(new)ויקטורי
אחי, איפה אתה?

אחי, איפה אתה?

במעגל השכול הישראלי נדחק לעיתים הצידה אבלם של האחים השכולים, שנותרים עם מעמסה כפולה ונדרשים להיות שם גם בשביל ההורים • ארבעה תושבי העיר שאיבדו אח מספרים על הרגע ששינה את חייהם, ההתמודדות המורכבת, הגעגוע והזיכרונות

(צילום: Deror avi, ויקיפדיה)

בעוד מספר ימים נצלול כולנו אל הריטואל השנתי הייחודי כל כך למדינת ישראל, בו נעצור לרגע ונתייחד עם זכרם של אלו שהקריבו את היקר מכל למען המדינה.

יודע כל ישראלי שכל חייל שנופל מותיר אחריו אדוות שכול, הנעה במעגלים העוטפים את סביבתו הקרובה לאורך השנים, שנים בהן השכול לא ייעלם ואיתו גם הגעגוע. מלבד ההורים השכולים, אליהם מופנית באופן טבעי מירב תשומת הלב הציבורית, נותרים האחים השכולים עם מעמסה כפולה, כאשר מלבד השכול הפרטי שלהם הם נאלצים להיות שם גם בשביל הוריהם.

פגשנו השבוע ארבעה אחים שכולים ממודיעין, שמספרים על הדרך שעשו מאז רגע הבשורה הקשה, ההתמודדות עם הגעגוע והצורך להנציח את זכרם של האחים, אפילו בשמות הילדים שנולדו לאחר מותם.

"קום, השטן הגיע"

יוסף צמח בן ה-39 הוא אחיו הגדול של סמ"ר עוז צמח, שנפל בקרב בבינת ג'בל לפני 15 שנה במלחמת לבנון השנייה. הוא אב לשלושה, שהקטן שבהם, מעוז חיים, נושא את שמו של האח שנהרג. "ידענו שהשם צריך לכלול בתוכו עוז", הוא מספר.

יוסף (מימין) ועוז שנפל בלבנון (צילום: פרטי)

את הרגע בו התבשר על מותו של אחיו הוא לא יכול לשכוח. "אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה. בתפקיד האחרון שלי בצה"ל הייתי דובר של ראש מנהלת התיאום והקישור בעזה. הייתי באמצע שיחת עומק עם המפקד שלי והכתב הצבאי אמיר בוחבוט, כשלפתע הוא קיבל התראה בביפר שהחלה המלחמה. מאותו רגע פחות התעסקתי בגזרה בעזה, ובתור אח גדול יותר דאגתי לעוז ואורן שהוקפצו ללבנון. עוז נהרג בערך בשעה 19:00 בערב ועוד לא ידענו מזה. באותו ערב הייתי באירוע של חבר משותף לשנינו ותכננתי לישון בתל אביב לאחר מכן".

מי הודיע לך?

"שני חברים טובים שלי, שכבר ידעו על האסון, התקשרו אלי פעמים רבות ולא עניתי. הייתי באמצע התארגנות ליציאה. הם התקשרו לחברה שלי באותו הזמן, ואז ביקשו לדבר איתי ואמרו: 'שמענו שיש מבצע אכיפה גדול על הכבישים של המשטרה עכשיו ושתית, אז עדיף שתישאר בבית ותיסע מחר'. אמרתי להם ששתיתי רק חצי כוס יין ואני כשיר לנהוג, אבל הם התעקשו ולבסוף הקשבתי להם. באותו זמן, אחי אורן שיצא לאפטר, היה באחד הברים באזור מודיעין. ניגש אליו מישהו חסר טקט ושואל אותו: 'מה אתה עושה פה? אחיך נהרג'. אורן דחף אותו לקיר ואמר לו שהוא סתם מבלבל בשכל, אך בכל זאת לאחר מכן הוא התקשר לאבא שלי לשאול אם הוא שמע משהו ואבא ענה שלא שמע דבר. אורן העיר אותי ואמר לי 'תבדוק מה קורה', מתוקף תפקידי בצבא. התקשרתי לכל מי שאני מכיר, כל הכתבים הצבאיים, ואף אחד לא עונה לי. שתבין, זה לא מופרך להתקשר אליהם באמצע הלילה כשקורה משהו, והפעם הם לא ענו. אמרתי לעצמי שזה מוזר, אבל המשכתי ושלחתי הודעה לאמיר בוחבוט: 'היי, ישנה שמועה שאח שלי נהרג. אתה יודע משהו?'. הוא ענה שלא. ככה עברתי מכתב לכתב עד שאבא ראה איזו כתבה באחד מאתרי המבזקים, בה נכתב שטנק עלה על מטען, ארבעה לוחמים נהרגו והודעה נמסרה למשפחות. נרגענו, כי לא באו להודיע לנו, והנחנו שכנראה שמדובר בשמועות שווא והלכנו לישון. בשלוש בלילה הגיעה מונית לבית. אבא שלי שמע רעש כזה והוא לא היה שקט, הוא הרגיש שיש משהו והחליט לצאת החוצה, יחד עם הכלב של עוז. הוא ראה מישהו עובר בין הבתים ומחפש בית ספציפי. לצערו הרב של אבי, שהיה סגן אלוף בצבא, המחזה היה מוכר לו. הוא עשה אחד ועוד אחד והבין. הוא העיר אותי וצעק 'תקום, תקום. השטן הגיע'. התעוררתי וראיתי שיירה של לובשי מדים עם דרגות, צוות של מבשרי הבשורה המרה. הייתי רגיל לראות דברים כאלו רק בסרטים, ולא חשבתי בחיים שזה יקרה לי. באותו רגע נתתי אגרוף מעצבים לדלת האמבטיה, ויצרתי חור קטן שנשאר שם עד היום. אבא נשכב על הרצפה ולא היה מסוגל לזוז, ואימא על הספה מתקשה להירגע. סיטואציה מאד-מאד קשה".

איך ממשיכים מהנקודה הזו?

"זה אגרוף בבטן. עוז היה ילד מיוחד שחיבר בין האחים במשפחה. להיות אח גדול שלו, שזכה ללמד אותו כמה דברים, זה היה כבוד גדול בשבילי. אני מרגיש את זה כאילו זה היה אתמול. הזמן מרפא את הפצעים, אבל הפצעים עלולים להיפתח שוב בכל רגע. זה משול לפצע שהגליד ואתה כבר לא מרגיש אותו, עד שאתה נתקע בשולחן והפצע נפתח. יכול להיות שולחן אחד ביום ויכולים להיות כמה, ויכול להיות גם יום בלי שולחן בכלל, אבל כשהוא נפתח אתה מרגיש אותו".

מה הכי קשה לך?

"הכי כואב לי שאני לא זוכר את הקול שלו. אני יכול לדמיין אותו מול העיניים, אבל הקול שלו זה דבר שאני מאד מתגעגע אליו".

כידוע, מיום נפילתו של עוז צמח החלו בני המשפחה בהנצחתו, שאף קיבלה ביטוי בשירו של הזמר עידן חביב, חברו של יוסף. "הוא יצר שיר שילך איתנו לתמיד, ואני מודה לו מאד על כך. בנוסף, מדי שנה מתקיים טורניר הסטריט בול המסורתי לזכרו של צמח. אני באופן אישי ישר התחלתי קטע של הנצחה, וחבר שלי הפנה אותי לעירייה ולמחזיק תיק הספורט, חנן דנציגר, בכדי שנארגן טורניר כדורסל לזכרו. ממש באותו הזמן הם היו בארגון טורניר סטריטבול עירוני, בלי קשר אלינו. פנינו אליהם והם הסכימו. עד היום הטורניר מתקיים, וכולי תקווה שעיריית מודיעין תמשיך אותו".

"איפה אלמוגי?"

תהילה שילוני, כיום נערה בת 14, הייתה ילדה קטנה כאשר ב-20 בנובמבר 2014 נרצח אחיה, אלמוג, בידי מחבל שניסה לגנוב את נשקו האישי בתחנת רכבת ההגנה בתל אביב.

תהילה עם האח הגדול (צילום: פרטי)

"אלמוג יצא מהבית אחרי סוף השבוע, וזה היה יום די שגרתי ולא שערתי לעצמי מה שהולך לקרות. באותו הזמן הייתי אצל חברה שלי, ואחותי לקחה אותי משם הביתה, ואז אמרו שעכשיו הוא בבית חולים. בבוקר קמנו, אבא התפלל בסלון, שאלתי 'איפה אלמוגי?' ואז הוא אמר שהוא נפטר".

מצליחים להמשיך?

