(new)ויקטורי
עוד ישראל חי

עוד ישראל חי

80 שנה חלפו מאז שהנאצים נכנסו אל עיר הולדתו של ישראל פלצ'וק ממודיעין, והוא עדיין זוכר את אביו שחזר גוסס מהמחנות, את המסתור במקלט בו התחבא במשך שנה וחצי, הבריחה בשלג אל הפרטיזנים ביער והקרב מול החיילים הבריטים על סיפון האקסודוס

(צילום: מודיעין NEWS)

השבוע נציין כמדי שנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, במה שהפך כבר מזמן לאחד הסממנים הישראליים המובהקים ביותר כדרך להבטיח כי לעולם לא נשכח את מה שאירע באירופה בימי מלחמת העולם השנייה.

מי שלא זקוק ליום הזה כדי לזכור, הוא ישראל פלצ'וק בן ה-91 ממודיעין, שחווה את זוועת הגטו וההסתתרות מהנאצים והעפיל לישראל על גבי הספינה המפורסמת ה-אקסודוס. "לאחר פטירתה של אשתי לפני כחמש שנים, הכל חזר אלי בלילות", הוא מספר. "סיוטים. הייתי קם בבהלה ויורד לשירותים, חוזר למיטה והחלום ממשיך מאותו מקום שהפסיק".

איך מתמודדים עם סיוטים כאלה?

"העובדת הסוציאלית במרכז יום אמרה לי: 'ישראל, אתה יכול ללכת לפסיכולוגית. היא תבוא אליך עד הבית, תספר לה שאתה לא יכול לישון'. אמרתי 'פסיכולוגית? פסיכו' זה מלשון פסיכי. אני פסיכי? אז לא רציתי, פחדתי".

בסופו של דבר משתכנע פלצ'וק ומסכים לקבל עזרה. "בסוף הסכמתי, כי לא תפקדתי. אחרי שהיא ישבה פה חמש פעמים, אמרתי לה 'די, מספיק'. כי כל הזמן סיפרתי לה את הסיפור שלי, ושאלתי אותה לאחר מכן 'את לא רושמת שום דבר?', היא אמרה 'לא, אני צריכה רק שאתה תדבר'. אמרתי לה 'זהו, חמש פעמים זה מספיק".

שנה וחצי בבונקר

ישראל פלצ'וק (קאולק) נולד בשנת 1930 וגדל בעיר בורשצוב שבאוקראינה, בן למשפחה דתית בת ארבע נפשות. לאחר הכיבוש הנאצי, עם פתיחת "מבצע ברברוסה", נלקח אביו לעבודות כפייה ופלצ'וק, אימו ואחותו נותרו בגטו. לאחר זמן מה חוזר אביו אל הגטו, כאשר הוא היחידי מבין כל הגברים שנלקחו שהצליח לחזור, אולם הוא חוזר חולה ותשוש ונפטר בערב יום כיפור.

במהלך אחת האקציות ניצלים פלצ'וק ומשפחתו בידי בן דודו, שהבריח אותם מחוץ לגטו אל היערות הסובבים את העיר, שם פעלו פרטיזנים יהודים. במשך כשנה וחצי הוא, אימו ואחותו מסתתרים בבונקר, כאשר מדי שבוע הייתה אימו מסתכנת ויוצאת מהמסתור, והולכת אל ביתה של אישה מקומית בשם אניצ'קה. תמורות עבודות התפירה שביצעה עבורה הייתה נותנת לה האישה מזון, וכך שרדו בני משפחת פלצו'ק עד השחרור ב-1944.

ערב המלחמה היו בבורשצוב כ-6,000 יהודים. בשנת 1942, ביום כיפור, רוכזו בגטו בעיר יהודים תושבי העיר וסביבתה, ואלף מהם נשלחו ברכבות אל מותם במחנה ההשמדה בלזץ. בעקבות האירוע התארגנה באזור קבוצת מחתרת  פרטיזנית יהודית בשם "בורשצוב באנדע" - הכנופיה של בורשצוב, שהוקמה על מנת לנסות להשיב מלחמה, וגם מפני שכבר לא נותר להם מה להפסיד.

שנה מאוחר יותר, בין התאריכים 5-12 ביוני, נשלחו כמעט כל יהודי העיירה בורשצוב אל מותם. ב-21 ביולי בורשצוב שוחררה, אולם רק ניצולים מעטים נותרו. "לא ברור לי כיצד יכולים בני אדם שחיו חיים נורמליים להפוך בבת אחת לחסרי ערך אנושי, וכל החפץ יכול לפגוע בהם ולהרוג כשהסיבה היחידה היא היותם יהודים", אומר פלצ'וק בתמיהה, גם 70 שנה לאחר האירועים.

מה מרגיש ילד שעובר את כל זה?

