(new)ויקטורי
הקרב שאחרי המלחמה

הקרב שאחרי המלחמה

שבע שנים חלפו מאז שנפצע דוד בן סימון בקרב בסג'עייה במבצע צוק איתן, אבל מדי לילה הוא עוד חוזר לשם בחלומותיו • שבוע לאחר שאיציק סעידיאן זעזע את המדינה והעלה לכותרות את המחיר שמשלמים הלומי הקרב, מספר בן סימון איך אפשר בכל זאת לצאת מהחושך ולבחור בחיים

(צילום: פרטי)

"אני מתחיל לצעוק 'בן סימון פצוע, בן סימון פצוע', ואף אחד לא עונה לי. אני מרים את הראש ורואה שאין אף אחד בשטח, אני לבד בסיטואציה. חושך אימים ואני לא רואה כלום. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה תרגולות. במידה ואני נשאר פה כנראה שיהיה ניסיון לחטיפה. אמרתי לעמי שאין מצב שתהיה חטיפה, אני לא מוכן שיקרה דבר כזה. אבל מה אני עושה? עבר לי בראש שאם עכשיו אני לא מפנה את עצמי איכשהו, לאימא שלי לא יהיה קבר לבכות עליו".

במונולוג דרמטי זה מספר דוד (דידי) בן סימון, לוחם בגדוד 13 של גולני שגדל במודיעין, את הרגעים הקשים במהלך מבצע צוק איתן, רגעים ששינו את חייו לבלי הכר. רק בשבוע שעבר הזדעזעה מדינה שלמה לאחר שאיציק סעידיאן, לוחם גולני שנפצע באותו יום קרב בו נפצע גם בן סימון, הצית את עצמו במחאה על הקשיים שהוערמו עליו מצד אגף השיקום במשרד הביטחון, לאחר שסבל מפוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי.

כעת, בפתחו של השבוע בו יצאו נכי צה"ל למחאה מול משרד הביטחון, מגולל בן סימון את הדרך הארוכה שעבר מאז רגע הפציעה ברצועת עזה. מה שהחל כפציעה פיזית התברר במהירות גם כפגיעה נפשית, כזו שעימה אולי קשה יותר להתמודד. בן סימון מספר בפתיחות על הטראומה שנחקקה בנפשו, החלומות שלא מרפים והדרך להחלמה שהחלה בבחירה בחיים.

לוחם נשאר לוחם

בן סימון (בן 28, נשוי+2), עובד כיום בתחום עבודות הגובה ובמקביל מעביר הרצאות על סיפורו האישי והפוסט טראומה המלווה אותו מאז אותה תקרית בשנת 2014. הוא גדל בגבעת זאב ועבר עם משפחתו למודיעין, בה גם סיים את לימודיו בישיבה התיכונית בעיר. לאחר התיכון המשיך למכינה קדם צבאית, ולאחר מכן התגייס לגולני. "ידעתי כל החיים שלי שאהיה בגולני"

מבצע צוק איתן תופס את בן סימון כשהוא שוהה בבסיס של חיל החינוך בגליל.

מה חושבים ומרגישים ברגעים האלו?

"האווירה היא אווירה של שליחות. התאמנו, התאמנו, התאמנו וזהו, סופסוף הגיע הרגע. כל אחד יותר דרוך ויותר דלוק מהשני, אש בעיניים, אי אפשר לפספס את זה. אנחנו פה בשביל מדינת ישראל, וגם האנשים שהגיעו לשטחי הכינוס דאגו להזכיר לנו זאת כל הזמן. הפחד הכי גדול שלנו? שלא ניכנס בכלל, שאנחנו פה מוכנים למלחמה ולא ניכנס. בינתיים אנחנו רואים איך הם שולחים פצמ"רים לכל עבר".

איך נראית הכניסה לרצועת עזה?

"יש ירי בלי סוף, לא עלינו, יציאות מעזה. אתה שומע פיצוצים, סג'עייה עלתה בלהבות, באופן מילולי, לא רק כביטוי. אתה רואה בניינים עולים באש, אתה רואה בתים שהפכו לעפר כי פירקו להם את הצורה. הייתה פעם שראינו מישהו שברח לערמת חציר. כוח שריון נתן פגז וכל הערמה עלתה בלהבות. לא ראינו אותו יותר".

