"שש פעמים". בימוי: יונתן גורפינקל. תסריט: רונה סגל. שחקנים: סיון לוי, רועי ניק, אביתר מור, ניב זילברברג. ישראל, 2013. 93 דקות. 5 כוכבים
את אחד הוויכוחים הלוהטים ביותר שלי בנושאי פמיניזם בעת האחרונה ניהלתי עם שלוש בנות 21 שפגשנו בטיול, בנות טובים אינטליגנטיות ורהוטות. הימים ימי פרשת אייל גולן ומסיבות החשק שניהל עם נשורת תיכון, שמועות שהגיעו עד אלינו, בעיירה המנומנמת אל צ'לטן בארגנטינה. היה בוקר יום שבת, אמש טיפסנו לפסגת הפיץ-רוי ובאותו בוקר החלטנו להתפנק. בדיוק סיימנו לאכול ופלים בלגיים נהדרים, עם תפוחי עץ בקינמון ושמנת עם פירות יער, כשהבנות פצחו בשיחה על מלצרית אחת בבית קפה בירושלים שהיא, לדבריהן, "שרמוטה" שהולכת עם מכנסיים קצרים מאוד-מאוד. אבל מה עושה אותה שרמוטה? הקשיתי. אולי היא אוהבת ללבוש קצר וחשוף? לא, פסקו הבנות. מי שמתלבשת ככה פשוט מבקשת את זה. והבנות האלה, מפרשת אייל גולן, גם הן מבקשות את זה. מה הן הלכו לשם בכלל אם הן לא חיפשו זיון? מגיע להן.
גם גילי (סיון לוי, זוכת פרס אופיר לשחקנית הראשית על תפקידה), גיבורת "שש פעמים", היא שרמוטה שמגיע לה. היא בת 16, אולי 17. היא הרגע עברה לתיכון חדש. היא חסרת ביטחון ומפוחדת ורוצה נורא שיאהבו אותה, במיוחד תומר (רועי ניק), אחד מחתיכי השכבה החדשה. אז היא זורמת. לאורך שש אפיזות המתוארות בסרט – על שמן הוא קרוי – היא זורמת, כשמי שמנווט את הזרימה שלה הוא עומרי (אביתר מור), מלך השכבה: החתיך, העשיר, הפופולרי, האלפא מייל, החזק. היא זורמת עם תומר, כי בו היא מעוניינת באמת. ואחר כך עם עומרי כי הוא נורא מבקש. ואחר כך עם שבת (ניב זילברברג) כי הוא שם. ומפעם לפעם קטנות העכבות, ונדחק כוח הרצון, ונשחקים התירוצים למה לא; ומה שבתחילה היה משא ומתן – טוב, אם את לא רוצה לעשות את זה לפחות תעשי את זה – הופך בשלב מסוים לאונס פר אקסנלס, כשהבועל אפילו לא מבין שהוא בועל. גמרת? הוא שואל בסוף המעשה. זה היה טוב לך כמו שזה היה טוב לי?
סרט חזק, "שש פעמים", ומאוד לא פשוט לצפייה. מהסרטים שגורמים לך להתכווץ במבוכה ולהציץ שוב ושוב בשעון ולהתפתל באי נוחות בכסא ולחכות שזה יגמר כבר. אבל לא רק כי לא נעים מגילי, כי לא נעים גם מעצמנו. כי כל אישה, לא רק בישראל, לא רק בת 17, תצליח למצוא את עצמה בחוויה – הקיצונית, המאוד קיצונית – של גילי. מספיק משפט שנאמר או זווית צילום מסוימת, ופתאום זה מציף: חיפוש האישור, הכמיהה לאהבה, חוסר הביטחון המבעבע, הנסיונות להדוף, ההתמסרות בלב לא לגמרי שלם, האילוץ להתגונן לאחר מעשה. וההזדהות טוטאלית. אני חזרתי במהלך הסרט לפחות לשתי סיטואציות מעברי הרחוק, אבל זה שבו כבר הייתי בגירה ובעלת אחריות חוקית למעשי. גילי, יש לזכור, עדיין לא בגיל ההסכמה. התסריטאית רונה סגל סיפרה בראיון שראתה נערות יוצאות בוכות מההקרנה.
עם זאת, ניכר רצונם של סגל ושל הבמאי יונתן גורפינקל לא להטיל אשמה, לא לחפש את המנייאק. גילי היא כמובן קורבן של ניצול מיני, אם כי היא כמובן לא מגדירה את עצמה ככה. הנפש הרי תתפרק אם תכיר במלוא החומרה של הדברים שעוברים עליה, אז לבנות השכבה היא מספרת שבטח, היא רצתה את זה, זו בעצם היא שמנצלת מינית את עומרי ואת תומר ואת שבת. אבל, ואת זה חשוב להבהיר, גם הבנים קורבנות: של חברה למודת פורנו אלים שלקחה מהמין, ומקרבה בין בנים ובנות בכלל, את כל מה שיפה וקסום ותמים בו. שהתרגלה לראות במין לא מעשה של קרבה ואהבה שמטרתו להביא הנאה לשני הצדדים, אלא משהו שצריך לחתור אליו בכל הכוח. סמל סטטוס. שמלמדת את כולנו, בנים ובנות כאחד, שמין זה משהו שבסדר גמור ומקובל לעשות – אנחנו הרי לא פרימיטיביים חלילה – אבל אם אתה גבר אתה לא גבר עד שהשגת את זה, ואם את אישה ההנאה שלך משנית. ואם את זורמת עם יותר מגבר אחד, או מוקדם מדי, או עם הבנאדם הלא נכון, המוסריות שלך מוטלת בספק, ואם מישהו מאבד שליטה או מנצל את זה זו כמובן אשמתך. בטח ובטח אם את הולכת מרצונך למקום הפשע, או מתלבשת חשוף מדי, או מחפשת את קרבתם של מנצלייך. שרמוטה.
(צילום יחצ)
