(new)ויקטורי
"איך סולחים על דבר כזה?"

"איך סולחים על דבר כזה?"

במשך שלושה ימים הסתגרו בני משפחת דובינובסקי בביתם בלוד בעוד שרחוב מגוריהם בוער, אבל כאשר הילדים נחנקו מהגז המדמיע הם נשברו והחליטו – עוברים למודיעין # כעת הם מספרים על רגעי הפחד והכעס על השכנים הערבים

(צילום: פרסום בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצר. לפניות: mnews.eran@gmail.com)

את הרגע בו החליטו בני הזוג דובינובסקי שבעיר מגוריהם לוד הם לא יכולים להישאר, רחל זוכרת בבירור: "ברגע שנכנס לנו גז מדמיע לתוך הדירה והילדים נחנקו, זה שבר אותנו. הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו די. למחרת כבר התחלנו לחפש דירה במודיעין".

כעת, רק שבועות מספר לאחר סוף העימותים הקשים, רחל ויובל דובינובסקי כבר ממתינים בקוצר רוח למעבר המתכונן לדירה חדשה בשכונת הנחלים במודיעין. אל הרחוב הלודאי הם כמעט ולא יוצאים, בין אם מחשש ובין אם מכעס על השכנים הערבים, ומי שגדלה והתבגרה בעיר מוצאת את עצמה עוזבת את ביתה, לאחר שתחושת המוגנות הבסיסית שלה נעלמה כלא הייתה בתוך מספר ימים. "אתה יודע למה באמת עזבתי? חשבתי על זה מאז שפנית אלי. כי זה לא הפחד מהערבים עצמם, אלא שפשוט לא הרגשתי מוגנת בימים הראשונים של הפרעות. אפילו קניתי מטף כיבוי למקרה שישרפו לנו את הרכב או יזרקו בקבוק תבערה למרפסת. זה מטורף לחיות ככה. לא הייתה לנו שום הגנה כשזה התחיל".

הפעם זה שונה

רחל בת ה-37, אומנית קרמיקה, ויובל בעלה בן ה-35, עובד מקורות, מתגוררים ממש בלב המתחם בו פרצו המהומות. כאמור, היא גדלה בלוד ומכירה היטב את העיר, אבל מה שקרה כעת הפתיע גם אותה. "גרנו כמה שנים בראשון לציון ואחרי שהבאנו ילדים מצאנו את הבית הזה. לא ידענו אפילו שזה גרעין תורני. בתור ילדה שגדלה בלוד נזהרנו יותר מהערסים ועבריינים בשכונות הפחות טובות, אבל לא ממש בקטע של יהודים-ערבים. במקרה הזה הכל היה שונה מכל מה שהכרתי. אולי בגלל שיש לי עכשיו ילדים שמסתכלים עלי בחרדה כשהם שומעים את המואזין. אני לא יכולה לעשות להם את זה".

הרגשתם את המתח בעיר נבנה?

"לא, לפחות עד לפני כמה חודשים. קנינו הכל בחנויות של הערבים כאן ולרגע לא היה לי חשש. מאז כל הבלגאן אני לא נכנסת יותר לחנויות שלהם. לפני כמה חודשים שרפו כאן 12 מכוניות ברחוב שלנו באמצע הלילה, והמכונית שלנו הייתה הבאה בתור בחניה. באמצע הלילה התעוררתי והיו לי מלא שיחות והודעות, כי כנראה המשטרה ניסתה להשיג אותי. זה היה מחזה מזעזע. זה התחיל משם. כבר שם הרגשנו שיש הסלמה, שיש בעיה".

מה חושבים כשהתחילו המהומות?

