בשעות הבוקר של יום ראשון, בניין תאגיד השידור הציבורי בפארק הטכנולוגי נראה די שומם. לאט-לאט מתחילים להגיע העובדים ובקומת הקרקע, שם יושבים אנשי דסק החדשות של חטיבות הטלוויזיה והרדיו ואולפני השידור, רק מתחילים להתניע את היום לקראת שעות הלחץ של הערב.
בעוד שבתאגיד עדיין נמצאים בעיצומם של חבלי הלידה (רק מספר שבועות לאחר העלייה הרשמית לאוויר) – בחטיבת הדיגיטל שלהם כבר צברו קילוטראז' לא מבוטל של עשייה אינטרנטית ועל הדרך גם הזרימו אווירה חדשה ומרעננת בנוף התקשורתי בישראל. מי שאחראי על כך הוא אלעד טנא, תושב מודיעין וסמנכ"ל החטיבה בגוף השידור הציבורי.
הוא התחיל את הקריירה שלו ב"הצופה". משם עבר ל-ynet בשנת 2000, אז היה בתחילה העיתונאי הדתי היחידי מתוך כמאתיים עובדים. הוא שימש במשך השנים בתפקידים בכירים בדסק החדשות. לאחר מכן עזב את הדסק, הקים את ערוץ ynet יהדות ועמד בראשו כארבע שנים. בסוף 2010 קיבל טנא הצעה להקים עבור העיתון "מקור ראשון" את מה שכונה אז "טיים אאוט של הכיפות הסרוגות" – המגזין "מוצ"ש". שנתיים לאחר מכן עבר לשמש כסגן עורך "מעריב" ועורך ראשי של NRG ולאחר קריסת מעריב שימש גם כסגן עורך "מקור ראשון".
"משמח אותי מאוד שהתאגיד פה במודיעין", הוא אומר. "כיף לי. אני רואה פה תנועה בערב של מוניות, הזמנות מהמסעדות וזה כיף לי באופן אישי. בחיים לא דמיינתי שאעבוד ליד הבית. לקחתי בחשבון שתמיד אסע לעבודה בתל אביב או ירושלים. לצערי הרב זה זמני, מפני שעד סוף השנה הזאת כל הבניין יעבור לירושלים".
את טנא אני מראיין בחדרו הצנוע שבקומת ההנהלה של התאגיד, בעוד שרוב עובדיו בחטיבה יושבים תל אביב. "חטיבת הדיגיטל כאן היא משהו ייחודי, ברמת ההחלטה של התאגיד להתייחס לדיגיטל כפלטפורמה. מהר מאוד הבנו שבטלוויזיה נקודת רייטינג היא שלושים אלף, כפול חמישה אחוזי רייטינג שהיו לערוץ הראשון זה 150 אלף צופים. מהר מאוד הבנו שאנחנו יכולים להגיע למספרים הרבה יותר גבוהים וחדשים באזורים שבהם הציבור נמצא והבנו שהוא נמצא בפייסבוק. בנינו חטיבה די גדולה בה עובדים 83 איש, אבל באסטרטגיה הבנו גם שאי אפשר לנצח לבד. בניגוד ליצרני התוכן הגדולים שדוחפים לעמוד פייסבוק שלהם כל מיני קליק בייטס ולינקים ששולחים אל האתר, אנחנו היחידים שאין לנו שום בעיה לשחרר את התוכן שלנו, גם תמורת קרדיט, לכל מקום. אין לנו בעיה להטמיע את הווידאו. אנחנו משוחררים מהצורך להביא את הקורא לעמוד המקורי בו נמצאות הפרסומות. למדנו את העסק בעולם, איך מייצרים תוכן איכותי שהוא לא ציצים וחתולים".
* * *
בשלב האיפיון והקמת החטיבה טנא ואנשיו נשאו עיניים לגופי שידור ציבוריים בעולם, גם מעבר לבחירה המתבקשת שהיא ה-BBC, כולל לערוץ הערבי אל-ג'זירה. כך או כך, התוצר הסופי שסיפקו טנא ואנשיו הלך ותפס נוכחות ותאוצה בשנה האחרונה. אחרי עמוד הפייסבוק של התאגיד כבר עוקבים למעלה מ-160 אלף גולשים, לא מעט מהסרטונים שהעלו כבר הפכו ויראליים (כמו הסרטון על הטאקי שהגיע כבר למיליון צפיות) וכך נוצר מצב בו התאגיד חי וקיים עוד הרבה לפני סגירת רשות השידור באופן סופי והעברת המושכות לידי הגוף החדש.
הגדרתם לעצמכם בהתחלה מי אתם רוצים להיות?
"קודם כל רצינו להיות הכי טובים בסושיאל. הגדרנו לעצמנו שאנחנו רוצים לעשות בסושיאל כלי תקשורת וכן – היה לנו את הזמן להוציא את זה. זה הרבה יותר קל מלעשות טלוויזיה, שם נדרש להזיז צוותים וניידות שידור. ידענו שאנחנו רוצים לתת ביטוי וגיוון גם מבחינת האנשים שלנו וגם מבחינת התכנים שמספקים".
