התמודדות

כולנו מכירים לפחות אדם אחד כזה. אחד מאלו שרמת העצבנות והכעס שלהם חורגים מהנורמה הישראלית, זאת שגם ככה לא ידועה בדיוק באופי נוח, שקט ופשרני.

עבור רוב האנשים מובן מאליו לאכול הכל, ללא הגבלה כזו או אחרת. זה פוגש אותנו ביום יום, בחיק המשפחה, באירועים חברתיים שונים, בטיולים. והכל אצלנו

הסיפור של משפחת אברהם ממודיעין טומן בחובו את כל המרכיבים של החיים: עצב ושמחה, לידה ומוות, מאבק ממושך וחיים חדשים שבפתח. ביום ראשון השבוע ילדה

קשה להאמין שמרשה גולדשטיין היא בת 72. היא נראית צעירה בהרבה וגם מתנהגת ככזו. פגשתי אותה ואת אבי בעלה בביתם במודיעין, זוג אוהב, חביב ונעים

זה התחיל לפני כ-17 שנה, כשבנה הבכור של רבקה אוטולנגי,  נועם, אז בן ארבע וחצי בלבד, חלה בלוקמיה. הזיכרון עודנו טרי אצל רבקה, שהרגישה אז

שמונה שנים עברו מאז ה-7.4.2009,  היום הטרגי בו אורן מזרחי בן ה-13 מרעות נהרג בשוגג על ידי חברו ונפטר רגע לפני שחגג את בר המצווה

לו הייתי שומעת ממקור שני את הסיפור של אורנית עידו, סביר להניח שהייתי חושדת שהוא פרי דמיון של מישהו. אבל אורנית (43),  יושבת מולי ומספרת

עד לפני כשנה וחצי טלייה הקינן רוז (44) חיה בקצב מסחרר: עבודה תובענית כסמנכ"לית תפעול ומשאבי אנוש, אם חד הורית לשני בנים (18, 14), לומדת, רוקדת,

בשנת 1998 נחקק בישראל חוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות. בשנת 2012  אשררה מדינת ישראל את  אמנת האו"מ בדבר זכויות אנשים מוגבלות. וכך נכתב אז: