עבור רובנו "צוק איתן" הוא עוד מבצע צבאי. סבב נוסף בדואט האלים והבלתי נגמר עם עזה. למי שלא היה שם פיזית וליווה את המבצע דרך ההתקשורת, הדבר עשוי להידמות לסדרת מתח אינטנסיבית. אבל מי שמשתתף בסרט הזה כשחקן – לא ישכח זאת לעולם.

בסדיר שירתתי כחובש קרבי. במילואים הוצבתי כחובש בפלוגת החייאה קדמית של אוגדת עזה. כבוגר "חומת מגן" בסדיר ו"עופרת יצוקה" במילואים, לא היתה לי זו הפעם הראשונה שראיתי פצועים וגופות. אבל דבר לא הכין אותי למה שעברתי בחודש האחרון. ב-6 באוגוסט פשטתי את תחפושת המדים וחזרתי להיות אזרח, אבל לא באמת. חלק מהחובשים בפלוגה לא השתחררו בכלל. יעברו הרבה שנים, והרבה מאוד טיפולים, אם בכלל יוכלו אי פעם להשתחרר מ"מצוק איתן".

* * *

הלילה הראשון של המבצע הקרקעי עבר בשקט יחסי. בבוקר שלמחרת החלה עבורי המלחמה באמת. הפלוגה שלי הייתה העורף הרפואי של הכוחות הלוחמים בחאן יונס, לכן הופתענו כשהורו לנו לנטוש את הגזרה ולתגבר את הפלוגה בגזרה הצפונית, מול סג'עיה. "משהו גדול קרה שם", אמרו לנו. "צפי לעשרות נפגעים". היינו אמורים לקבל את הפצועים בנחל עוז, אבל מטח פצמ"רים מדויק הרחיק אותנו לשדה חקלאי שכן. אני זוכר אותנו יוצאים מהרכבים להכין את המקום להנחתה של המסוקים כשנגלה לי מחזה סוריאליסטי: בחוץ נהמו תופי המלחמה בכל הכוח. ירי ארטילרי של צה"ל התערבב עם מכונות ירייה, פגזי טנקים מצד אחד ופצצות מרגמה ו"צבע אדום" בכל כמה דקות מהצד האחר. ומול כל אלה ישבו העובדים התאילנדים בערוגות השדה ועשו את מלאכתם. מדי פעם נרתעים מעט מפיצוץ קרוב, אך ממשיכים לעבור על כל עלה בשדה (שעומד להפוך למנחת) ביסודיות ומסירות.

שעה וחצי לקח לחלץ את הפצועים מהתופת של סג'עיה. אבל משהתחילו, לא הפסיקו לזרום. 14 צוותים שעטו לקבלת הפצועים בגדר. אנחנו, צוות ללא רופא, נותרנו מאחור. בשלב מסוים שמעתי רעש של טנק. אני זוכר את עצמי מציץ מהרכב ונדהם לגלות "אכזרית" שבהמולת הקרב כמה לוחמים בה חילצו פצועים ופשוט דהרו לעבר הגבול תוך כדי ירי טילים נגד טנקים לעברם, נשק קל ומה לא. ה"אכזרית" לקחה איתה מזכרות בדמות שרידים מטראסות, עצים וגדר גבול שעיטרו היטב את חזיתה בדהרה מהקרב לישראל. וכשנפתח הכבש החלו לצאת הפצועים. אחד ועוד אחד. תוך דקות שכבו מולנו חמישה פצועים. הכוח הרפואי שמנינו הסתכם בי, בחובש נוסף, חוג"ד ונהג שניסה להזעיק תגבורת בקשר.

