נטלי פישלר, בת 50 ממכבים ואם לילד מתבגר, התגרשה לפני שלוש שנים והחליטה להמציא את עצמה מחדש. היא למדה צילום, גישור וכעת גם לומדת אימון אישי. אבל שנה אחרי הגירושין החליטה שלהמציא את עצמה מחדש זה לא מספיק, והגיע הזמן להגשים חלומות.
לעשות וי
"אחרי הגירושין עברתי תהליך", מתחילה פישלר לספר על השינוי בחייה "לפני שנתיים עשיתי לעצמי רשימה של דברים שהייתי רוצה לעשות כל עוד אני יכולה. זאת לא רשימה של חלומות. זו רשימה שאני רוצה לעשות וי על כל פריט בה. היום אני רואה איזה חיים מדהימים יש לי ואני מודה כל יום לכל מי שאני צריכה להודות לו על הנתינה ועל כל מה שקיבלתי ומאפשר לי לחיות חיים כל כך טובים."
היא נולדה בבלגיה, עלתה לארץ בגיל 21, עשתה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת תל אביב והחלה לעבוד במוזיאון תל אביב לאומנות. שם, בזכות ידיעותיה בחמש שפות, עבדה כ-15 שנה במחלקה הבינלאומית בתור מגייסת כספים ואחראית על דסק אירופה. כשנולד בנה עזבה את המוזיאון ועבדה כמה שנים מהבית כדי להיות עם בנה, עדן, היום בן 14. לצילום הגיעה לראשונה אז.
"עבדתי עם בעלי לשעבר בתחום התיירות וכבר אז התחלתי, להחזיק מצלמה ביד. לאט לאט היא הפכה להיות חלק מהגוף. כשהתגרשתי למדתי צילום. חיפשתי את עצמי קצת. מאוד נהניתי מהצילום ולפני שנה בערך פתחתי בבית סטודיו. דרך הצילום ראיתי כמה צילום יכול לשחרר. אצל המצולמים אני רואה לפעמים תהליך שמתחיל בחרדה ומין ביקורת עצמית קשה, ולאט לאט קורה משהו והוא משתחרר. כשמגיעים לזה התחושה פנטסטית."
הראייה הפילוסופית שלה על הצילום נובעת גם מהעובדה שאין לה הרבה תמונות מהילדות: "תמונה זה מה שנשאר. כשאומרים שרגע חולף ושצריך ליהנות מהרגע, התמונה יכולה לעזור לנו לא להחזיר את הרגע אבל לחיות אותו מחדש. להסתכל עליו וליהנות ממנו שוב. הייתה לי ילדות נהדרת אבל אין לי הרבה זיכרונות ממנה, וכמה פעמים ראיתי שתמונה יכולה לעזור לי להחזיר את הזיכרונות האלה. כשהכנתי את הבר מצווה של עדן ראיתי כמה זה מחזיר לי. תמונה היא משהו מאוד חשוב בחיי."
זכרונות מאפריקה
בין רשימת המשימות שפישלר סימנה לעצמה היתה גם נסיעה לאפריקה."תמיד רציתי זה לנסוע לאפריקה. ידעתי שאם אסע לאפריקה לא אסע כתיירת ואסתובב בג'יפים, אלא אעשה את זה בדרך מיוחדת כדי להגיע לאנשים ולהבין את היבשת. אני מעוניינת בהיסטוריה ופוליטיקה ובמה שקורה בפועל. ממש ללכת ולהבין את המקום. נכנסתי לאינטרנט והכנסתי שם חיפוש של המילים "התנדבות אפריקה" וגיליתי את התיירות ההתנדבותית, שזה בעצם שילוב של שני הדברים שרציתי לעשות. מצאתי פרויקט שמאוד עניין אותי בהתחלה כי היה בו צילום בשילוב עם עבודה עם ילדים ועם אריות ותוך שבוע וחצי נרשמתי וטסתי.