"לוקחים את המקרה באופן חיובי, מנסים לחשוב חיובי. התחושה היא כאילו אלמוגי עדיין איתנו. כל הזמן מדברים איתו כאילו הוא חלק מהמשפחה, מדברים עליו ויש תמונות על הקיר. כל האחיינים שלי יודעים מי זה דוד אלמוג ומדברים עליו. יש משפחות בהן לא מזכירים את השם של מי שמת, בשביל שלא יכאב להורים. אצלנו זה לא ככה, הוא ממש חי איתנו".

מתי הוא הכי חסר לך?

"בחגים, כל המשפחה נמצאת ותמיד מרגישים בחסרונו. הנה, עכשיו בפסח, הרגשנו ש'הכסא של אליהו הנביא' חסר. אני לא חושבת עליו באופן יומיומי, זה בא פתאום בכל מיני סיטואציות שונות. בגלל שהייתי די קטנה, עם הזמן אני כבר קצת שוכחת איך הוא היה נראה ואת ההרגשה להיות איתו. היה לו טוב לב ואכפתיות מהסביבה ומאחרים, אז אני רוצה ללכת בעקבותיו".   

יש איזה רגע מיוחד איתו שאת זוכרת?

"אני זוכרת שהייתה יום הולדת וחברה שלו הגיעה וסידרה לו את החדר, ואז היא ביקשה שנעסיק אותו בזמן שהיא מארגנת. אז ניסינו להציק לו בשביל להסיח את דעתו, ואז הוא נכנס לחדר והרים אותי על הכתפיים".

חיבוק של אחים

לירון כהן בת ה-23, כיום סטודנטית שנה שנייה לחינוך מיוחד ואנגלית בגבעת וושינגטון, זוכרת היטב את אחיה הגדול, סרן נתן כהן, בו התגאתה כל כך בילדותה. סרן כהן המנוח, ששירת כמפקד טנק, נהרג מפגיעת צלף בעת מבצע צוק איתן ב-22 ביולי 2014.

האחים כהן, לפני שהחיים השתנו (צילום: פרטי)

איפה קיבלת את ההודעה?

"הייתי במחנה של בני עקיבא, ישנתי בשטח ומישהי העירה אותי ואמרה לי 'אחותך פה'. לא הבנתי למה אחותי הגיעה, עלו לי מחשבות שאולי קרה משהו משמח וגם מחשבות שאולי קרה משהו לאח שלי. היה אסור לאחותי להגיד לי שאח שלי נהרג, כי צריך לשמוע את זה מקצינת הנפגעים. אמרו לה גם לא ללוות אותי ושאני צריכה להגיע לבדי לקצינה. די פחדתי, כי זה היה בחושך, ביקשתי ממנה שתלווה אותי, אבל באיזשהו שלב היא עזבה אותי. ראיתי את הקצינה ואת אחותי ולא הבנתי מה קורה, הרגשתי בתוך סרט. היא באה ואומרת לי שנתן נהרג, הרגשתי ממש בתוך חלום. הלכתי לאחותי וחיבקתי אותה".

זוכרת את החזרה הביתה?

"הנסיעה הביתה הייתה נוראית, שקטה מאד. תוך כדי הנסיעה עלו לי מחשבות שאולי הוא בחיים. הגענו הביתה בסביבות ארבע לפנות בוקר, היו מלא אנשים ואמבולנס בחוץ, ואז הבנתי שהכל אמיתי ושנתן באמת נהרג. התחבקנו כל האחים ביחד. אני זוכרת שפשוט הלכתי לישון, הייתי בהלם ולא הבנתי כל כך מה קורה. כשהתעוררתי בשבע בבוקר היו מלא אנשים בבית, מלא רעש ואנשים בוכים, ופשוט רציתי לברוח משם. זה היה נוראי".

איך מתמודדים עם האובדן?

"זה עניין של תקופות, בהתחלה הייתי ממש בהלם ולא הבנתי מה קורה, ואז החוסר החל להשפיע. הייתי בכתה י' כשהוא נהרג, והשנה שלאחר מכן הייתה שנה נוראית. היו בגרויות ומסע לפולין והיה המון בכי וכעס. הלכתי המון לשירותים בכדי לפרוק בבכי, בלי שאף אחד יראה, ולחזור לנגב את הדמעות. לא להראות לאף אחד שאתה מתמודד עם זה. באיזשהו שלב עליתי על הגל של ההדחקה, ופשוט לא התייחסתי לזה יותר מדי ולא נתתי לזה מקום. כשהייתי מדחיקה יותר מדי בסופו של דבר זה היה מתפרץ במצבים מסוימים. היה לי מקרה שהתעצבנתי על מישהי והוצאתי את כל הכעס עליה, למרות שזאת לא הייתה אשמתה, אבל ככה זה היה בגלל ההדחקה".