* * *

אחת הדרכים המהירות של חובש לזהות אם פצוע הוא במצב קל או קשה היא הצרחות. פצוע קל צועק. פצוע קשה לא. כעת אתם מבינים מדוע סימפוניה של צרחות הרגיעה אותנו כמי ששמע קונצרט משובח. אני זוכר את עצמי, במעורפל, ניגש לחייל אפאתי שסרב ללוות את חבריו. רגלו שלו הייתה מרוסקת ומופנית מעלה בזווית לא הגיונית. חסם העורקים שהונח על הירך הצליח בקושי לעצור חלק מהדימום. שמונה דקות לאחר מכן הגיע אלינו הרופא הראשון. דבר שנראה לנו כמו נצח. העלנו את אחד הפצועים ששבר את עצם הבריח וחלק מהכתף להאמר-בולנס ואת קצין המודיעין שהתעוור.

לא אשכח גם את הטיפול בפצועי סיירת מגלן מקריסת המרפאה. בעיקר אחד מהם, שהגיע עם "טורקר" (סוג של ניתוח שטח) בשתי ריאותיו. חיפשנו אצלו דופק ולא מצאנו. הפארמדיק שהגיע איתו סירב לוותר: "לא יכול להיות. בדקתי לו לפני דקה. היה לו דופק". קראנו לד"ר והוא בדק בשנית. רכן, מתאמץ לזהות נשימה. פתאום כיסה את עיניו ושם עליו שמיכה. הפנים פני ילד בן 19, עיניים כחולות, שיער בהיר, יפהפה.

* * *

הצוות שלי באמת היה בסדר. היה גם "צוות מנחוס", ככה כינינו אותו. צוות שעבר את כל האירועים הקשים. ביום השני ללחימה, כשאנחנו עדיין מנסים להתאושש מ-13 הגופות ועשרות הפצועים של אתמול, חדרה בעין השלושה חולית מחבלים 500 מטר לידנו והרגה ארבעה חיילים וקצינים. אחד היה סא"ל קידר ממודיעין. צוות "מנחוס" הקדים והחליף אותנו חמש דקות לפני תחילת האירוע וכך טיפל, תחת אש, בנפגעים.

יש ריח אחד שלא אשכח לעולם. ריחה של גופה שרופה. בסיום אחד מהימים הקשים שעברו עלינו ניסיתי ולא הצלחתי להירדם. האירוע נגמר מזמן, אבל הריח עדיין דבק בנחירי. פקחתי עיניים ומולי שכב חגי החוג"ד. כמוני, לא מצליח לישון. "הריח" הוא אמר בטון מבין.

* * *

תמונה נוספת שלא אשכח הייתה בסיום פינוי הרוגי הפצמ"ר ליד כיסופים. את שלוש הגופות פינה צוות "מנחוס" בפורד-בולנס המקרטע שלו. לאחר מכן הגיעו לפלוגה והחלו להכשיר את הרכב לפינוי הבא. אחד החובשים נכנס עם מגב ופשוט החל, בתנועות מדודות, לשפוך החוצה את הדם. עוד ניגוב ועוד אחד. נהרות של דם, של הילדים שלנו.

* * *

עכשיו אני מנסה לחזור אחורה. כמעט בלי להבין איך ומתי זרקו אותי למלחמה ובאותה מידה של פתאומיות שיחררו אותנו וציפו שנחזור לתפקד כרגיל. אני מנסה לאסוף את רסיסי הנורמליות שהתנפצה לי ב-8 ביולי ומצליח בכל יום להרכיב פיסה נוספת מהחיים שהיו לי. עוד ארון לדירה החדשה, עוד יציאה החוצה עם האישה. כל דבר כזה הוא פיסה של נורמליות שחוזרת אלי.

גם אם זה ייקח קצת זמן, החיים שלי יחזרו למסלולם. אבל יש אנשים שנשארו שם בתופת. ילדים יפים שהלכו להגן על המולדת ונשארו לנצח בחול החום של עזה. רובנו, ואני בהם, בדעה שמדובר היה במלחמת "אין ברירה". חשוב שנזכור שבצמד המילים "צוק איתן" נשארו 64 ילדים שבקושי הספיקו לחיות, מאות פצועים ואלפי בני אדם שלעולם לא ימצאו את כל פיסות פאזל חייהם הקודמים.  

( צילום ליאור מזרחי)