נסעתי לעיר שנקראת מפלי ויקטוריה בזימבבואה. המפלים עצמם נמצאים על הגבול בין זימבבואה לזמביה. הגעתי עם עוד עשרה מתנדבים. הבנתי שהרעיון של הצילום הוא ללמד אנשים לצלם חיות שזה פחות מעניין מבחינתי. ברגע שראיתי את החוויה המדהימה של האריות והילדים החלטתי וביקשתי אישור להיות מין פרילנסרית בפרויקטים ולעבור מאחד לשני ולצלם."
כשפישלר מדברת על האריות פניה מוארות. "הפרויקט מרתק. ב-15 השנים האחרונות הייתה ירידה של 90-80 אחוז באוכלוסיות האריות באפריקה. הפרויקט התחיל מזוג שקנה חווה בזימבבואה. היו בה שישה אריות קטנים, וכשהם יצאו לטיול עם הכלבים הם לקחו את האריות איתם. הרעיון הוא לגדל אריות שנתיים כשהם חיים בחווה בגודל של בית, כל פעם זוג, ולהוציא אותם להליכות. זה נקרא Lion encounter. יוצאים איתם לטיולים במטרה שילמדו להיות בטבע ולצוד. אנחנו הולכנו אותם. בשבועיים שהייתי שם הם תפסו בבון וכל מיני חיות אחרות. הם עדיין לא ממש יודעים להרוג אותם אבל הם לומדים. תוך כדי מתעדים את ההתנהגות לצורך מחקר. כדי לממן את זה הם מוכרים הליכות עם האריות. תיירים באים, משלמים, ומטיילים שעה עם האריה בתנאים מסוימים בהשתתפות אחראים ומתנדבים. זה בכל זאת אריה ולא חתלתול. זה עובד לידיעתי כבר 15 שנה ללא תאונות. אנשים משלמים ומטיילים וזו חוויה מאוד חזקה. אנחנו כמתנדבים מטיילים עם התיירים או לבד כדי ללמד ולבדוק איך הם מתנהגים ולתת להם את החופשיות בחוץ. אחרי שנתיים האריות מועברים ל-Semi wild. פארק גדול וסגור. הפארקים הלאומיים בזימבבווה לא סגורים. מבקשים לא לטייל בלילה ברחובות כי אתה עלול להיתקל בפיל שבא לאכול זבל. במסלול הגולף רואים קודו, וחזירי בר מסתובבים כי אין גדרות בפארק. האנשים, לטוב ולרע, החליטו לחיות יחד עם החיות. מלבד הבבונים שעושים נזק והם בלתי נסבלים, זה מדהים לראות. קמנו בחמש וחצי בבוקר לעשות סקירה על צבועים. על הכביש היו זברות, בפאלו, בבונים, עצרנו ונתנו להם לעבור. כשמעבירים אותם לפארק הרעיון הוא שהצאצאים יגדלו חופשיים כשההורים מלמדים אותם לצוד וככה האוכלוסייה תגדל."
הסבר פנייך לאריה
אבל לא הכל ורוד בפארק הציורי בזימבבווה. "הבעיה עם האריות היא שהאוכלוסייה מאוד פוחדת מהם ובעצם האריות לא מצאו מספיק אוכל והחלו לצוד חיות משק. עבור המקומיים האריה גורם נזק. הם פוחדים מהם ואין כלפיהם אהבה גדולה. יש פה עניין של להסביר לאוכלוסייה לקבל אותם ולא לצוד אותם. מוצאים פתרונות כדי שהאריות לא יתקפו."
איך מתנהל יום כזה של טיפול באריות?
"יום עם האריות מתחיל בשש וחצי בבוקר. בבוקר יש שני טיולים שכל אחד מהם אורך כשעה וחצי. מוציאים את האריות מהמתחם שלהם וביחד ואם יש לקוחות הם משתתפים. בטבע האריות ישנים בין 18 ל-20 שעות ביום וארבע שעות פעילים. שם אנחנו מפעילים אותם קצת יותר כי יש להם בסך הכל שלוש הליכות ביום. בלי לקוחות נותנים לאריות הרבה יותר חופשיות כדי לצוד. במהלך הטיול כולם עם מקל ביד כי אם חס וחלילה אריה מסתובב או רוצה לתקוף מניפים את המקל והוא עוצר או תופס את המקל בלוע. הם ממושמעים. הם מכבדים את המגדלים שנמצאים שם ומקשיבים להם. יש תחושה מאוד נינוחה איתם, אך מצד שני מתנדב לא יכול לשהות עם האריות יותר מחודש כי אז מתחילים להרגיש בנוח והנוחיות הזו מסוכנת. נוצרת שאננות".
