רותם אור החלה לכתוב מוזיקה עוד בגיל ההתבגרות. היום, אחרי אלבום ואי פי שזכו לביקורות נלהבות, וסרטן שלא עצר אותה, היא מוציאה אי פי נוסף המתאר בדרכה המיוחדת את ההתמודדות עם המחלה

רותם אור טוטמו, כמעט בת 31, היא ילדת חיל אוויר קלאסית. "נולדתי כשגרנו בתל נוף, משם עברנו לנבטים, חזרנו לתל נוף וכשהייתי בשנה האחרונה של בית הספר היסודי עברנו לרעות. גדלתי בפרברים לפני שעוד הייתה בכלל מודיעין. ראיתי את הנוף משתנה." היא מספרת. "כילדה כתבתי סיפורים. בזמן ההתבגרות ברעות גיליתי את הנגינה והתחלתי לכתוב שירים. הקלטתי את עצמי על המחשב שהיה עם תוכנות פרימיטיביות והעליתי דברים לאתר 'במה חדשה'. בשום שלב לא חשבתי שזה יהפוך למשהו רציני. זה תמיד היה תחביב. התגייסתי ליחידת 8200 ואחר כך השתחררתי והלכתי לעבוד ב"עבודה של גדולים" ולמדתי באוניברסיטה העברית, אבל תמיד המשכתי להקליט את עצמי ויחד עם זאת תמיד הייתה לי עבודה."

תחילתו של עידן חדש

תחילת הדרך המוזיקלית של רותם אור הייתה באתר 'במה חדשה' שהיה בזמנו בית שני לאינספור יוצרים, ביניהם אתגר קרת ויוני בלוך. "בהתחלה זה היה בשם בדוי. אני מאוד לא הילדה ששרה בטקסים בביה"ס. אף פעם לא למדתי פיתוח קול. למדתי אורגנית בכיתה ב' במשך שנה ואז גיטרה במסחר המסחרי ברעות בגיל 15. זו ההכשרה שהייתה לי ומאוד לא הרגשתי בטוחה בלגיטימציה שלי ככותבת שירים. הייתי ילדה ואלו היו דברים ראשוניים. נורא התביישתי. זה טבעי לילדה בגיל הזה. העליתי הכול ל'במה' בשם בדוי ולאט לאט צברתי ביטחון כדי להעלות דברים תחת השם שלי. זה היה בדיוק הזמן שהאינטרנט הפך לפלטפורמה לאנשים להביע את עצמם, לשתף ולקבל פידבק. כולנו היינו חלק מהתקופה הזו וזה מרגש. זה היה זינוק משוגע. תחילתו של עידן חדש וסיומו של עידן ישן. אני שמחה שהיה לי את זה. לא יודעת מה היה קורה אם לא. אולי היה משהו אחר אבל אני שמחה שזה היה."

איך היו התגובות למוזיקה שלך ב'במה חדשה'?

"זה לא כמו היום בפייסבוק. בבמה חדשה, כשהיו לי חמש תגובות לשיר זה היה וואו. לא היו עדיין לייקים. זו הייתה קהילה קטנה ומוזרה, אבל קהילה. זה איפשר לי להתנסות עם פידבק בכלל. חיובי וגם שלילי. התאמנתי לקבל פידבק. לא ליפול עם כל פידבק קשה ולא להרגיש עילוי אחרי כל פידבק חיובי. זה היה איזון שצריך להתאמן עליו. הגעתי לערבי במה, אבל לא השתתפתי. הייתי ביישנית מדי אז, אבל אני מאוד זוכרת את זה. זו הייתה חוויה חזקה. להיות באיזה שהוא מקום של קהילה, להרגיש קהילה של יצירה. ההליכה חזרה לרחוב המסגר שהייתה תמיד ארוכה בחזרה לאוטובוס. חוויה חיובית לגמרי."

כיצד הפכה המוזיקה מתחביב לקריירה?