"התחילו לזרום כל מיני ידיעות, אני לא זוכרת אם בוואטספ השכונתי או ממקור אחר, אבל אלו היו הודעות מאוד מלחיצות. ואז באמת התחיל הבלגאן. לא הבנו בהתחלה כמה רציני זה הולך להיות. מהמרפסת ראיתי את כל ההמון שצועק "איטבח אל יהוד", ומנגד היהודים שמתעמתים איתם. נסגרנו בדירה ברמה שלא פתחנו את החלונות, אחרי שנכנס לנו לבית גז מדמיע שהמשטרה זרקה כדי לפזר את המהומות. נסגרנו בבית וכל יום זו הייתה מבחינתנו החלטה גורלית אם להישאר בדירה או לצאת מהעיר לכמה ימים. המחשבה הייתה שאם נישאר בבית אז נוכל אולי לעשות משהו אם ינסו לשרוף לנו את הבית או הרכב. ביום הרביעי נשברנו ונסענו לאימא שלי שגרה בקצה השני של העיר, ואחר כך אל אחותי בשומרון".

נשמע מפחיד.

"מאוד-מאוד מפחיד. פחדנו לצאת מהבניין בכלל, בעלי לא הלך לעבודה בשלושת הימים הראשונים, אלא נשאר לשמור עלינו. לא ממש שיתפנו את הילדים, כי הם די קטנים ולא לגמרי מבינים שהערבים הם כמוני וכמוך. הם חושבים שאלו מפלצות עם שלושה ראשים. אבל הם קלטו שאנחנו בלחץ. היה לא פשוט, בכלל לא פשוט. הייתי בחרדה לא נורמלית, אי אפשר היה לדבר אתי. לא ישנתי ולא אכלתי. בבניין עצמו הייתה ערבות הדדית מדהימה, קהילתיות במיטבה. עזרו למי שהיה צריך עזרה, מי שיצא מהבית שמרו לו על הדירה. תצפתנו מהגגות על הרחוב כדי להתריע אם קורה משהו".

מה קורה ביום שנגמרות הפרעות? איך יורדים לרחוב?

"מאז שזה נגמר אני לא נכנסתי לחנויות של הערבים בעיר. זה גם מפחד וגם מכעס. אין לי את היכולת לסלוח כרגע על דבר כזה, על התחושה שבבית שלי אני לא מוגנת. ועל מה? לא עשינו כלום. זה פתאום התחיל, נמשך טיפין-טיפין, ואז הגיעו הפרעות ואי אפשר היה להתעלם מזה יותר. מהרגע שהילדים מגיעים מהגן אני לא יוצאת מהבית, לא יורדת לרחוב. סופרים את הימים עד שנעבור למודיעין".

הכעס רק על השכנים הערבים?

"יש גם כעס על המשטרה שלא הייתה פה. זאת התחושה שלי, אולי המשטרה עשתה יותר ממה שאני מרגישה, אבל לא הרגשתי מוגנת. אתה מבין שנסעתי אל אחותי בשומרון כדי להרגיש מוגנת? תבין את האבסורד. יש גם כעס על התקשורת, ממש. אני ממש מודה לעמית סגל שגרם להם להבין את גודל הבלגאן פה. תבין, זה לא נגמר, פשוט לא מדווחים על זה יותר. גם אחרי הפרעות היו פה זריקות אבנים וניסיון דריסה ואף אחד לא שומע על זה".

איך נראה השיח הפנימי בתוך הקהילה בעקבות האירועים?

"אני לא יודעת אם יש תחושה של "אנחנו צודקים והם הרעים", אלא יותר רצון לנהל שיח וצורך לעבד את מה שקרה פה. אני לא השתתפתי בזה, גם כי ממילא אני עוזבת. יש פה שכנים שגרים מולנו שהשכנים הערבים שלהם כיוונו אליהם את הפורעים. איך אפשר להמשיך אחרי דבר כזה? אני באמת לא מבינה".

אילו תגובות קיבלתם כשהודעתם שעוזבים?

"המשפחה והחברים הבינו אותנו מיד. פה בקהילה הבינו, אבל זה קצת אחרת. אבל בגלל שזאת דירה שכורה אז אולי התגובות אחרות מאשר אם הייתי מוכרת את הדירה ועוזבת. בכל מקרה, יש פה אחווה מאוד יפה בתוך הקהילה".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20