לאיזה מקום המשפחה לקחה את השכול?

"בגדול, אנחנו משפחה ממש חזקה ושמחה, יש לנו המון שמחת חיים. באותו ערב שהודיעו להורים שלי הם יצאו לטיול קצר בחוץ, החזיקו ידיים והחליטו שהם 'בוחרים בחיים' ונשארים שמחים. בזכות העובדה שהם נשארו חזקים, כך גם כל המשפחה התחזקה יחד איתם. הם הבסיס לכל המשפחה, ואם הם היו מתרסקים כנראה שהיינו שוקעים יחד איתם".

עד כמה הגעגוע נוכח ביומיום?

"שבע שנים חלפו מאז, ואמנם אני לא חושבת עליו בכל יום ובכל שעה, אבל עדיין לפעמים אני מדחיקה את האבל כדי לאפשר לחיים להימשך. אבל זה שונה היום, זה מקבל זווית בוגרת יותר. אני יכולה פתאום לשקוע בזה מדי פעם, אבל האבל מקבל צורה אחרת. בתקופה שלפני ואחרי יום הזיכרון, ובאזכרה שלו, אני מרגישה את החוסר במיוחד".

איזה קשר היה ביניכם?

"היה לי עם נתן קשר של אח גדול ואחות, אח כזה מגונן ושל הערצה וגאווה. לא משנה עם הוא היה עם מדים או בלי, להתגאות בו נקודה. כשאני רואה ברחוב אח גדול ואחות קטנה זה צובט לי. תמיד שהוא היה מגיע הביתה הוא היה מלמד אותי קרב מגע והיינו מתאמנים ביחד. אנחנו מנציחים את נתן בהמון דרכים. עם חיילים בצבא שהולכים להתנדב, עם קשישים, או שביום ההולדת שלו מדי שנה אנחנו הולכים לשמח בבתי חולים ובבתי תמחוי".

לזכור את אחיך מאושר

18 שנים חלפו מאז נפל סגן אמיר בן אריה בקרב בשכם, אבל רגע ההודעה עדיין מהדהד היטב בליבו של אחיו, יניב. הוא בן 42, אב לשלושה המתגורר בגבעת עדה.

יניב (מימין) ואמיר בן אריה (צילום: פרטי)

"אותו לילה היה אחד הרגעים הבלתי נשכחים, באמת רגע נוראי. אמיר נהרג בלילה שבין ה-5-6 לפברואר. הייתי אז בשירות קבע בחיל הים, וגרתי בתל אביב עם שותף מהיחידה ששירתתי בה. היה לי טלפון נוקיה ישן ליד המיטה, וב-2 בלילה התעוררתי מהצלצול שלו, ועניתי ישר בלי לבדוק בכלל מי זה. על הקו היו אימא ואבא, ושניהם דיברו בו זמנית וניסו להגיד משהו מסודר. ברקע שמעתי קולות ורעשים של אנשים ובכי. מה שהם בעיקר אמרו זה 'תפתח את הדלת', כי גרתי בדירה מסריחה שלא היה לה פעמון וקציני העיר דפקו על הדלת, ניסו להעיר אותי ולא הצליחו. עוד לא הבנתי כל כך מה קורה, אבל הצלחתי לקום מהמיטה, לפתוח את הדלת ואז התעלפתי, אני חושב. כשהגעתי לבית היו שם שכנים וחברים של ההורים, ובחור מקצין העיר שמלווה את המשפחה עד ההלוויה. נכנסתי לסלון ואז התחילו כל מיני שאלות טכניות, כמו איך להודיע לסבא וסבתא שאמיר נהרג".

איך שורדים דבר כזה בלי להישבר?

"לדבר על מוות ולדבר על הנפילה שלו זה מאד לא מתאים לדמות שלו. אני יכול להגיד לך שמיום ההולדת שלו מאז שנהרג, קיבלנו החלטה שבמקום להתעסק במוות שלו, שמזה כבר יש מספיק ביום הנפילה והזיכרון ובכלל, עדיף לדבר על החיים. זה הגיע למצב שבו היינו מרימים כוסית, ובמקום 'לחיים' אומרים 'לחיינו'. העדפנו לדבר עליו ועל מי שהוא היה והדרך שהוא חי את החיים שלו, וכל מי שהכיר אותו ממשיך את דרכו במשהו מתוך זה. הרבה משפחות עוסקות במלחמה בממסד ובכעסים, והמצב הנפשי והגופני שלהם רק מתדרדר בשל כך. אנחנו בחרנו לעסוק בהנצחה של אמיר, שנעשתה על ידי המשפחה והחברים ובחרה להדגיש את דרכו ואת מי שהיה. צריך להשתמש בהנצחה בתור כלי שיחזק אותך, ולא שיחליש אותך".