בבית החולים אחרי הפציעה בעזה (צילום: פרטי)

את ה-21.7.14 בן סימון לא ישכח לעולם. כוח של הגדוד נכנס לשכונת סג'עייה, כאשר לפתע נשמע פיצוץ עז. בן סימון, שהיה יחד עם חבריו לפלוגה, עף כתוצאה מההדף ומצא את עצמו שכוב על הקרקע בלב אזור עויין. "הגענו בכוח מפוצל לשתיים, שני נגמ"שים בשתי חזיתות שונות של הבית. שלושה פגזים של טנק פערו חור בקיר ונכנסנו דרכו. אני נשארתי בעמדת המפקד עם עוד שני חברים בנגמ"ש, ממתינים להוראות ולכל דבר שיידרש מאיתנו. הכוח טיהר את הבית וראה שאין מחבלים. היינו צריכים להישאר שם לשהייה בלילה, ובבוקר למצוא מנהרה שנמצאת בשדה ליד. וולף הסמל אמר לנו שהבית מטוהר ושכרגע פורקים עם הציוד לכיוון מקום השהייה. אני הרגשתי שלא נתתי מעצמי מספיק ללחימה, אז התנדבתי לקחת את המקל"ר (מקלע רימונים. עמ"ל), שביחד עם כל הציוד הנלווה שהיה עלי הגיע למשקל כולל של 50 ק"ג. הייתי קצת מגושם אז עשיתי עיקוף, והחבר'ה שלי הלכו ישירות אל הבית. נצמדנו לפאה של הבית, החבר'ה הראשונים כבר נותנים דילוג לכיוון הפאה, ואז פיצוץ ולאחריו עוד פיצוצים כל כמה שניות. אני זרוק עם הפק"ל על הגב כשאני עם הפנים נגד כיוון התנועה. הבית במרחק מטר ממני, וכל כמה שניות הוא מופגז. פיצוצים ללא הפסקה. באותו רגע של הפיצוץ אני עפתי ונחתתי רק כמה מטרים משם על החזה. זה היה נס גלוי שלא התפרקו לי הצלעות אחרי דבר כזה".

איך נראים הרגעים הראשונים לאחר ההיתקלות?

"אני רואה פלאשים בעיניים ובשניות הראשונות לא מצליח להבין באמת מה קרה. הרגשתי חבטה ברגליים, אבל לא ידעתי בכלל מה קרה לי. לא ידעתי שום דבר. אני מנסה לקום ולא מצליח. הייתי מתחת למקל"ר, אז אמרתי שאצעק לחברים שלי שיעזרו לי. עבר לי בראש שאני הולך למות עכשיו. לא ידעתי אפילו על הפציעה שלי, אבל כל האירועים הסתדרו לי כרונולוגית: גיוס לגולני, מלחמה, נפגע במלחמה ומצטרף לכל השמות של הנופלים מהילדות שלי. המשימה האחרונה והחשובה שלי? להגיע לשטח ישראל. אני צריך להגיע לשטח ישראל, כי אין מצב שההורים שלי לא יקבלו לפחות את הגופה הביתה. זה מה שעבר לי בראש."

אתה פצוע, לבד, חושך, באמצע סג'עייה. מה אתה עושה?