"אני מרגיש את ההשפעה של התקופה הזו עד היום. אמנם הייתי ילד ונער צעיר, אך היא מלווה אותי כל החיים. "קראו לי ישראל, אבל אימא שלי החליפה לי את השם לג'וני, כי למדתי בבית ספר פולני וככה הייתי מקבל פחות מכות. אני זוכר ששאלתי את אימא שלי למה שונאים אותנו כל כך? כשהגעתי ארצה, הדבר הראשון שעשיתי ברישום העלייה היה לשנות את השם לישראל. החיים בשנים האלו היו קשים מאד. ארבע שנים תחת כיבוש הנאצים. לעגו לנו, הטילו עלינו איסורים וציוו עלינו לגור בגטו ולשאת את הטלאי הצהוב על הבגדים, רק בשל היותנו יהודים".

עם ישראל חי

פלצו'ק מתגורר בעיר בדירה קטנה, שקירותיה מעוטרים בתמונות שלושת ילדיו, שבעת נכדיו, ורעייתו שנפטרה – ריימונד. "זכיתי להקים משפחה עם אשתי היקרה ריימונד ז"ל, ילידת מרוקו. הם היו עשרה ילדים והסכימו לתת לי את אחת הבנות שלהם. יש לי שלושה ילדים, שבעה נכדים ונין אחד - עם ישראל חי, בעזרת השם", הוא מספר בגאווה.

הילדים ידעו על מה שעברת?

"הם לא ידעו, לא סיפרתי להם על השואה. רק לנכדים. הנכדה הגדולה שלי גמרה את כיתה י"ב והכינה עבודת שורשים, וביקשה ממני שאבוא לדבר איתה. אז סיפרתי לה איך נשארנו בחיים על ידי קבוצת הפרטיזנים שהבריחה אותנו מהגטו ליער".

בנקודה זו פלצוק מראה לנו את ספר הזיכרונות שכתב בעצמו אודות ילדותו והאירועים שחווה, בעקבות בקשות לעבודות שורשים של נכדיו. הספר מאגד בתוכו את החוויות מהילדות, שירים, תמונות וגם לצערנו, רשימה של אלו שנרצחו.

בתור בן למשפחה דתית, אתה כועס על הקדוש ברוך הוא?

"אני מבקש סליחה, יש לי טענות כבדות לאלוקי ישראל. אולי דווקא מפני שבחר בנו מכל העמים הגויים שונאים אותנו וחטפתי מכות. האם לא היו עשרה צדיקים בגלות אירופה? האם הסבא שלי, הרב לוינקרון שלמד תורה והפיץ אותה לרבים, נורה ולא זכה לקבר ישראל, האם הוא אחד מרשעי סדום? או האם תינוקת בת ששה חודשים של הדודה רוזה שייכת לסדום? האם חצרות הרבנים ותלמידיהם שנשלחו למחנות ההשמדה הם רשעים?".

המסע אל הגאולה

הצלילה אל מעמקי העבר של פלצ'וק לא מסתיימת כאן, כאשר הוא ניגש לפשפש בשידה ומוציא ממנה פיסת היסטוריה. מדובר על תעודה מימי המנדט הבריטי – סרטיפיקט (אישור כניסה) שניתן אז ליהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל. התאריך – 1947. הספינה – אקסודוס.

איך בעצם הגעת לאקסודוס?

"אחרי שהרוסים נכנסו וכבשו את העיר, חזרנו לבתים ריקים. בן דודי משה התגייס לצבא הרוסי, והוא בעצם התנקם בהם כמו שצריך. הוא הביא לאימא וודקה ושק קמח, כדי שתוכל לסחור בהם ולפרנס אותנו. תפסו אותה והביאו אותה למשפט, ואותי ואת אחותי שלחו לבית יתומים. היהודים הבודדים שנשארו בעיר הפכו עולמות בשביל שנוכל לנסוע לפולין, כאזרחי המדינה, מפני שהרוסים לא נתנו. הגענו לשם ומהסוכנות וההגנה ארגנו אותנו בקבוצות, ושהינו כשנה וחצי במחנה מעבר בגרמניה".

נסעת לבד?

"אימא התחתנה וקיבלה תעודות לנסוע לאמריקה עם שני ילדים ובעלה. אני אמרתי לה 'רק ארץ ישראל'. היה המון בכי וניסיונות שכנוע, אבל הייתי נחוש. אמרתי לה: 'את נשואה, קחי את אחותי ותיסעו לאמריקה".

לאחר הפרידה מאימו ואחותו מוצא את עצמו פלצו'ק בצרפת, בוילה ששימשה קצין נאצי בכיר ונותרה ריקה עם סיום המלחמה. "אחרי שבוע הגיעו בלילה משאיות והביאו אותנו למארסיי, שם עלינו על אונייה ואמרו לנו שלוקחים אותנו לארץ ישראל. בינתיים נודע לבריטים, כנראה על ידי הצרפתים, על האונייה שעליה נמצאים 4,500 יהודים. יצאנו לדרך וכשהגענו ללב הים שתי משחתות בריטיות ליוו אותנו והבנו שהתגלינו. מה שעשינו זה להוריד את דגל פנמה ששמנו להסוואה, והחלפנו אותו בדגל ישראל. בדרך לארץ היו שירים וריקודים ושמחה גדולה, במקביל לליווי של המשחתות הבריטיות".

