"הגעתי לגיל שבו אם מישהו אומר לי לגרוב גרביים, אני לא חייב "… כך בצורה פשוטה ביטא אלברט איינשטיין את הצורך שקיים אצל אנשים מבוגרים לעשות מה שבא להם בלי לדפוק יותר חשבון, וזה בדיוק גם מה שקורה בקומדיה "מה עושים עם ג'ני", שכתב ד.ר. ויילד. ועיבד וביים הלל מיטלפונקט.

ג'ני (ליא קניג) אלמנה טרייה בת 75 מחליטה לחגוג את החיים שנה אחרי מות בעלה, ועושה את כל מה שלא מצופה מנשים בגילה ובמעמדה, כלומר להכניס מאהב חדש לביתה שמסכן את רכושה, לצייר עירום, לשתות על הבוקר ובכל הזדמנות שמפנייה, להתיידד עם חבורת נגנים צעירים ולהכניסם הביתה, להתמסטל מג'וינט, לרקוד וליהנות מהחיים. הנגטיב בדמות גיסתה אודורה (דבורה קידר), היא זקנה מן המניין: היפוכונדרית שעסוקה במחלות זיקנה וברכילות על החברים שנפטרים מידי יום. ויש גם את בנותיה של ג'ני (ריקי בלוך ומאיה מעוז) המזועזעות מהתנהגות אמן ומנסות להחזירה לתלם, אל גבולות ההתנהגות הנורמטיבית של זקנות בנות גילה. אחת הבנות אף שולחת אליה את בן זוגה החדש, שהוא רופא גרונטולוג על מנת לאבחן את מחלת האם, רק שבמקום לסייע לה הוא נסחף אחרי שמחת החיים וההרפתקנות של האם וזורם איתה. ההתפכחות בו תבוא אבל גם היא לא תשבור את רוחה של הזקנה הצעירה בנפשה, שנלחמת על זכותה לחיות כרצונה.

בעידן שבו גיל שמונים זה השישים – שבעים החדש, כשאנשים יוצאים לפנסיה בגיל שבו עוד הכל יכול לקרות, ניתן למצוא לא מעט בני שמונים פעילים ואקטיביים. כך שלראות זקנה מגניבה כמו ג'ני הוא אינו לגמרי חיזיון תעתועים. אבל עדיין הפחד מהזקנה והמוות הוא שריר וקיים, ונושאים של בדידות, שעמום וחידלון, הם נושאים רלוונטים שמעסיקים את גיל הזהב ואת כל מי שמסביבו.

בקומדיה המשעשעת, שהיא שיר הלל לשתי השחקניות הלא כה צעירות: ליא קניג (86) ודבורה קידר (92) לא תמצאו הפתעות או התפתחויות מסעירות. הדיאלוגים קולחים אבל צפויים, התפאורה סטטית ופונקציונלית, המשחק בסדר גמור אבל ההיי לייט מתחיל ונגמר ביכולות המופלאות של שתי השחקניות הראשיות: של ליא קניג המרגשת בתפקיד שבו היא נדרשת לפזז, לשיר, ולא לרדת מהבמה לרגע: היא וירטואוזית ומעוררת התפעלות כשהיא רוקדת ומחקה את הצעירים, או לחלופין הופכת באחת לזקנה כפופה ועגומה. גם דבורה קידר הפולניה הנהדרת ש"מדדה" על הבמה עושה את תפקידה בכישרון רב ובקסם בלתי נגמר. זה אולי גימיקי לעלות בגיל כל כך מבוגר לבמה אבל בלי כשרון ויכולות אמיתיות זה לא היה מחזיק מים. בהקשר הזה נזכרתי בפתגם חכם על של ברנרד שו שאמר"אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כי אנחנו מפסיקים לשחק", כך שנותר לאחל לשתיי המופלאות הללו שלא יתבגרו לעולם, ויישארו על הבמה.  

שורה תחתונה: אין ספק שההצגה הזאת, שמספקת המון רגעים משעשעים, צריכה להיכנס לסל התרבות של מועדוני גיל הזהב. אבל המסר הוא לא רק לדור המבוגר אלא גם לצעירים שממהרים לקטלג בסטיגמות אנשים זקנים ולא מקשיבים לצרכים האמיתיים שלהם. החוזק של ההצגה הזו שהמסר מועבר לא באמצעות שחקנים צעירים אלא דווקא שתי שחקניות מבוגרות שמוכיחות הגיל הוא רק מספר. וכן. היכולות שלהן להמשיך ולעשות את מה שהן הכי אוהבות מעוררות הערצה. 

מה עושים עם ג'יני, תיאטרון הבימה, מאת: ד.ר. ויילד. במאי: הלל מיטלפונקט. שחקנים: ליא קניג, דבורה קידר, מאיה מעוז, ריקי בליך, רוי מילר, אמנון וולף, דורון עמית, שחר רז, בן פריד

צילום יחצ