"בית לחם". בימוי: יובל אדלר. תסריט: יובל אדלר ועלי ואקד. שחקנים: שאדי מרעי, צחי הלוי, הייתאם עומארי. ישראל, 2013. 99 דקות. 5 כוכבים. צילום יח"צ
אחרי כמה שנים טובות שעלילותיהם המתוסרטות של בחורינו המיוסרים בצבא הצודק בעולם הביאו לנו שלל פרסים והכרה בינלאומית ("בופור", "ואלס עם באשיר", "לבנון"), עבר הפוקוס הקולנועי בשנים האחרונות לטיפול בנושאי פנים, ובאוכלוסיות מוחלשות בפרט: חרדים ("למלא את החלל"), עובדים זרים ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"), ערביי ישראל ("עג'מי"). השנה נראה כי הפוקוס חוזר ליחסינו המורכבים עם שכנינו. נציגנו לטקס האוסקר הקרוב יהיה "בית לחם", שסומן כמועמד המועדף עוד לפני שהוכרזו בכלל המועמדויות לאוסקר הישראלי – עם השתתפות בפסטיבל טורנטו היוקרתי ובפסטיבל טליורייד, זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת "ימי ונציה" בפסטיבל ונציה, וזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר (צחי הלוי) בפסטיבל חיפה. לא פחות מ-12 מועמדויות לפרס אופיר קיבל הסרט, ומתוכן זכה בשישה: לפרס הסרט הטוב ביותר נוספו פרסי התסריט, הבימוי, העריכה, הליהוק ופרס שחקן המשנה הטוב ביותר – שהוענק, שוב, לצחי הלוי.
הזכייה הכפולה הזו של הלוי – בפרס השחקן הראשי בחיפה, ובפרס שחקן המשנה באופיר – מעידה אולי על הבלבול בו עשוי הסרט להתקבל בקרב הקהל המקומי. הוא משווק כסרט העוסק במערכת יחסים בין סוכן שב"כ (הלוי) לנער פלסטיני המשמש לו כמקור. אבל כדאי מאוד להעמיד דברים על דיוקם: גיבורו של הסרט הוא לא סוכן השב"כ האמיץ אלא הנער הפלסטיני בן ה-17, סנפור (בגילומו שובה הלב של שאדי מרעי). מערכת היחסים שלו עם סוכן השב"כ היא רק אחת משורה של מערכות יחסים שהוא מנהל, כולן עם גברים מבוגרים ממנו, וכולם רוצים ממנו משהו: רזי, סוכן השב"כ, רוצה ממנו מידע על אחיו, פעיל גדודי חללי אל אקצה, שבזה הרגע הוציא פיגוע ראווה בירושלים. האח עצמו מצפה ממנו לעזרה, בעוד הוא יושב במקום מסתור, מנותק מחבריו. סגנו של אחיו, בדאווי (הייתאם עומארי), מצפה ממנו לעמוד בסטנדרטים שהציב האח. אביו מצפה ממנו שיחזיק במקום עבודה מסודר ויביא לו גאווה. וסנפור עצמו – הוא רוצה מה שרוצה כל נער בן 17: אהבה, קבלה, תחושה של ערך עצמי, מכנסי ג'ינס חדשים. והוא נע כמטוטלת בין מי שהוא מאמין שממנו יצליח לקבל אותם.
כך שעל רקע היחסים הסוערים בין כוחותינו לכוחותיהם יש פה סיפור אנושי מדויק מאוד, כתוב ומשוחק להפליא, מותח, נוגע ללב ומדכא עד עפר. הקו המניע את העלילה הוא אכן מערכת היחסים בין סנפור לרזי, שהיא שילוב של מערכת חברית, אבהית ואח-גדולית, רוויה עצות, נזיפות, דאגה כנה וחיבה אמיתית, חוצת מגזרים. לרגעים עושה רושם שמבין כל האנשים המקיפים את סנפור – אביו, אחיו, בדאווי, חבריו מהכפר – דווקא עם רזי, שגייס אותו כמקור ושהאינטרס שלו הוא הגלוי (והמסוכן) ביותר, הקשר הוא האינטימי והקרוב ביותר. ובהתחשב בנסיבות, ברור לחלוטין שמערכת היחסים הזו היא פצצת זמן מתקתקת, והשאלה היא רק מתי היא תתפוצץ, ואת מי היא תיקח איתה אל השאול.
ועוד דבר: "בית לחם" עשוי אולי להיתפס כסרט שמאלני – מספיק היה לראות את הפרצוף של השרה לימור לבנת כשנאלצה להעניק לו את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר, כדי להבין את הלך הרוח – אבל הוא מצטיין דווקא בכך שהוא מאוזן מאוד. אין בו טובים ורעים, רק רשת סבוכה של אינטרסים. מניעיו של בדאווי נהירים לא פחות ממניעיו של רזי, והסרט מתאר היטב למה חשוב לזה להוציא פיגועים ולמה חשוב לזה לעצור אותם, איזו מערכת לחצים מופעלת על כל אחד מהם ואיך בדיוק משתלב סנפור בתוך הסיפור. בנוסף, מספק הסרט הצצה מרתקת לפוליטיקות הפנימיות של הרשות הפלסטינית: העסקנות הקטנה, ההבטחות הלא ממומשות הניתנות למשפחות שאיבדו את יקירהם, השנאה שרוחשים הפלגים הלוחמים השונים זה לזה, שלא בטוח שפחותה מהשנאה שהם רוחשים לנו. באחת הסצינות היותר מרתקות רבות שתי חבורות לוחמים, חילונית ואיסלאמיסטית, על גופתו של שאהיד ועל הזכות לקבור אותו – ולקחת קרדיט על מעשיו. עבור אלו שרגילים לראות את הפלסטינים כולם – עזבו, את הערבים כולם – בתור "ההם", מיקשה מאוחדת אחת שכל עניינה למחוק את ישראל מהמפה, עשוי "בית לחם" להיות סרט מאיר עיניים.
