(new)ויקטורי
בין פסגה לתהום

בין פסגה לתהום

בשנה בה הביא המאמן תומר רטמן את ילדי טרום א' של עירוני מודיעין עד להופעה היסטורית בגמר גביע המדינה, הוא גם הספיק לאבד את חמו ואת סבתו • רגע אחרי הגמר הוא כבר נפרד מהילדים, אבל לא מהמועדון

(צילום: סחלבים)

שנה קשה עברה על כולנו, אבל ליד השנה של תומר רטמן אפשר והיא הייתה טיול בפארק. המאמן בן ה-38 מעירוני מודיעין לקח את קבוצת טרום א' לאצטדיון רמת גן, דרך מגיפה, טילים ואבדן אישי גדול, כשרק הכדור עומד לו כנחמה. בנובמבר האחרון הלך לעולמו חותנו, יעקב ספוז'ניק. חצי שנה לאחר מכן, ודקה אחרי שראה את השחקנים שלו חוגגים 1:2 על הפועל תל אביב צפון באצטדיון הלאומי, הוא נתבשר שסבתו הלכה לעולמה גם היא.

"אחרי חצי הגמר, כולי מפוצץ באדרנלין, זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לגמר המפעל, עליתי ליציע ואז אימא שלי הודיעה לי שסבתה נפטרה. היא הייתה בת 92 וחיה חיים ארוכים וטובים, ועדיין זאת בשורה קשה. מצד אחד אני מקבל הודעות מזל טוב, ומצד שני הודעות משתתפים בצערך".

וזאת לא הייתה הפעם הראשונה בשנה הזאת שקיבלת בשורה קשה.

"שלא כמו סבתא שלי זכרונה לברכה, כשאיבדנו את אבא של אשתי זה היה כמו רעם ביום בהיר. יעקב ספוז'ניק היה בן 65 כשנפטר מקורונה. טרגדיה אדירה לכולנו, רגע של שבר בלתי רגיל. הוא היה עמוד תווך במשפחה, הוא היה הכל. היה לי קל לאמן כשידעתי שהוא עם הילדים שלי. פתאום הוא איננו. אני לא מאמין גדול, אבל אולי עכשיו אני מאמין קצת יותר. אני מתחיל לחשוב שדברים לא קורים סתם. אולי בגלל האבידה הגדולה אני נאחז בזה. יש לי את ההרגשה שבאיזשהו מקום הוא כיוון את הכל, שנגיע למקום הזה, לגמר. בפנדלים הסתכלתי לשמיים, אמרתי לו שיעשה עוד איזה משהו אחרון. אני שמח שבסוף כן מצאנו קצת נחת. הבן שלי, מאז הגמר, לא מוריד את המדליה מהצוואר".

טרום א' של תומר רטמן רשמה היסטוריה כשעלתה לגמר גביע המדינה, אבל מי שמכיר את הקבוצה כנראה שלא הופתע יתר על המידה. בשנתיים האחרונות הפסידה הקבוצה פעם אחת בדיוק, מאזן שככל הנראה אין לו אח ורע בעולם כולו. מול נס ציונה הוליכה הקבוצה 0:2, לפני שלמדה על בשרה שיעור בזחיחות. היריבה הפכה את התוצאה וכל הניסיונות של עירוני מודיעין להשוות עלו בתוהו. העיקר שהלקח נלקח. והרי בסופו של יום אפילו מכבי חיפה הגדולה לא הצליחה להכניע את שנתון 2010 המהולל של עיר העתיד. מצד שני, גם עירוני מודיעין לא הצליחה להכניע את מכבי חיפה. כדור חופשי ניתז מהמשקוף, ויש בנמצא צילומים המוכיחים כי הוא עבר את קו השער. אבל השופט בדיוק הוציא משהו מהעין והקוון שמר את הדגל קרוב לחזה. עידו בר טל נתן הצגה בהארכה, אבל בדו קרב מהנקודה רגלם של הירוקים הייתה על העליונה בזכות 1:3 הפכפך.

"הם דווקא בעטו ראשונים, ובעטו לקורה, אבל מדובר במעמד מרגש לשחקנים בוגרים. בטח לילדים בגיל כזה. ילדים בכיתה ה' בסך הכל. בסיום השחקנים היו מרוסקים. לפני המשחק אמרתי להם שלא משנה התוצאה, אנחנו יוצאים מפה בראש מורם, אבל חלק לא הצליחו לעצור את הדמעות. זאת גאווה אדירה, עמדנו מול מכבי חיפה, כנראה הקבוצה הכי טובה שיצא לי לשחק נגדה בשנים שאני מאמן. את מכבי תל אביב הם רמסו 0:4, והמאמן שלהם בא אלי ואמר לי שהם לא נתקלו ביריבה כמונו. הם לא האמינו. בסוף היינו רחוקים פסע".