"בהתחלה אמרתי שאירה כמה כדורים נותבים, אבל כל המחבלים נמצאים פה מסביבי. הם יראו את זה ויזהו אותי. אני מבין שאני לא יכול לצעוק, לא יכול לירות, לא יכול כלום. הורדתי מעצמי את המקל"ר והתחלתי ללכת. צעד, שניים ומיד אני נופל על החזה. רגל שמאל לא מתפקדת, לא יכול לדרוך עליה. לא מתקפלת, לא זזה, לא כלום. לא הבנתי מה קורה, רק הרגשתי מכה חזקה ברגליים. אני ממשש עם היד את רגל שמאל, מרים את היד ורואה חתיכת בשר חרוך. אני מתחיל להבין את הסיטואציה ומחליט להתחיל לזחול. זוחל עם רגל אחת ושתי ידיים. בינתיים אני מרגיש כאבי תופת ברגל. האדרנלין בגוף אמנם משכיח מעט מהכאב, אבל לא לגמרי. אני כל הזמן אומר לעצמי 'התקדמת עד לפינה, מה לא תמשיך?'. ככה המשכתי להתקדם עד שהגעתי לחור וכבר ראיתי את החבר'ה. אני מתחיל לצעוק להם והם לא שומעים אותי. מתקדם שוב, צועק שוב והם לא עונים. מהרגע שנפצעתי צעקתי שוב ושוב 'בן סימון פצוע, בן סימון פצוע', אולי מאות פעמים. אני צורח, רועד כולי. זה כבר לא בכי, זו זעקה. אני אומר לעצמי איך הם לא שומעים? איך הם לא עושים מספרי ברזל?".

הרגשת נטוש?

"כן. אם אח שלי היה איתי בלחימה והיה קורה משהו והייתי רואה שהוא חסר, זה לא הדבר הראשון שהייתי שם לב אליו? בגלל זה קשה לי לסלוח להם, לא יכול. ברגע שהגעתי אליהם פתחתי את זה. קיללתי כמו שלא קיללתי בחיים שלי. אחר כך ניסיתי לעשות הרבה ערבים של "על האש" אצלי בבית. אמרתי בואו נעשה טוב, בואו נזכור אחד את השני לטובה. מקרה כזה יכול לבנות או לרסק. אין מה לעשות, זה ריסק".

על השוליים ב-180 קמ"ש

שלוש שעות לאחר פתיחת התקרית מגיע בן סימון אל בית החולים, שם מתברר כי פיסה גדולה משריר הרגל שלו פשוט נעלמה. הוא מובהל לחדר הניתוח ולאחר מכן למחלקת הפלסטיקה בבית החולים בלינסון, אולם אז מסתבר כי ישנה פגיעה נוספת, קשה בהרבה מזו הפיזית. "אני לא אשכח איך ברחתי עם כיסא הגלגלים לתוך החדר. פתאום הייתי בטוח שיש נפילות, אני שומע נפילות. צעקתי על ההורים שלי למה הם לא תופסים מחסה".

ידעת עד אז מה זה פוסט טראומה?

"לא ידעתי, חשבתי שהלומי קרב הם אנשים "פלופים" שנדפקו בצבא. למדתי להכיר את הפוסט טראומה לאט-לאט. רק בדיעבד הבנתי שהלומי קרב הם אנשים כמוני וכמוך, ובנוסף שיש קהילה של לוחמים שתומכים זה בזה, שנותנים כלים וכוחות האחד לשני".

מתי היה ההתקף הראשון שלך?

"הפעם ראשונה שאכלתי כאפה הייתה מבלון שהתפוצץ בבית החולים. צעקתי על אבא שלי 'תעוף למחסה, אתה לא שומע שיש נפילות? אתה לא רואה את הפצמ"רים (פצצות מרגמה. עמ"ל)?'. אני מתחרפן עליו, לא מבין למה הוא לא בא איתי ולמה הוא לא רוצה להיכנס איתי למחסה. מה קורה פה, למה אף אחד לא נצמד? צעקתי על אבא שלי גם משהו שאני לא אשכח – 'שים לבר ח.ע (חוסם עורקים, עמ"ל). תעופו ממני, בר חייב ח.ע'. והם אומרים לי: 'דידי, בר פה בחדר לידנו. אתה רוצה לראות אותו? אתה רוצה לראות שהכל טוב?'. אני שומע אותו ומתחרפן שם ברמה שאני לא יכול להסביר".

מה מרגישים אחרי רגע כזה?

"אתה נופל לדאון. מה קורה לי? מה חוויתי עכשיו? מה זה? הבנתי מה חוויתי, אבל איך מתמודדים עם זה? איך קמים בסיוטים? איך ממשיכים אחרי הסיוטים?".