ייאוש בזימבבואה
האריות הם אולי החלק הארי במסעה של פישלר לאפריקה, אך היא גם השתתפה בפרויקט החינוך, במסגרתו נפגשה עם ילדי זימבבווה, ואת החוויה הזו היא לא תשכח לעולם. "זימבבואה הייתה אחת המדינות הכי עשירות באפריקה," מסבירה פישלר. "גם מיהלומים וגם ממשאבים נוספים. זו הייתה מושבה בריטית שקראו לה רודזיה. כיום יש להם נשיא שיושב שם כבר 40 שנה. היום הוא בן 90 פלוס ועם הזמן הוא הפך את זימבבואה למקום עני. לא נשאר שם כלום. מה שנשאר הולך אליו או יוצא החוצה. החברות הבינלאומיות נהנות מאוד מהעניין. יש תחושה של ייאוש מאוד גדול."
במה מתבטאים הבדלי המעמדות?
"בעניין החינוך ההבדלים מאוד משמעותיים בין בית ספר מרוחק בכפר, שנמצא חצי שעה מוויקטוריה פולס שהיא כשלעצמה לא עיר מאוד גדולה, לבית ספר בעיר עצמה. הגעתי לבית הספר בכפר בלי המצלמה במטרה לתת מעצמי ולא לצלם. כשפגשתי את אחד המורים הוא אמר שהמורה נסע לעיר וביקש ממני שאכנס להיות בכיתה א' עם הילדים. האנגלית שם היא שפה שנייה והילדים לא הבינו אותי באנגלית. ילדי הגן בגיל ארבע חמש בוויקטוריה פולס עצמה כן הבינו אותי. ראיתי גם את בית הספר. שאלתי איפה הספרים שאוכל ללמד איתם. לקחו אותי לכיתה שבה היה חדר נוסף. היה חול על הרצפה ושני שולחנות שעליהם ספרים ערומים, חצי מהם היו על הרצפה בחול. ייאוש. בגן בעיר עצמה, שהיה לגילאי ארבע-חמש, המורה הייתה מאוד מעורבת ודוחפת. בוויקטוריה פולס מטרת ההתנדבות הייתה לבדוק את רמת האנגלית של הילדים. בין שאר הדברים שעשינו שם, לקחנו את הילדים לטיול למפלים, כי להורים אין הרי כסף לעשות את זה בעצמם. תחושה של יאוש מביאה לזה שהחינוך לא יהיה בראש סדר העדיפויות."
אהבה וחיבוק ליתומים
ילדי הגן ובית הספר היו רק תחנה אחת בדרכה של פישלר באפריקה. את החוויה האמיתית עברה כשהגיעה לבית היתומים של ויקטוריה פולס. "הרעיון להיות עם הילדים אחר הצהריים. לתת להם אהבה וחיבוק. יש שם ילדים מגיל שמונה חודשים עד גיל 18 שמאוד ברור שהגדולים מטפלים שם בקטנים בצורה מדהימה. מדובר בילדים שאיבדו את הוריהם לאיידס או ננטשו מכל מיני סיבות. הדבר שהכי הדהים אותי היה לראות ילדים, במיוחד בבית היתומים, שאין להם כלום במובן הכי אמיתי של העניין. אין להם כלום חוץ מהבגדים שלגופם. ובכל זאת יש שם חיוכים, חום, שמחת חיים. זה מאוד ריגש אותי. שלא לדבר על היופי שלהם. אני חושבת שהאנשים שם יפהפיים. נשים יפהפיות ומשהו בילדים פשוט שובה".
