(new)ויקטורי
חיים שאבדו

חיים שאבדו

רגע לפני שאמור היה להתגייס לשירות קרבי, מצא את מותו יוסף חיים כהן בן ה-19 בתאונת דרכים דווקא במרכז העיר • הוריו מספרים על הנער שחיבר חברים מכל העולמות, הגשים את עצמו במטבח ואף פעם לא הפסיק לחייך

(צילומים: באדיבות המשפחה ודוברות המשטרה)

"כאבא פחדתי שיקרה לו משהו בצבא, אבל מסתבר שהכביש  יותר קטלני. אני מודה לאל שהוא לפחות לא פגע באף אחד, בסיטואציה אחרת הוא היה יכול גם לפגוע במכוניות נוספות", כך סיפר השבוע למודיעין NEWS אלרן כהן, שבנו יוסף חיים בן ה-19 נהרג במוצאי שבת בתאונת דרכים בעיר.

התאונה התרחשה בחלק המשוקע של שדרות החשמונאים, בסמוך לקניון ולמרכז התחבורה, כאשר על פי החקירה הראשונית איבד כהן הצעיר את השליטה ברכבו, התהפך מספר פעמים ונהרג במקום. כוחות ההצלה שהגיעו לזירת התאונה נאלצו להשתמש במכשור כבד כדי לחלץ את גופתו מהרכב.

כהן, ששאף להתגייס לשירות קרבי בצה"ל, הותיר אחריו זוג הורים, אח ואחות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בעיר ביום ראשון, מלווה במאות רבות של חברים ובני משפחה. במסעדת לוצ'יאנה בה עבד כטבח, קיבלו את הבשורה בתדהמה והודיעו כי המסעדה תישאר סגורה למחרת האירוע הטרגי.

"היה לו קסם מיוחד"

כהן, בן למשפחה דתית, למד בבית הספר היסודי ביישוב חשמונאים ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבת נתיב מאיר בירושלים. בשנים האחרונות הוא חזר ללמוד במודיעין והשלים את הבגרויות במסגרת תכנית היל"ה בעיר.

חבר המשפחה, שאול מימון, סיפר השבוע כי "כולם הפכו להיות חברים אחד של השני בזכותו, אלו ממודיעין מעירוני ד' ומירושלים מהישיבה. הוא היה הדבק שאיחד ביניהם. בערב התאונה הייתה אצלנו חבורה של נערים, שהדבר שחיבר ביניהם הוא יוסף".

הוריו של יוסף חיים, אלרן ורחל, סיפרו: "יוסף חיים היה ילד חרוץ, חייכן, רגיש לסביבתו, מזדהה ומכיל את האחר. כל מי שראה אותו ישר התאהב בו והרגיש חובה להגיע להלוויה, הוא חיבר בין כולם".  

אלרן: "הרב של הישיבה שלו אמר שגם לאחר שהוא סיים את הלימודים הוא נשאר איתו בקשר. הוא אמר שהוא היה תלמיד 'קשוח', מה זה אומר? שלא פחד לשאול את השאלות הקשות ביותר בענייני הדת. תמיד דרש לשאול למה? מאיפה? ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם".

עוד מספר אביו של יוסף כי "הוא תמיד ראה את הטוב בכל אחד ואחד. החברים שלו לא יודעים איך להתמודד עם החוסר שלו. כל אחד מדבר עליו בהתרגשות. לכאורה היית אומר שזה בגלל שהוא איננו, אך אתה מבין שהדברים שונים בין אחד לשני, התוכן שונה ולא נגמר. מאות בני נוער הגיעו לנחם, חברים שבכולם הוא נגע. אם אני אראה לך תמונות שלו לא תמצא אחת ללא חיוך. בכל מקום אליו הוא הגיע כאילו נדלק האור בחדר, היה לו קסם מיוחד".   

בני משפחתו וחבריו של יוסף חיים מספרים על נער שידע להתחבר לכל אחד, גם במקרים לא צפויים. "הגדולה שלו הייתה שהוא ידע לדבר עם כל אחד בגובה העיניים. לטיול בדובאי נסענו יחד עם סבא של חבר שלו, אדם בן 86. יוסף חיים והוא ישבו ודיברו בבריכה במשך שעות. בדרך כלל נערים בגיל שלו יושבים חמש דקות בשביל לכבד מעט ואחר כך קופצים למים, אבל הוא לא היה כזה. הוא נהנה לשבת איתו ולדבר, וגם כשהסתובבנו שם בקניון הוא החזיק לו יד. הם ממש נהיו חברים הכי טובים שיש".