"לא הייתה פה החלטה. אני לא טובה בהחלטות. זה לא באמת קרה. אני פשוט עושה את זה מספיק זמן ומספיק ברצינות כדי שזה יהיה חלק מהותי בחיים שלי. אני עדיין עובדת ב-IBM. זה לא מפרנס אותי, אבל המטרה היא שזה לא ירושש אותי. אני לא מצליחה להפסיק לעשות את זה. תודה לאל שזה פשוט שם, חלק ממני. אני זוכרת שהייתי בת 16 או משהו כזה והוצאתי כמה שירים בעקבות איזו שהיא תגובה רעה למשהו שהעליתי בשילוב עם משהו טינאייג'רי של נמאס, לא מבין וכועס, אמרתי לעצמי שאני לא מעלה יותר ולא כותבת יותר והחלטתי להפסיק עם זה. זה החזיק בערך שבועיים ושוב כתבתי שיר. אין פה תכנון או החלטה זה פשוט יוצא ממני. אני יושבת עם הגיטרה או הקלידים ופשוט כותבת."

עשיתי את זה. לבד!

את סגנון המוזיקה שלה היא מגדירה כפופ אלקטרוני. היא מנגנת על קלידים וגיטרה ואת האלבום הראשון הוציאה ב-2012. "האלבום הראשון הוא זה שלקח לי הכי הרבה זמן להשלים. זה Hard Magic מ-2012. הייתי קוראת לזה אסופה של שירים שנכתבו ונאספו במשך עשור. השירים שנבחרו הם מתקופת זמן יותר מצומצמת, אבל הם הסתובבו איתי שנים עד שהגיע רגע שהחלטתי שיש לי מספיק שירים והחלטתי לעבד אותם כאלבום. הקלטתי לבד בבית, מדי פעם קראתי לאנשים שיעזרו לי כמו שי קדמי, איליה שנברגר, נדב רביד ונועם לוקאס. זה היה תהליך מאוד עצמי ואישי. עצמוני. עשיתי מיקסים בעצמי, ניגנתי על כל מה שהיה בעצמי, חוץ מארבעת האנשים האלה. לטוב ולרע. הייתי צריכה לעשות את זה לבד. אני שמחה גם שעשיתי את זה וגם שהבנתי שאפשר לעשות את זה אחרת."

האלבום השני הגיע שנתיים אחרי האלבום הראשון. בזמן שעבדה עליו, היא חלמה על השם טוטמו (שהפך לשם הבמה שלה), וכשהתעוררה הרגיש לה ממש נכון להשתמש בו לפרויקט (טוטמו פירושו ביפנית "מאוד").  בדיעבד הפעם בחרה אור להוציא אי פי, אלבום קצר. "את האלבום הזה  יצרתי בעצם יחד עם רועי אביטל וזה נורא מפרה. לכל דבר יש חסרונות ויתרונות אבל זה נתן לי המון. לאי פי הזה הייתה סוג של תסמונת האלבום השני, לקחתי את השירים הכי טובים לאלבום הראשון, והיה לי המון זמן להחליט ופתאום באלבום השני תוך שנתיים צריך לספק המון שירים חדשים. לא הרגשתי שיש לי את התסמונת הזו באמת כי היה לי באמת תהליך יצירה עם רועי, שהייתי באה אליו עם שירים שהיו שלושת רבעי מוכנים והיינו עובדים עליהם יחד. זה תהליך מאוד מפרה. ברגע שנכנסתי לתהליך יצירתי, הייתי כותבת לפחות עוד שני שירים חדשים. פתאום צץ שיר נוסף. זה היה משהו שמפרה את עצמו. אני מאוד אוהבת את מה שיצא."

למה החלטת להסתפק באי פי ולא אלבום מלא. בגלל הזמן הקצר שהיה לך לצאת עם אלבום נוסף?

"הזמן הקצר זה עניין של החלטה. הרגשתי שהסיפור שלם עם חמשת השירים. זו תמונת החיים שלי עכשיו. יש פה משהו עגול ושלם וזה מספיק. זה נכון לגבי שני האי פי'ס. זו הסיבה העיקרית. פחות העניין של הזמן."

את חושבת שהמעבר לאי פי'ס, שלא מאפיין רק אותך, הוא חלק ממגמה גלובאלית בגלל השוני בשוק המוזיקה היום?

"אני מרגישה שהמעבר לאי פי'ס קורה כחלק ממשהו גלובאלי שקשור להפרעות קשב שכולנו מפתחים באופן אוניברסלי. אני לא יודעת אם יש באמת מגמה כזו. בשטח זה קורה, או לפחות מרגיש כך, אבל קטונתי מלנבא."