עם אשתו, שיר. הכירו בעמדת השמירה (צילום: פרטי)

למרות השנים שחלפו מאז אותם רגעים קשים בליבה של רצועת עזה, המראות שראה עדיין חוזרים אל בן סימון בלילות. "זה אותו חלום שוב ושוב, בלופים. משחזר את התקרית בלופים. לפעמים אני גם רואה מהצד, אבל בחלום שום דבר לא משתנה. אתה יודע מה הולך לקרות, אבל לא יכול לעשות שום דבר. אתה סובל, אתה נשרף מבפנים".

מאותה נקודה מתחיל תהליך שיקום פיזי ונפשי, ארוך, מורכב ומייסר, כאשר מי שמלווה את בן סימון במהלכו היא מי שתהפוך לאם ילדיו, שיר. "הכרתי אותה בעמדת שמירה, היא הייתה מ"כית בפלוגה מקבילה".

איך הפוסט טראומה משפיעה על הזוגיות?

"היו פעמים שזה לקח את שיר יותר מדי רחוק. יש סיטואציה אחת בזוגיות שלנו שאני יודע שזה היה רגע בו היא הסתכלה ואמרה 'מה אני הולכת לעשות איתו?'. זה משהו שצרוב לי לכל החיים. היינו בשוק מחנה יהודה עם חברים שלה מהבית, זה היה כבר אחרי שהיינו בקשר רציני הרבה זמן. נפל שם שולחן ואני נכנסתי לבלאגן. התחלתי לחשוב שיש עכשיו מחבל ואני חייב למצוא אותו. אני שם ספרינט, אני בודק, אני מסתכל ואני לחוץ. זה לא שהפחד מנהל אותך, אלא אתה יודע שמשהו יקרה ואף אחד לא יהיה מוכן. אני לא אשכח את הרגע שבו התאפסתי על עצמי מכל הבלאגן שהיה שם, והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה באמצע מחנה יהודה. לייבב ממש. שיר רצה אחרי כדי להרגיע אותי, כשהיא לא יודעת מה הולך להיות.

מה קורה אחר כך?

"אחר כך אתה מגיע הביתה ונכנס לדיכאון. אתה לא רוצה לצאת ולא רוצה שיראו אותך במצב כזה. איך אני אקום על הרגליים? איך אני אחיה את החיים? למה, למה אני צריך את כל העול הזה על המשפחה שלי? הייתה לי משאלת מוות, הייתי נוסע כמו חולה. רק שייגמר. הייתי נוסע שיכור, היו מצבים שהייתי נוסע על השוליים במהירות של 180 קמ"ש. יאללה, שיקרה משהו והרכב יאבד שליטה. רק שייגמר".

איך חיים עם הטראומה שחוזרת ביום-יום?

"המשפחה שלי היום עירניים יותר לכל מיני דברים כדי לגונן עלי. נגיד עכשיו יהיו זיקוקים, אז ייתנו לי התעה לפני, כי זה ממש דומה לנפילות פגזים. שריקה ואז בום ופלאש. פתאום, כשאתה לא מוכן, אתה אומר לעצמך 'מה קורה פה?'. אתה נכנס לפאניקה, אין מה לעשות. עכשיו, כשאני נשוי, שיר מעירה אותי. היא אומרת לי 'לך תחליף חולצה. תתקלח, תתרענן'. גם ההורים יודעים שיכול לקרות משהו בכל רגע. הייתי יוצא עם חברים והם היו מקבלים תדריך: 'אם קורה משהו אתם מתקשרים אלינו, אנחנו נגיע לכל מקום'. אתה פתאום כמו ילד. קרה לי שהייתי עם החברות של שיר באמצע הוד השרון, התחילו זיקוקים ופשוט התחלתי בנסיגה. מתחיל לברוח, לחפש מחסה. ואני לא מבין מה קורה".

אילו תגובות אתה מקבל מהסביבה?

"אתה מגיע לחברים וההורים אומרים לך: 'נו, אתה כבר חצי שנה בבית. אתה עובד? אתה לומד? אתה עושה משהו?'. ואני רק חושב: 'אתם גנובים? אתם יודעים מה זה? נראה אתכם בכלל חיים ככה? נראה אתכם רוצים בכלל לקום בבוקר? נראה אתכם בכלל חושבים על לימודים, עבודה, חושבים על עתיד, מה זה עתיד? לא רוצה עתיד, אין לי עתיד'. הפסקתי ללכת לבית הכנסת בגלל זה, כי לא היה לי כוח שישאלו אותי מה אני עושה עם החיים שלי. לא היה לי כוח שישאלו אם השתקמתי. שיבואו לראות אותי בלילה, קורא לאחי הקטן לישון איתי כי אני מפחד".