עם כל הכבוד לשירים ולריקודים, מסעה של האקסודוס ואלפי המעפילים היה רחוק מלהיות קל ועליז. על הספינה, שתוכננה להכיל כ-600 נוסעים, הצטופפו כאמור אלפים רבים, שסבלו ממחלות ומחסור בלב ים למשך כשלושה חודשים. "אנשים שכבו בקומות אחד על גבי השני כמו סרדינים", מספר פלצ'וק וממשיך להיזכר ביום הקרב מול הבריטים.

ב-02:30 לפנות בוקר ב-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה, משני צדיה משחתות בריטיות. באותו שלב נמצאה "אקסודוס" במרחק של רק כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילי חיל הנחתים המלכותי, תוך כדי ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע, וכבשו את תא ההגה. המעפילים, שהוכנו מראש לפעולה בידי אנשי ההגנה, השיבו מלחמה. חיילי הנחתים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש - קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ושמן שהותז מזרנוקים. בעקבות זאת פתחו החיילים הבריטים באש חיה ושלושה מעפילים נהרגו. "באמצע הלילה המשחתות התיזו סולר, הצעירים היו על הסיפון וניסו להיאבק בהם במה שהיה להם. זה היה פחד אדיר, היו זקנים, ילדים, נשים בהיריון, ולבסוף הם השתלטו על הספינה לאחר ששלושה מהאונייה שלנו ושניים מהבריטים נהרגו. לאחר מכן גררו אותנו לנמל חיפה, שם בכוח חילקו אותנו לשלוש אוניות משא".

כבר באותו לילה יוצאות אוניות המשא, שסיפוניהן כוסו בגדרות תיל, אל הים בדרך ליעד לא ידוע. לפחות לא לפלצ'וק וחבריו למסע. "חשבתי שגוררים אותנו לקפריסין, כי לשם היו לוקחים את כל העולים הבלתי לגאליים. עוברים שבעה ימים באונייה, ולבסוף הבנו שחזרנו לצרפת. שם סירבנו לרדת מהאונייה במשך כשלושה שבועות, עד שהגיעה משלחת צרפתית והבטיחה לנו אזרחות ומגורים ותנאים טובים למי שילך איתם. אמרנו תודה, שרנו את התקווה וההמנון הצרפתי וחיכינו עד שיעזבו".

איך הגעת בסוף לארץ?

"מצרפת המשכנו לגרמניה, מבלי לדעת בכלל. בדרך עברנו במיצר גיברלטר, שם האוניות מילאו דלק והצטיידנו במזון. לא יצאנו מהסיפון כי חששנו שיזרקו עלינו פצצות. בסך הכל הפלגנו במשך כשלושה חודשים עד שהגענו לגרמניה. בגרמניה הורידו אותנו בכוח והכניסו אותנו לרכבות משא שנסעו לעיר אמדן, שם התארגנו קבוצות צעירים ומשפחות. ב-1948 הבריטים אמרו לנו 'אתם חופשיים לצאת לאן שאתם רוצים'. ההגנה ארגנה שיירות לצרפת ומשם לארץ ישראל".

לאחר שעלה ארצה פלצ'וק התיישב ביפו, ובמהלך די נדיר לאותה תקופה התחתן האשכנזי מאוקראינה עם בחירת ליבו, יוצאת מרוקו, ומבקש להתגייס לצה"ל הצעיר. "התיישבנו ביפו וחזרתי לדת בעקבות הנישואים לריימונד, כי אהבתי את כל הפיוטים והתפילות של עדות המזרח. אני בעצמי כבר שכחתי שאני אשכנזי, כי לא היה לי אף אחד. ב-1949 הייתי כבר בן שמונה עשרה ורציתי להתגייס, ואז אמרו לי בלשכת הגיוס 'תחזור עוד שנתיים, ילד'. הייתי נמוך ומאוד רזה, אז כנראה שנראיתי כמו ילד. לאחר שנתיים התגייסתי".

עד כמה הזיכרונות עדיין נוכחים בחיים שלך?

"שנות המלחמה הקשות שייכות לתקופה אחרת, לעבר שלא נשכח. ברוך השם, זכיתי להגשים את חלומי לעלות לארץ ולבנות משפחה לתפארת עם אשתי וכל הצאצאים שלנו. אני אמנם בריא, אבל יודע שאין לי עוד כל כך הרבה שנים. כל עוד אוכל אמשיך לספר את מה שעבר עלי, כי עוד מעט כבר לא יהיה מי שיעשה את זה".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20