נראה שבמבחן התוצאה הצלחתם. ב"דה מארקר" קראו לכם "מכונת הלייקים של התאגיד".
"המטרה הייתה לייצר איזשהו עמוד ישראלי שבו אנו עומדים לחשוף קהל שמרני, במקביל להרבה חומרים על יהדות, גם למוצרים ליברליים כמו חומרים על מצעד הגאווה וזכויות אמהות לסביות או כתבה על טרנסג'נדרים. אנחנו רואים שהקהל החרדי נמצא אצלנו, מעכל וקולט את זה. הם לא יעשו לי 'אנלייק'. אותו דבר גם מהעבר השני. קהל ליברלי חילוני שפתאום מקבל תכנים על יהדות ורבנים וחומרים יותר שמרניים, אפילו תכנים ימניים כמו במקרה של אבישי עברי. התגובות אלינו מנוטרות ולאט לאט הבינו שיש פה פלטפורמה שמרחיבה, לפחות לטעמי, את מנעד ההכלה. רצינו לייצר עמוד ישראלי, אחרי הכל זה המנדט שלנו".
* * *
אתר האינטרנט של התאגיד "עדיין דורש הרבה עבודה", אומר טנא בעוד הוא נותן סקירה ארוכה על סדרות הרשת הרבות שכבר עלו לרחבי היקום האינטרנטי. בחיבה וגאווה לא מוסתרות הוא מספר באריכות על הסדרות השונות, כאשר המכנה המשותף להן הוא מחשבה מקורית, עיסוק במגוון רחב של נושאים שונים וטיפול בחומרים המעניק למוצר של חטיבת הדיגיטל מראה ותחושה צעירים ונמרצים יותר. כך למשל הפיקו אנשי החטיבה עד כה סדרות כמו "הטרמפיסטים" בה מדי פרק מארח היוצר ברכבו טרמפיסטים ברחבי הארץ ונותן לצופה הצצה די נדירה למעשה למתרחש מתחת לאפה של התקשורת על כוכביה המוכרים. עוד ברזומה של החטיבה כבר נמצאות סדרות דוקומנטריות כמו "דוקותיים" שכשמה כן היא, "עדשות מלחמה" העושה שימוש בחומרי ארכיון היסטוריים, "ירושלמים" בה קיבלו במה אנשי שוליים מעיר הבירה, "כאן מחקרים" המנגישה מידע מדעי באופן קליל יותר, ו"מלאכי השביל" שמביאה את סיפורם של האנשים התומכים במטיילי שביל ישראל מדרום ועד צפון. בעתיד – מספר טנא – מתכננים אנשי הדיגיטל להפוך למובילים בישראל בתחום הפודקאסטים ולתת ביטוי ליוצרים שונים וצעירים מרחבי הפריפריה שהיצירות שלהם יקבלו במה בתאגיד. בבניין החדש המוקם כעת בירושלים אף מתוכנן חלל להופעות בו יופיעו אותם אמנים צעירים.
* * *
עוד חידוש מרענן שהביאו טנא ואנשיו לזירה התקשורתית מתגלם באנשים שגוייסו לשמש כפנים של חטיבת הדיגיטל ושל תאגיד השידור החדש. בעידן בו מהדורות החדשות המרכזיות, שעדיין מהוות מעין מדורת השבט, מאופיינות בעיקר באותם פרצופים מוכרים, בתאגיד ניסו לייצר משהו שונה. ניסו וגם הצליחו. כך למשל, תוכלו למצוא בסדרות הרשת שלהם את סמאח ותד, בחורה ערבייה עטוית חיג'אב, בסרטון שעסק במאבק המינים הבלתי נגמר סביב עוצמת המזגן במקום העבודה.
עוד פרצוף חדש היא לוסי איוב, ערביה נוצריה מהסוג החילוני-ליברלי שלציבור הישראלי קל הרבה יותר לעכל, שלפני יותר משנה חרכה את הרשת עם קטע הפואטרי סלאם שלה ומאז הפכה לכוכבת בתאגיד ("לוסי בכלל עבדה באדמיניסטרציה בהיי טק לפני שגייסתי אותה. היא הייתה חיילת משוחררת והתקשרנו אליה"). עוד בנוף האנושי שמציגים אנשי החטיבה תוכלו למצוא גם יוצר תוכן כבד שמיעה, אושיות פייסבוק כמו הסופרת והמגישה גלית דיסטל-אטבריאן (תושבת כפר האורנים) ועוד ועוד.