יש רגעים ספציפיים בהם מרגישים את החוסר?

"באחד הסיבובים שלי בארץ הגעתי לחבר שהיה מדריך רכיבה בצפון. היה שם כלב עם שלוש רגליים בלבד, והוא לא היה נראה מסכן בכלל. להיפך, הוא היה נראה מאושר. באיזשהו מקום אמרתי שככה אני צריך להתייחס לחסרונו של אמיר. מצד אחד לקחו לי איבר מהגוף, ומצד שני יש לי עוד כברת דרך לעבור ואם אני לא אלמד לחיות עם החוסר הזה אני לא אצא מזה. בשנים הראשונות יש הרבה רגעים בהם האובדן מאוד מודגש, כמו חג הפסח הראשון בלעדיו וכולי. היום הוא חסר לי בגלל העובדה שהיינו רק שניים וחסרה לי משפחה. חסר לי הדוד שיהיה לילדים שלי, חסר לי מי שיבוא ויהיה מול ההורים בכל מיני נושאים שצריך לדבר איתם. חסרה לי היכולת להגיד 'אחי' באופן אמיתי. כשזה מגיע לרגעי האמת, כשממש-ממש צריך, גם חבר טוב לא יעזוב את משפחתו ויבוא להיות איתך בחג. לכן זה כל כך חסר לי. בהתחלה הגעגוע מורגש כל הזמן ובכל רגע אתה חושב עליו. אתה יכול לנסוע ברכב ויש שיר מרגש ואתה מוצא את עצמך בוכה, דברים שאתה לא מבין בכלל את הקשר. ביומיום צריך לשים אותו באיזושהי קופסה שתוכל לפתוח כשתרצה. גיליתי שנוח לי 'לגרד את הפצעים' באופן מודע, זאת אומרת לפני ימי הזיכרון, ואני יושב וכותב מה שאני רוצה להקריא בקבר יום למחרת וממש עוסק בזה. אני חוזר חזרה ומגיע למקום הכי עמוק וכואב, בשביל להרגיש את הגעגוע באופן עכשווי וכאילו זה קרה ממש לא מזמן. כיום, כשאני מסתכל על אחים שהם לא בקשר טוב, זה ממש מכעיס אותי שהם לא מנצלים את המתנה שניתנה להם. התמזל מזלי שהיה לי כזה קשר טוב איתו, ושהספקנו ליהנות האחד מחברתו של השני כמה שנים טובות".

יש חוויה מיוחדת שזכורה לך?

"באחד הטיולים שעשינו שנינו בסוף שבוע כשעוד היינו בצבא, יצאנו יחד עם כמה חברים בספונטניות לנחל עורבים ברמת הגולן. בסוף המסלול יש עליה למעיין וכולנו עייפים ומזיעים מהחום, ופתאום אמיר מוריד את התיק מגבו ואומר לי 'קח את התיק', מוריד את החולצה, נשאר עם סנדלים ומכנסיים ורץ אל עבר המעיין עם ידיים פרושות לצדדים. הוא גלגל את עצמו בירידה וצרח מאושר. זה מאד הוא וזה רגע שחרוט לי".

איך נראית ההנצחה לזכרו?

"יש שבט צופים שהוקם על שמו של אמיר, והקמנו מצפה ביער בן שמן. אנחנו לא מחפשים כל הזמן לכעוס על מה שהיה, אלא לקחת את הדברים הטובים. למשל, ביום רביעי הקרוב אני הולך לכיתה של הבת שלי להרצות להם על אמיר. אבל לא כדי להגיד איזה באסה שהוא נהרג, אלא באמת לספר מי היה אמיר, איזה ילד הוא היה ועל החיים שלו. יש פה מורשת שהייתי מאד שמח שתישמר. פחות בשביל לשמר את אמיר, אלא בשביל להעביר את מה שהוא עשה ואת החיים שלו. האכפתיות, החברות וההסתכלות שלו על כל אדם באשר הוא".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20