היו רגעים בהם אמרת לעצמך שאולי היה עדיף למות בעזה?

"ביומולדת שלי לא רציתי לחגוג. כשההורים שלי שאלו אותי איך אני רוצה לחגוג, עניתי להם שדידי מת, דידי בעזה, בסג'עייה. לא גדלתי בעוד שנה, אני מתתי בתאריך 21.7.14. אני לא אשכח את המבט המיוסר שלהם. כעסתי על אלוקים שהחזיר אותי לחיים. הייתי אומר 'או שאתה מחזיר אותי או שאתה לא מחזיר? למה לעשות את זה לבן שלך?'. הייתה גם שאלה אמונית מאוד קשה - איך אני ממשיך מכאן? יש מישהו שם למעלה שאוהב אותי או ששונא אותי? בחיים לא עשיתי משהו כל כך רע שזה מגיע לי".

לצאת מהבור

איך יוצאים מ"בור" נפשי כזה?

"את האמת, אני הבנתי שאני צריך להציב לעצמי ניצחונות. ככל שאני מציב יותר ניצחונות על החיים, אני מנצח את החמאס. הלכתי למכון מאיר ללימודי יהדות, ושם הבנתי שזה שלא חזרתי בארון זה הדבר הכי טוב שקרה לי, גם אם אני עושה "סרטים" להורים שלי. זה עדיין עדיף משיבכו על הקבר".

לאט-לאט מתחיל בן סימון את תהליך החזרה לחיים, גם בעזרת עמותת אחים לחיים, הפועלת למען לוחמים שנפצעו במהלך שירותם. "זו העמותה הראשונה שנכנסתי אליה ממש. מבית החולים ליוו אותי חבר'ה פצועים, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. אתה מכיר לוחמים שנפצעו, מעביר איתם חוויות על הטראומה, וזה גם עוזר לעבד את המצב. זה מה שנותן את הכוח. כשאתה רואה מישהו אחר מתמודד עם משבר, כשאתה רואה מישהו אחר שנבנה מחדש. החבר'ה הפצועים שמגיעים אליך לבית חולים בעצם אומרים לך: 'אני הייתי כמוך, גם אני ראיתי חושך'. לאט-לאט למדתי איך להתמודד ואיך לקבל מזה את הכוח. מה זה אומר? שברגע שיש לך ערכים מסוימים, לא משנה לך כמה גדול הקושי. אם הערכים שלך מספיק חזקים ואתה מאמין, תוכל להתמודד עם כל קושי שמגיע. אז התחלתי להתמודד, התחלתי לרצות לבחור בחיים. כשאתה בוחר בחיים זה אחרת מאשר שיגידו לך 'תהיה חזק'.

בהרצאה על סיפורו האישי (צילום: פרטי)

בעזרת התמיכה מחברי העמותה חוזר בן סימון אל החיים, בכל הרבדים. "טיפסתי, ניצחתי, עליתי את הקלימנג'רו, ההר הכי גבוה באפריקה, במסגרת מסע לוחמים פצועים. התחתנתי, התחלתי לעבוד לאחר שלוש שנים בבית, אבל זה לא היה פשוט".

ב-2019 נולדת בתו הראשונה של בן סימון, שזוכה לשם אוריין. "אוריין זה "שחר" בצרפתית. רצינו שם עם אור. ככה אני מציג את זה בהרצאות, חושך גדול שיש לי בחיים ומאותה נקודה אני צריך להכניס כמה שיותר אור. מאותה נקודה אני מכניס עוד ניצחון ועוד ניצחון, זה יוצר הרבה אור. אז "אורי" ידעתי שיהיה בשם. גם היא ניצחון. הייתי במקום הכי נמוך, ובגלל זה היום אני יודע שגם אם יש קושי, הכל טוב. ברוך ה', לומדים להגיד תודה על הכל".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20