"מכסחות השדים". בימוי: פול פיג. תסריט: קייטי דיפולד ופול פיג. שחקניות: מליסה מקארתי, קריסטן וויג, קייט מקינון, לזלי ג'ונס, כריס המסוורת', ניל קייסי. ארה"ב, 2016. 116 דקות. 3 כוכבים.
הנה הסיבות שבגללן הפך "מכסחות השדים" לסרט המושמץ ביותר ברשת, עוד לפני שנראה ממנו ולו פריים אחד.
הראשון בהם מיזוגניה. זהו. אני בכנות לא מסוגלת לחשוב על שום סיבה אחרת שבגללה הסרט החמוד והמשעשע הזה זכה לכאלה קיטונות של בוז, להשמצות ויראליות בלתי פוסקות ולקמפיין שלילי שהפך את הטריילר הרשמי שלו לסרט עם כמות הדיסלייקים הגדולה ביותר ביוטיוב (981,672, נכון לרגע כתיבת שורות אלה). אני ממש מצליחה לדמיין את המעריצים של הסרט המקורי, אז בני נוער מחוצ'קנים ומתלהבים, יושבים במרתף הבית של אמא שלהם, מבוגרים מחוצ'קנים וממורמרים, והחרון מעביר אותם על דעתם: ציפור נפשם נשחטה. מישהו לקח את סרט הקיץ האהוב עליהם, על הפסקול המקפיץ שלו והתמה המדברת אל כל מיספיט באשר הוא, שבמרכזה ארבעה ווירדוז שמצילים את ניו יורק, והפך אותו לסרט בכיכובם של – תנשמו עמוק לתוך שקית נייר כי זה הולך לכאוב – נשים! כן כן, שמעתם נכון: נשים מצילות עכשיו את ניו יורק, כשהן לבושות סרבלים לא סקסיים בעליל, אוחזות בנשק אולטרא-מגניב ולא זקוקות לאף גבר. נהפוך הוא: הגברים שסביבם בעיקר מפריעים להם, והיחיד שראוי לדבר עליו נמצא שם רק בגלל שהוא יפה. ההתהפכו סדרי עולם? היהפכו נשים לגיבורות קומדיית-אקשן וגברים לאובייקטים מיניים? מה זה פה, 2016? לאן נוליך את החרפה?
אל תבינו אותי לא נכון: אני לא טוענת שמכסחות השדים הוא סרט מושלם. הבמאי פול פיג והכוכבות הקבועות שלו, קריסטן וויג ומליסה מקארתי, הצליחו להצחיק יותר ולרגש יותר דווקא כשהלכו בדרך שמעטים הסרטים שהלכו בה לפניהם: ברומדיז לבנות (או אם תרצו: גירלמדיז). ואולי זו דווקא הסיבה שבגללה הקפיץ הסרט הזה כל כך הרבה פיוזים לכל כך הרבה אנשים: בניגוד ל"מסיבת רווקות", שכאילו נכתב לתוך הזאנר החלוצי הזה בהשראתו של ג'אד אפאטו, מכסחות השדים מנסה להוליך בדרך הזו יצירה מובהקת מז'אנר אחר: קומדיית אימה. והנראטיב המרכזי שלו, השדים האפלים אותן צריכות הבנות להביס, הוא כמעט משני ביחס לליבו של הסיפור: סיפור חברותן של ארין (וויג) ואבי (מקארתי), חברות ילדות שדרכיהן נפרדו בשל חילוקי דעות אמוניים, ומוצאות את דרכן חזרה זו לזרועות זו.
האמונה הנידונה היא האמונה בעל טבעי, כלומר בקיומן של רוחות רפאים. בעבר חלקו השתיים אמונה יוקדת בנושא, ואף הוציאו בצוותא ספר המנסה לחקור אותו מנקודת מבט מדעית. אולם כשהסרט מתחיל ארין, שהתפקרה בינתיים וכיום היא פרופסור מוערכת לפיזיקה באוניברסיטה נחשבת, מקבלת פנייה בנוגע לרוח מרושעת שרודפת בית אחוזה עתיק בעיר. בחוסר רצון בולט היא מאתרת את אבי, שממשיכה לחקור במרץ את העל טבעי במוסד קיקיוני כלשהו עם שותפתה החדשה, המהנדסת ג'יליאן הולצמן (קייט מקינון). ארין מודעת היטב לנפיצות של הנושא המוקצה הזה, ולקבורת החמור שתערך לקריירה האקדמית שלה לו יוודע שהיא שבה לעסוק בו, אולם כשהדיווח מתברר כאמיתי היא נסחפת בחזרה לתחום, כמעט בניגוד לרצונה. והעולם אכן אינו מאיר להם פנים: ארין מפוטרת מעבודתה, אבי והולצמן נזרקות מהמעבדה שלהן, ומקום השכירות היחיד שהן מסוגלות להרשות לעצמן הוא חדרון מעל המסעדה האסייאתית שמאכזבת את אבי בכל הזמנה מחדש ביחס המרק-כיסנים שלה. אולם, בהמשך, הצוות מתחיל להתגבש, רוחות רפאים חדשות צצות בשטח, הן מקבלות שותפה חדשה – פאטי (לזלי ג'ונס), כרטיסנית ברכבת התחתית המכירה את ניו יורק ככף ידה, שוכרות פקיד קבלה יפהפה ונבוב (כריס המסוורת'), ורוכשות לעצמן נמסיס: רואן (ניל קייסי), לוזר ממורמר שהעולם הרע לו, וכעת הוא מחליט לנקום על ידי זימון רוחות מתהום הנשייה. וזו אולי הסיבה האמיתית שבגללה היו צריכים משמיצי הסרט לשנוא אותו: העובדה שבן דמותם אינו זה שמושיע את העיר, אלא דווקא זה שקם להשמידה.
ההמשך הוא למעשה רימייק לסרט מכסחי השדים הראשון, מ-1984, וכל שחקניו המרכזיים, להוציא הרולד ראמיס ז"ל, אף מגיחים בהופעות אורח קטנות וחמודות, מה שמצביע על התגייסותם החד-משמעית לצד הפרוייקט. "מכסחות השדים" יכול היה להיות מצחיק יותר, מגעיל יותר, ומפחיד יותר, אבל בסך הכל הוא מהווה בידור קיץ חביב, עם טוויסט פמיניסטי בועט ולפחות שתי הופעות קומיות נפלאות: על אחת חתום כריס המסוורת' בתפקיד קווין, היפה כפסל של אל יווני ואטום כמוהו; ועל השנייה קייט מקינון, שכמעט כל מחווה שלה כהולצמן המבריקה והמופרעת מעוררת פרצי צחוק רמים. המלעיזים יכולים לצווח כאוות נפשם, לקטרג ברשת עד מחר ולפתח תאוריות קונספירציה בדבר ההפקה ששילמה למבקרי הקולנוע (לכל המבקרים, בכל העולם) על מנת שירעיפו על הסרט מחמאות. העובדות בכל זאת מדברות: 73% טריות במדד העגבניות הרקובות, המרכז ביקורות קולנוע מכל רחבי ארצות הברית, וכיסוי עלות הפקת הסרט, שעמדה על 144 מיליון דולר, כבר בשבוע השני להפצתו, מוכיחים: נשים יכולות לככב בקומדיות אקשן מרובות אפקטים, לכבוש את המסך, להצחיק, להלהיב ולהכניס הרבה מאוד כסף לאולפנים. מספיק כדי שסרט ההמשך (הישארו לכותרות הסיום) יהפוך לעובדה גמורה. המאה ה-21 כבר כאן. תתקדמו.
