל שאני שם, כי זה אני".
שוב על סף מוות
לפני כחודש מצא את עצמו קירש על סף מוות בפעם השנייה בתוך פחות משנתיים. זה קרה כאשר קירש, אשתו וילדיו ניצלו בנס מתאונת דרכים שהשביתה את רכבם לחלוטין.
"אנחנו חווים את המכה, את פתיחת כריות האוויר ומבינים שכנראה שנצא מהאירוע, אבל אז מגיע הרגע הקשה מכל – צריך להסתכל אחורה להביט בשלושת האוצרות שגידלנו ולראות האם הם פצועים. לשמחתנו ברכנו 5 פעמים את ברכת הגומל… וכך נשאר רכב טויוטה קורולה בצבע כסף מעלה עשן בנתיב הנגדי בכניסה לסביון טוטל לוסט ומשפחת קירש לצידו, על המדרכה מחובקים. משפחה כואבת ובעיקר המומה".
החוויה הטראומטית רק הבהירה לקירש כי התהליך בו הוא הולך, הוא הנכון עבורו. "יש ציטוט שאני אוהב מנאום ההכתרה לנשיאות של נלסון מנדלה, שאומר שאתה לא יכול להפחית מעצמך. שאם תלך עם האמת שלך, היקום יבוא לקראתך. כל התהליך בשנתיים האחרונות מאוד השפיע עליי ועל משפחתי. אני מעז יותר, הולך עם האמת שלי ולא מתחבא יותר מאחורי נהלים או בעלי המניות. זה מסר מאוד חשוב לילדים ולזוגיות שלי – לא לחכות שדברים יקרו מעצמם, לגרום להם לקרות. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג, אני מקבל פניות מאנשים שאומרים שהם מרגישים שכתבתי עליהם שעזרתי להם. ואם זה לא ייעוד.
אנשים שואלים אותי: 'אני רוצה שינוי, אבל מה אעשה?'. גם אני לא ידעתי בהתחלה מה אעשה אם לא אהיה שכיר עם משכורת קבועה, אבל ידעתי שיש לי יכולות וניסיון וכישורים. ידעתי שאני מאמין בעצמי והאמונה הזאת תסחף את מי שסביבי. אני מאמין שלכל אדם יש את העוצמות שלו, הוא פשוט מחביא אותן ולא נותן להן לפרוץ. זאת המהות שלנו, להיות גדולים. לא להקטין את עצמנו מתוך פחד או בשביל אחרים".
"או במילים אחרות, המסר חד וברור – אל תהססו. תעשו. אל תתחבאו.
תפרצו. אל תתייסרו. תיהנו. אל תתאפקו. תחבקו. תאהבו. אל תחכו.
אל תשקלו. תטרפו את העולם כאילו אין מחר. נצלו כל רגע. כל שנייה.
כי יכול להיות שהיא תהיה – האחרונה".
(צילום: אינגריד מולר)
