אם אתם מצויים בעולם הרשתות החברתיות, שמו של עמיר שיבי (38), אינו זר לכם. הוא מוזיקאי, העוסק בהוראת מוזיקה לפרנסתו, הוא נשוי ואב לשניים המתגורר במודיעין, אך את שעות הפנאי הוא מקדיש ליצירת ממים תמונות שמעבירות מסרים קצרים, אקטואליים, ציניים ונושכים.
אז מה מניע אדם מן הישוב להקדיש את זמנו ומרצו לכתיבת מסרים לאומה בפייסבוק?
"הצורך האישי הוא אלמנטרי. תמיד הייתי מאוד מחובר מבחינה אקטואלית. מאוד עניין אותי מה מתרחש. הייתי פריק של חדשות, עיתונים, אני פעיל חברתי וכן הלאה. הדברים האלה התחילו, כמו הרבה דברים, בצורה מקרית לחלוטין וזה צבר אהדה. אם תשאל אותי מה זה, אני אחרחר איזו נחרת בוז לכיוון התקשורת המיינסטרימית. בראש ובראשונה התקשורת המודפסת שהפכה להיות פמפלטים (עלוני פרסומת) של איקאה. זה מוכר את זה, זה מוכר את זה, זה מוכר את ראש הממשלה. תעשה ניסוי ותיתן לאדם רק עיתונים, לא קשה להעריך את ההשקפה שתהיה לו. בשנתיים האחרונות אני יושב ומנסה לבצע ביקורת עיתונות. אולי זה תמיד היה ככה, אבל התפקיד המקורי שלהם היה להעביר את מה שמתרחש, וזה אבד כבר מזמן. היום זה כל מיני אס.אמ.אסים שנראים יותר כמו פרסומת. בסופו של דבר, אני מנסה להיות איזה שהוא סוג של מתווך. להיות עם היד על הדופק. בין אם זה קשור לדברים גדולים שברומו של עולם שמתרחשים ובין אם זה קשור לאנקדוטות. דווקא האנקדוטות הקטנות של החיים, אמירה פה או התרחשות שם, כשהמטרה היא לקחת אותם, לבדוק שמדובר בעובדות, ולהעביר אותם בתוך הפריזמה שלי שהיא כמובן מאוד צינית, אבל משתמשת בכלים מאוד בסיסיים; בסאטירה, בהומור ובקישור. הדבר הכי חשוב הוא הקונטקסט של כל דבר. אתה רואה בעיתונות, בתקשורת, שהניסיון לחבר בין דבר אחד לשני אבד. זה מורכב מדי, זה דורש מחשבה עמוקה מדי. כל נושא מדווח בפני עצמו".
זה נראה כאילו אני בז
"המטרה שלי" מסביר שיבי "היא ליצור איזה שהוא אימג' שישתמש בדימויים מוכרים. אם צריך להעביר משהו חזק ומעצבן אין לי פרות קדושות. אני אשתמש בכל דימוי אפשרי כדי לעשות את החיבור הזה דרך הפריזמה שלי, כאדם שמגדיר את עצמו כאולטרה ליברל. אני אדם שמבחינתו הדבר הראשון במעלה הוא האדם. כל המדינה, הלאום, הדגל, ההמנון וכל אלה זה נחמד וזה יפה, אבל זה לא חלק מהמהות הבסיסית של האדם שחי פה. זה נראה כאילו אני בז לזה באיזו שהיא צורה, אבל אני לא".
איפה איבדנו את החיבור הזה למדינה, לדת, לדגל ולהמנון?