רחל: "יוסף חיים תמיד רצה לשנות את העולם, והאמין שלכל אחד יש את הזכות לאהוב כל אדם באשר הוא ולחיות חיים של כבוד, הגשמה עצמית ואהבה".

להאכיל זו שמחה

כאמור, כהן הצעיר עבד במטבח של מסעדת לוצ'יאנה בעיר, כאשר את אהבתו לתחום הבישול גילו בני המשפחה עוד מגיל צעיר.

מימון: "יוסף חיים היה ילד סקרן, שכל הזמן חיפש ללמוד ולהכיר. היינו איתו בטיול לפני צבא בדובאי, נכנסנו למסעדה עם כוכבי מישלן והוא הסתכל ובחן את המנות עד לפרטים הקטנים ביותר. היינו בחנות תבלינים, שכל בנאדם רגיל נכנס לעשר דקות ויוצא, אבל הוא במשך שעתיים וחצי בחן כל תבלין ותבלין ואמר מה מתאים למה. זה היה מדהים לראות ילד ב'מגרש המשחקים' שלו, עולם הבישול שהוא כל כך נהנה ממנו".

רחל: "הוא תמיד דאג שכולם ירגישו טוב ושלא יחסר להם דבר. הוא לא היה אוכל עד שכולם אכלו. הוא היה חוזר מהעבודה במסעדה ואומר לי: 'אמא, את יודעת מה עשיתי היום? האכלתי 400 אנשים. אז מה אם קיבלתי כוויה, העיקר ששימחתי אנשים".

אלרן: "היו פה היום בעלי המסעדה, משה ואיתי, אנשים מדהימים. הם איתנו לכל אורך הדרך. אתמול הם סגרו את המסעדה בכדי שכולם יוכלו להגיע ללוויה. הם העריכו והעריצו אותו. הוא ידע לקבל מרות, והיה מסור לעבודה שלו יותר מהרבה אנשים בוגרים".

רחל: "משה ואיתי לקחו ילד שלא הבין יותר מדי במטבח ורק עבד בסטקייה, ולימדו אותו הכל מאפס. גם אם נשרפה המנה הם היו אומרים 'לא נורא, הבאה תצא טובה יותר'. הם בחיים לא נזפו בו, נתנו לו הרגשה טובה ואפשרות להביא את עצמו לידי ביטוי".

לפני שלושה חודשים עברה המשפחה דירה, בתוך העיר, ודאגה גם לתחביב המיוחד של יוסף חיים.  "בנינו לו מטבח שלם, הכל לפי בחירתו האישית. הוא ערך אצלנו חנוכות בית לאנשים והכין נתחי אסאדו לכל המוזמנים", מספר אביו, ואילו מימון מוסיף: "אמרתי לו תאכל, עוד מעט ייגמר. הוא ענה לי 'עוד מעט, עוד מעט אני אוכל. קודם כל שיהיה מספיק לכולם. רצינו לסדר לו להיות טבח בצבא, כי אמרנו שזה התפקיד שהוא כל כך אוהב, אבל הוא אמר לנו 'יהיה לי את כל החיים להיות במטבח, אני רוצה עכשיו לתרום בשירות קרבי משמעותי למען המדינה".

כל הקלישאות נכונות

רגע לאחר שקברו את בנם הבכור מספרים ההורים השכולים על הלקחים שחשוב כל כך ללמוד מהמקרה הטרגי הפרטי שלהם.

אלרן: "מה שחשוב לי זה דבר אחד - שאנשים יבינו שכביש זה לא משחק. אנחנו עוד לא בדיוק יודעים מה קרה, אבל סומכים על המשטרה שהיא תעשה את עבודתה ותגיד לנו מה הגורם לתאונה. אין לנו ספק שמדובר בגורם אנושי, גם אם אנחנו לא בדיוק יודעים מה בדיוק קרה. אני גם לא מאשים את התשתיות במקום. נסעתי בכביש הזה מיליון פעמים, וגם אם התשתיות יהיו הכי טובות שיש, אם אנחנו לא ננהג כמו שצריך נגיע למצבים כאלה".