אבל עם כל הכבוד לכל אלה, המלך הבלתי מעורער שהציגה חטיבת הדיגיטל בשנה האחרונה הוא כמובן מלך זילברשלג – החרדי הוויראלי הראשון בהיסטוריה. "את מלך מצאתי בפייסבוק ופניתי אליו והצעתי לו עבודה", מספר טנא. "בשבוע שעבר היינו בצילומי קליפ השקה לרשת ג' שיעלה השבוע, הפקה די גדולה עם הרבה ניצבים. כל הניצבים רצו לעשות איתו סלפי, הוא כוכב. הייתי בהלם. כל הניצבים עמדו בשורה להצטלם איתו. החבר'ה אלה, לוסי ומלך ועוד אחרים שעכשיו הם כבר כוכבים, כבר קיבלו הצעות מכלי תקשורת אחרים ביותר כסף ממה שהם מרוויחים אצלנו, אבל בינתיים הם שומרים לי אמונים".
לעובדה שאתה איש תקשורת חובש כיפה שנמצא בעצם בין שני העולמות, היה חלק בבחירת הטאלנטים שגייסת?
"זכיתי בשנים האחרונות להיות חלק מהרבה מאוד הקמות של כלי תקשורת. מצד אחד אני באמת הולך על מקצוענות, שואף כל הזמן למקצוענות עיתונאית בכל מקום בו הייתי והעובדה שיש לי הכרות עם המגזר הדתי תורמת לי אולי ביכולת להבין את הרגשות ולפעמים את הניכור שיש".
מה שבולט אצלכם באמת זה הגיוון, בניגוד לכלי תקשורת אחרים.
"מה שמעניין פה זה שהחבר'ה האלה באמת נהיו חברים. בסופו של דבר כשאני רואה בן אדם זה לא מעניין אותי מה הוא עושה בבית בחייו הפרטיים, אם יש לו כיפה או לא. זה לא מעניין אף אחד. בסופו של דבר יש פה חבורה שכל אחד מביא את העולם שלו ואיפשהו זה משודר החוצה. בסופו של יום המטרה שלנו היא לתת לאנשים כמו מלך החרדי לסקר אירוע תרבות ושאנשים יקבלו את זה בטבעיות. זה האתגר הגדול".
וזו פריבילגיה שיש לך בתור גוף שידור ציבורי ולא מסחרי?
"אני חושב שבדיגיטל רצינו לתת ווייב חיובי וישראלי, אבל לא לעסוק בשטויות אלא בחומרים בעלי ערך. זה בא מתוך הבנה שאנשים גם מואסים בכאסח ועייפים מכל המלחמות בפייסבוק ובתקשורת. יש מי שמתדלק את זה, אבל גם יש לזה קונטרה. החיים הם לא כמו ברשת ואנשים בסופו של יום רוצים להיות אחד עם השני ומבינים שמה שמשתקף בזירה התקשורתית זה לא החיים האמתיים. אז אם אתה יכול להראות משהו אחר, ולעשות את זה בצורה עיתונאית, אז בסופו של דבר בשביל זה התכנסנו פה".
מצד שני, אתה מדבר על זה שיש מי שמתדלק את אווירת הכאסח ובמקביל מגייס את גלית דיסטל-אטבריאן, שאפשר להגיד שהיא רוכבת על הטיקט הזה.
"קודם כל המטרה שלנו היא לתת במה לכולם ולתת איזונים. אני חושב שגם לגלית וגם לאחרים יש מקום. אבל גם במקרה של גלית, היא עברה את מיליון הצפיות עם סרטון שבכלל עסק בעסקים קטנים. אני חושב שלמעשה אני כן מכוון לצורך לתת במה לכולם וזה האתגר שלי".
עם כל המגוון האנושי המובהק הזה, מה חשבת על קמפיין "התאגיד הסמולני"? הפחיד אותך?
"זה לא מפחיד אותי, זה רק מאתגר. מכיוון שכבר שנה אנחנו עובדים אז באמת אנחנו עסוקים בעשייה. יש פה אתגרים אדירים לתאגיד, אבל משתדלים שזה לא יפריע לאנשים. שימשיכו לעבוד ולהתפתח. אנשים קוראים לנו 'המגוונים'. אני באמת חושב שהתאגיד יכול לעשות וי על העניין הזה".
כמי שעבר כבר כמעט בכל הרבדים של התקשורת הישראלית, אתה רואה שיש תחושה בציבור שהתקשורת לא משקפת נאמנה את המציאות אלא את מה שהיא חושבת שהמציאות?
"טוב, פה כבר אנחנו הולכים לרבדים סוציולוגיים. בשנים האחרונות לדעתי כבר אין את מדורת השבט של ערוץ אחד בו כולם צופים. הציבור הישראלי צורך לעצמו את כלי התקשורת שלו ויכול לחיות באזורים שלמים שנותנים לו את המענה שלו. רוב האנשים לא צופים בערוץ 2, בלי לזלזל חלילה. יש היום חבר'ה צעירים שבכלל אין להם טלוויזיה בבית. היום אתה יכול להעביר חיים שלמים בלי הערוצים הממוסדים. מבחינתי זאת גם בעיה לא קטנה וזה אחד האתגרים – לייצר בנו אמון".
בתמונה: אלעד טנא במשרדי התאגיד. "זכיתי בשנים האחרונות להיות חלק מהרבה מאוד הקמות של כלי תקשורת" (צילום: איה אפרים)