"שני דברים עניינו אותי מאוד" ממשיכה פישלר לתאר את תחושותיה "להיזכר מה זה ילד בלי טלוויזיה, בלי פלאפון, בלי פלייסטיישן, שכשנותנים לו כדור הוא מאוד מתלהב וכשנותנים לו חבל קפיצה או נייר וכמה צבעים הוא פשוט יושב ונהנה מזה. דבר שני בוודאי שלי כצלמת זה היה עולם ומלואו ולא יכולתי להפסיק. אחרי כמה ימים החלטתי שאולי אנחנו יכולים לעזור ברמה שלנו אבל אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות שלהם. זה מתחבר למה זו תמונה. מה שנשאר. לכן החלטתי שאני הולכת לצלם את הילדים כמה שיותר בבית היתומים והמתנה שלי תהיה לשלוח לכל אחד אלבום עם תמונה שלו ושל החברים, של הילדים משכונתו שבאים לבית היתומים. שזה יהיה אלבום אישי. שיישאר להם משהו מהמקום הזה. זו תהיה העזרה הקטנה שאני אושיט להם כי ראיתי כמה הם אוהבים לצלם ולהצטלם, אבל הם אף פעם לא קיבלו את התמונה ביד להסתכל בה ולהתבונן. אני עובדת על זה עכשיו."
להציג בפני כולם
דברים שרואים משם נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים כפי שמתארת פישלר "כשהייתי שם הבן שלי היה מתקשר ומתלונן על דברים. היה לי קשה מאוד להתמודד עם זה. אמרתי לו שיש פה ילדים בלי כלום, אני יכולה להבין שקשה להביא את העולם משם לפה אבל אני חושבת שאחת הסיבות שאני רוצה לעשות את התערוכה היא לא רק כדי לשים את התמונות על קיר אלא כדי לנסות להביא את העולם הזה ואת הסיפורים הקטנים לפה, כדי שהילדים שלנו יוכלו לראות ולהבין שיש בחוץ דברים יותר פשוטים."
כיצד לדעתך מושפעים הילדים מקבלת אהבה זמנית מאורחים שמגיעים ונעלמים?
"לילדים זה לא פשוט, אבל לדעתי זה עדיף על כלום. הפרויקט הזה יפה כי באים ומביאים להם כמה משחקים ודברים לשחק איתם. כמעט כמו צהרון שבא והולך עם אנשים שונים. הם מקבלים משחקים, תרומות, מתנות, משהו מעבר לפרויקט יוצא מזה והם יודעים שאנשים ממקום מאוד רחוק באים ואכפת להם. זו טיפה בים אבל זה עדיין משהו. כל אחד עושה מה שהוא יכול ברמה שלו."
להסתובב עם אריות, להתמודד עם העוני, כל החוויה הזו לא מפחידה?
"עברתי איזה שהוא תהליך ואני יודעת שזה מוזר אבל אין לי יותר פחדים. בזימבבואה אפשר לעשות הרבה דברים. עשיתי ראפטינג שנחשב מסוכן מאוד, אבל אני לא הולכת לעשות כל דבר רק כי הוא הכי מסוכן. אני מרגישה שהיום משהו קרה ואני לא מפחדת יותר. כשהייתי ליד אריה שהסתובב פתאום לכיווני התגובה שלי הייתה מאוד רגועה ובאמת ניסיתי להרגיע אותו."
מה עוד ברשימת המשימות שלך?
"אתמול נרשמתי לקורס טיס, מה שהיה במקום הראשון ברשימה שלי. אני לא יודעת עדיין אם אתקבל, אבל טסתי כבר פעם אחת השבוע והיה מדהים. כשירדתי מהמטוס אמרתי לעצמי שבאמת לא פחדתי אבל הייתה בי תחושת אחריות אדירה."
בעוד כמה חודשים תציג פישלר באולם עינן בקניון עזריאלי תערוכה שתשלב את צילומיה מאפריקה עליה היא אומרת: "אני צלמת. יש בזה אמנות, אבל יותר מזה יש פה סיפור יפה. אני מקווה שאנשים וילדים יוכלו לבוא וליהנות מהסיפור ומהצילומים".
צילום נטלי פישלר