רחל:  "לצערי כל הקלישאות נכונות, מוטב לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע. תיסעו עשרה קמ"ש פחות".

אלרן: "אתמול, כשהלכנו לראות את מקום התאונה באור יום, נעמדנו בצד הכביש ובחמש דקות ראינו כמעט מאה תאונות שהיו יכולות להיגרם. אנשים טסים ב-120 קמ"ש בכביש של 70. כל תרבות הנהיגה שלנו בעייתית: מהירות, נגיעה בסמארטפון, הסחות דעת. אנשים צריכים להבין שבכביש שבריר שניה של חוסר תשומת לב מוביל לתוצאות הכי קשות שיש. אני מודה לאל שהוא לפחות לא פגע באף אחד, בסיטואציה אחרת הוא היה יכול גם לפגוע במכוניות נוספות".

"לא ידעתי איפה קובר את עצמי"

בין מאות בני הנוער והצעירים שהכירו ומתאבלים כעת על יוסף חיים, אחד הקרובים אליו ביותר היה חברו הטוב שליו זיקרי. גם העובדה כי זיקרי מגיע מבית חילוני ואילו כהן ממשפחה דתית, לא מנעה את החיבור ההדוק בין השניים.

בשיחה עם מודיעין NEWS שיחזר השבוע זיקרי את הרגעים הקשים במוצאי שבת. "הגעתי הביתה ואז התקשרו אלי וסיפרו לי על התאונה. בהתחלה לא הבנתי כל כך, חשבתי שבטח עובדים עלי, אבל אז שלחו לי תמונות וראיתי את הרכב של אמא שלו מפורק. לקחתי את הרכב ונסעתי לשם הכי מהר שיכולתי. בהתחלה השוטרים אמרו לי שאי אפשר להיכנס, אבל לי לא היה אכפת ופשוט נכנסתי לשם בשביל לראות שהוא בסדר. הסתכלתי על הרכב וידעתי שאחרי תאונה כזאת בתשעים ותשעה אחוזים שהוא לא ישרוד, אבל התפללתי שרק לא ימות. אחר כך פתחו את הניידת של זק"א וזה היה הדבר הכי קשה בעולם. הורידו לו את הניילונים מהפנים, הראו לנו אותו ופשוט היינו שבורים. לא ידעתי איפה אני קובר את עצמי".

זיקרי מספר על החבר שהיה ממש כמו אח עבורו: "עברנו המון ביחד. אנחנו מכירים מגיל 9 בערך, ואני מרגיש שעוד לא הספקנו אפילו קמצוץ ממה שתכננו ושהיינו יכולים עוד לעשות. חברים שלי אמרו לי שאני והוא מאוד דומים, באופי שלנו ובהכול. בהלוויה בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. כבר ראו אותי בוכה המון פעמים, אבל לא ככה. היה לנו חיבור מיוחד, אפילו קראתי לאבא שלו 'דדי' בפלאפון והוא קרא לי 'סאן'. בשבילי זה אחי הקטן, בשבילי לא מת חבר, מת אח. היה לנו קשר של אחים, אין קשר כזה בעולם. בחיים לא יהיה קשר כזה לאף בן אדם. לא היה דבר כזה ולא יהיה. מגיל קטן אנחנו משחקים כדורגל ביחד, השירים, החברים, שנינו תמיד היינו עם חיוך על הפנים. תמיד היינו שם אחד בשביל השני בכל מה שהיה צריך. לא משנה העובדה שהוא דתי ואני לא, זה פשוט האופי של הבן אדם. היינו פשוט דומים, כמו אחים".

מה גרם לך להתחבר אליו כך?

"היה לו חיוך מדהים והוא תמיד היה שמח. גם כשהיה לו הכי רע שבעולם הוא היה מחייך, לא משנה מה. תמיד אומרים שאלוקים לוקח את הטובים. הוא לא היה מהטובים, הוא היה הכי טוב שיש. הוא היה אחד שכיף להיות לידו, תמיד מקשיב, תמיד נותן. נתינה זו אולי התכונה הכי בולטת שהייתה לו. גם כשלא היה לו מה לתת, הוא נתן. גם אם הוא היה תקוע בלי כסף והייתי מבקש ממנו משהו, הוא היה משיג. תמיד נתן מעצמו".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20