ואז הגיע הסרטן

לפני קצת יותר משנה, גילתה אור את הסרטן. "אני הייתי זו שעלתה על הסנונית הראשונה אני חושבת שזה היה במקלחת. הסתבנתי ופתאום קלטתי שיש שם משהו שמרגיש כמו גולה קטנה. זה היה ממש קטן ולא בולט במיוחד או ברור במיוחד. פשוט מיששתי ואמרתי לעצמי שאלך לבדוק את זה. הרי לרוב זה משהו שפיר. הלכתי לכירורג שד שהיה קצת אנטיפטי. הוא שלח אותי לאולטרסאונד. הטכנאית הייתה הכי חמודה, ואסור היה לה להגיד כלום, אבל ראיתי את האולטרסאונד וקלטתי שמשהו לא הגיוני. אני לא מתיימרת להיות מסוגלת לפענח אולטרסאונד, אבל למדתי ביולוגיה וראיתי גוש לבן שיוצאות ממנו זרועות. זו פעילות של כלי דם, ומבינים שזה לא משהו מת אלא משהו חי."

חוסר הוודאות היה הדבר העיקרי שליווה את אור באותה תקופה ראשונית. "לא ידעתי מה קורה. ראיתי משהו והבנתי שזה סימן רע, אבל גם פקפקתי בעצמי. הרגשתי פחד, אבל גם הרבה חוסר ידיעה ורוב הפחד נבע מחוסר הידיעה. אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא יודעים, כשאנחנו לא יודעים למה לצפות. כשהרופאה הראשונה אמרה לי שזה לא סופי ושצריך לבדוק את התוצאות אבל ממה שהיא רואה זה סרטן שד, זה עדיין לא נקלט. הייתי בסוג של שוק. כל שלב בדרך מאיר עם פנס קטן מאוד להמשך הדרך. עד שלב מאוד מסוים לא רואים את כל הדרך. יש בעיקר פחד, בעיקר מהלא נודע."

רותם נזרקה מהר מאוד למים העמוקים ונאלצה ללמוד לשחות. "עברתי ביופסיה, ואז הבינו שזה סרטן השד. מה שנקרא סטייג' 2 שזה אומר שיש גרורות בבלוטות לימפה ולא מעבר לזה. זה השלב הראשון של כל גרורה. שם היא נעצרת. מאוד מהר התחלנו בטיפולים. עברתי כימו כדי להקטין את הגוש עצמו. כדי שיהיה קל יותר להסיר בניתוח, ואז עברתי ניתוח ואז הקרנות. זה הסתיים לפני שנה."

ספרי על השלב שבו החלטת שאת יוצאת למלחמה נגד הסרטן.

"כשהתמונה מתחילה להתבהר את צריכה להחליט מה תעברי. מבינים את האאוטליין ונכנסים למוד נורא מתחמש. את שמה עלייך את השריון, המגן והנשק ויוצאת לדרך בכל הכוח נגד הדבר הזה. זה מנגנון שחשוב שיהיה. אני מרגישה שלא מדברים על מה שקורה אחר כך. על התקופה של אחרי הסרטן, עם תופעות הלוואי של הדברים שעזרו להרוג את הסרטן, התגובות של האנשים, המחשבה שזה יכול לחזור, הסביבה, האנשים, כולם נכנסים למוד הישרדות. אף אחד לא מדבר על האדם. זה בסדר. הרופאים שם כדי לרפא. לא יודעת. משהו בשביל האנשים שתומכים. אני מרגישה שהייתי מאוד ברת מזל והיו סביבי המון תומכים. קוואמי (בן זוגה של אור – גח"ע) היה עבורי סלע איתן בתהליך הזה."

השלישי למרות הכל

הסרטן והטיפולים לא עצרו את אור מלהמשיך ליצור. את האי פי השלישי שלה הקדישה להתמודדות עם הסרטן. "במהלך השנה הזו, עוד בזמן ההקרנות, נפגשתי עם רועי אביטל כדי להמשיך את מה שהתחלנו בעצם. הוא הפיק לי את האי פי הקודם. התחלנו לשחרר חומרים ועכשיו זה בחוץ. מאוד משמח."

מתי החלטת לכתוב על זה?