אכזבה?

"יצאתי מהמשחק בתחושה שעשינו הכל. הייתי מאוכזב, כן. נגענו בתואר. חלמתי לילה לפני כן איך אני מסתובב בעיר עם הגביע. שיירה של מכוניות, פותחים במות בפארק ענבה. פעם הבאה. אם למדתי משהו השנה זה פרופורציות. אתה לא הכי קטן בהפסד ואתה לא הכי גדול בניצחון. מדובר באחד ההישגים הכי גדולים של המועדון. להגיע לגמר זה מדהים, שתי האחרונות בארץ. בתחושה שלי זה דבר שיכול וצריך להקפיץ את המחלקה. יש לנו שם טוב בזירה הארצית והישגים כאלה שמים אותנו על המפה. פתאום מתקשרים אליי הורים מקבוצות אחרות, מתעניינים. עד היום זה היה הפוך".

מה הופך את הקבוצה הזאת למיוחדת?

"התחלנו את המסע לפני שנתיים, כשהם עוד היו טרום ב'. מדובר כנראה באחד משני השנתונים הכי מוכשרים שאימנתי מבחינה מקצועית. כבר אחרי אימון או שניים זיהיתי שמדובר בקבוצה מאד חזקה. המעבר לתשיעיות עשה לנו טוב. ככל שהתקדמה העונה הבנתי שמדובר באמת בקבוצה נהדרת עם ילדים מיוחדים. אימנתי מאות שחקנים, אופי ומנטליות כאלה, כמו שלהם, לא ראיתי. המשולש של מאמן-שחקנים-הורים פעל בהרמוניה, וכמובן התמיכה שאנחנו מקבלים. בראש הפירמידה זה אלי סבח. החיבוק שהוא נתן לי בסוף המשחק הראה לי כמה אכפת לו. התרגשתי. אלי חייט, ניסים כהן, דוד בן שימול האגדה. שבוע התנהלנו כמו ליגת העל לנוער. נתנו לנו להרגיש כמו אלופים".

רטמן מאמן בעירוני מודיעין מהיום הראשון של האיחוד, ובעיר מודיעין עוד לפני כן במסגרת מכבי מודיעין. אשתקד הוא עלה עם קבוצת נערים א' ליגה, אבל הגמר הנוכחי הוא מרגעי השיא בקריירת האימון שלו. עכשיו הוא מצטט בגאון את טל ברודי ומצפה לאתגר הבא. והוא בכלל התחיל ככתב ספורט במקומון בעיר, כמו גם בעיתון הארץ, אבל כשנמאס לו לראות ולהעביר ביקורת הוא ירד אל השטח כדי לשנות. שחקנים שעברו אצלו, שנתון 2001 למשל, משחקים היום במכבי חיפה (סתיו נחמני), בית"ר תל אביב (נדב נידם) וכפר שלם (בר נתנאל). אלון שטרוסברג שהתעצב תחת ידיו זכה לענוד בהמשך את סרט הקפטן של נבחרת הנוער, ומדובר ברשימה חלקית בלבד. אבל להבטיח מעל דפי העיתון שבשנה הבאה הם יחזרו כדי להשלים את העבודה, הוא כבר לא יכול. בסיום משחק הגמר הוא כינס את השחקנים שלו ונפרד לשלום.

למה??

"אני מרגיש שנתתי לילדים האלה הכל, כל מה שיש לי. אני מאמין שמאמן לא צריך לאמן יותר משנתיים באותה קבוצה. יש עייפות החומר, הדינמיקה משתנה, הזמן גובה מחיר. כבר לקראת סוף השנה השנייה אפשר לראות את השינוי. בטח בשנה כמו האחרונה, שהייתה מטורללת. משהו במארג הזה של מאמן-שחקן משתנה. הילדים האלה חייבים לעבור עוד מאמנים, ללמוד עוד רעיונות, לספוג עוד שיטות אימון, ויותר מזה, להבין עוד בני אדם. לחיות, לנסות, ללמוד, מהכל ומכולם. בסוף המטרה היא להביא אותם הכי בשלים לקו הסיום, כשחקנים וכבני אדם. אני חושב שאת החלק שלי עשיתי בסדר".

והעתיד?

"אני מאמן במודיעין 12 שנה. דרך הכדורגל התאהבתי במקום, אז העתיד שלי כאן. נכון להיום עירוני מודיעין נמצאת ברמה השנייה של המועדונים בארץ, אחרי מועדונים כמו מכבי חיפה ומכבי תל אביב. אז יש לאן להתקדם ואני מנסה לעזור. בסך הכל, בשנה האחרונה קבוצת הנשים עלתה לליגת העל, אנחנו הגענו לגמר וכמעט כל מחלקת הנוער קצרה הצלחות. הכיוון נכון. אנחנו על המפה ונישאר על המפה".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20