"זו לא הייתה החלטה. זה היה מאוד מובן מאליו. גם המוזיקה, השירים שכתבתי עד אותו רגע וגם היום, הם אף פעם לא היו מאוד ברורים בנושא שלהם. אני כותבת קצת אמורפי. מופשט. אני חושבת שזה הרבה יותר מעניין גם לי היום, גם למאזין וגם לי בעוד שנה לחזור לחומרים האלה ולשפוך משמעות חדשה לתוך מילים ולא לתת הכול באופן מאוד ישיר. לא הייתה החלטה לכתוב או לא לכתוב על זה. זה פשוט קרה."

איך בעצם השירים מתקשרים עם המחלה?

"אני אשתמש בדוגמה אחת. השיר הראשון באי פי נקרא Dreamit. רגע לפני שגיליתי, קראתי ספר. הוא ליווה אותי מההתחלה ועד הסוף. הספר It של סטיבן קינג. לא קראתי קינג עד אז, וגם לא ראיתי את המיני סדרה. יצא שזה יהיה הספר שאקרא תוך כדי המחלה. זה סיפור אימה וסיוט וגם המחלה היא סיפור אימה וסיוט, והזיה. זה ספר מצוין. ממש נהניתי. Dreamit זו קצת השלכה בין מה שעבר עלי לספר ובין הספר למה שעבר עלי, וזה מה שיצא. זו הייתה הדרך שלי לתקשר לעצמי ולהסביר לעצמי מה אני עוברת. וגם שיהיה בסדר."

איך חוזרים לשגרה אחרי סיוט כזה?

"במקרה שלי נורא השתדלתי להישאר בשגרה גם תוך כדי ההתמודדות וזה מאוד עזר לי. לפני המחלה עבדתי 80% ובזמן המחלה עברתי ל-100%. כשלא יכולתי לא באתי, אבל רציתי להיות בתוך השגרה כמה שיותר ואני ממליצה על זה לכולם. עוד משהו שאני מרגישה שעזר לי לקראת סוף התהליך, היה שחזרתי לעסוק בפעילות גופנית. חשוב לי לציין עבור הקוראות שמרגישות מאוימות, אני לא טיפוס אתלטי ואני לא אוהבת לעשות ספורט, אבל יש קשר מאוד חזק בין גוף לנפש ופעילות גופנית זה חשוב. גוף חזק זה חשוב. חזרתי להתאמן בחדר כושר והתחלתי לעשות יוגה שעזרה לי מאוד."

מצליח גם מעבר לים

כשאני שואל את אור כיצד היא מרגישה עם ההצלחה של האי פי האחרון, Desire Path היא אומרת "אני לא אוהבת להעיד על עצמי. אנשים מאוד מגיבים, גם לקליפים שהוצאתי עד עכשיו, בהופעות אני מקבלת תגובות מדהימות, חמות, תומכות ומחזקות וכל הסופרלטיבים האלה. זו תחושה מדהימה. זה הצד השני של כל התקופה הגרועה הזו שעברה עלי. זה מחמם את הלב באופן מאוד פיזי ואמיתי."

אבל האלבום הזה הצליח לא רק בישראל. "יש תגובות ממש טובות בחו"ל. קיבלנו פרסומים ב'ספין' ובבלוג 'Gorilla Vs. Bear', וב'נויזי'. הרבה מאוד בלוגים כותבים על זה וזה מרגש ומשמח. בעוד שבועיים נטוס לווינה להופיע בפסטיבל. אני מקווה לטור נוסף באירופה לקראת שנה הבאה. היה כבר טור באירופה לפני חודשיים. כשהאלבום יצא לאייטיונס היינו באירופה והיה מדהים. זה היה אחד הטיולים הכי כיפיים שעשיתי בחו"ל. זה נתן לי המון כמוזיקאית. האינטנסיביות הזו עשתה משהו. זה שדרג אותי. אני מופיעה עם רן יעקבוביץ' ודן קרפמן. זה ממש גיבש אותנו ותרם לנו כהרכב. משהו באינטנסיביות של לנגן יום אחרי יום. אני מקווה שזה יקרה שוב בתחילת 2017."

בתמונה רותם אור. "העליתי הכול לבמה בשם בדוי ולאט לאט צברתי ביטחון כדי להעלות דברים תחת השם שלי" צילום עמוס בצר