"זה כמו לשאול איפה איבדתי את החיבור שלי לדת היהודית. ביום שחבורה של אנשים החליטו שזה שלהם ואם אתה רוצה להיכנס לתוך הקתדרלה שלהם אתה צריך לעשות דברים בדרך שלהם. אתה לא יכול ליצור את הזהות היהודית שלך על סמך דברים שנראים לך. ככה זה גם עם המדינה. בכמה עשרות השנים האחרונות יש כאן חבורת לוביסטים של ציבור מסוים שאני לא מזדהה איתו. בין אם זה ציבור בעלי ההון ובין אם זה מתנחלים. הם לקחו את הדגל, הם לקחו את ההמנון. בסופו של דבר אני חי לי את חיי בתור ציוני, בתור יהודי. גם חברים שלי נהרגו במלחמות וזה לא יצר אצלי תחושת קורבנות ומסכנות שגורמת לי עכשיו לעמוד עם שלטים ולהגיד "אנחנו שילמנו פה מחירים, יש לנו פה תו מחיר ויש עליו מספר ואנחנו לא מוכנים." אני רוצה לצאת נגד הקטע הזה. אני איש שמאל, יש שיגדירו שמאל קיצוני וזה מגוחך לחלוטין. אני שמאל הכי מיינסטרים שקיים. כל הפעילות שלי היא מתוך איזו שהיא תחושה שאני זן נכחד. לא בגלל שאנשי השמאל נעלמים אלא פשוט מכיוון שהם סכרו את פיהם. עוד דבר שמעצבן אותי היא האמירה הזו שבמיוחד אפשר לשמוע אותה בטון הראשי של ישראל היום, "התקשורת השמאלנית" ו"בתי המשפט השמאלנים". ו"אנחנו נבוא ואנחנו נאזן". על איזו תקשורת שמאלנית הם מדברים? מעריב? מקור ראשון? ישראל היום? אפילו ידיעות אחרונות זה עיתון של בעלי הון. אז יש איזו נישה של "הארץ". לערוץ 2 וערוץ 10 יש איזו שהיא השקפה פוליטית חוץ מלהרוויח כסף? הערוץ הראשון הוא השופר של השלטון. זה חוסר היכולת להפריד בין הגוף עצמו לבין האינדיבידואלים שעובדים בו שמטבע הדברים יש להם נטיות פוליטיות. התפקיד הקטן שלי ליצור גוף תקשורת מחתרתי שייקח את התרחשויות היום ויעביר אותם דרך המסננת ויאפשר אולי לחייך קצת. לגחך ולהסתכל במציאות בצורה שמגיע לה ולאנשים שיוצרים אותה. בגדול אני מדבר אל המשוכנעים. המטרה שלי בסופו של דבר היא לא לעצבן. אולי קצת לגרום לאנשים להפעיל את המוח אבל קודם כל לצחוק, לחייך. אם הם נשארים יותר משתי שניות ואולי הולכים וקוראים את הכתבה או האנקדוטה שעליה זה מבוסס. זה יוצר איזה שהוא סיפור שיעניין אנשים."
ובאמת אנשי הימין הרי לא ישתכנעו. הם עוקבים אחריך כדי לדווח לפייסבוק על פוסטים שהעלית כדי להביא לחסימה שלך מהפייסבוק.
"יש לי סיפורים אנקדוטיים על אנשי ימין שנמצאים באינטראקציה איתי כבר שנה-שנתיים. מדובר בעשרות של אנשים שהחיים ברשתות החברתיות שמאפשרות לך להיחשף לדברים אחרים. אנשים שראית מה הייתה השקפת העולם שלהם לפני שנה-שנה וחצי ואתה שומע אותם היום ואתה אומר שאולי כל השינוי הזה נגרם כתוצאה מהטפטופים שלך. בהתחלה הם מתעצבנים ואתה מנהל איתם דיון ואז נוצר ביניכם קשר יותר אישי, אפילו בגוון האסתטי אומנותי. לא באיזה קטע של אידיאולוגיה צרופה ועמוקה, והם מתחילים להבין מה עובר לך בראש ולאט לאט הם מתחילים להבין אותך. אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל וחלק ניכר מהפוסטים הם באמת דברים שקשורים למה שמעסיק שמאל וימין, המאבק בין מדינת אפרטהייד עתידית לבין שתי מדינות ששוכנות אחת ליד השנייה, אבל יש המון דברים אחרים. זה שקפה עולה 12 שקלים זה דבר שגם איש ימין יכול להתחבר אליו. זה שמנכ"ל של חברה מרוויח שלושה, ארבעה, 12 מיליון שקלים בשנה בזמן שהעובדים שלו מפוטרים, אלה דברים שאנשים יכולים להתחבר אליהם. אתה מצליח ליצור את החיבור בין כל פיסות המידע של המציאות. אלה ריקושטים מהמחאה האחרונה אם כי לא קרה עם זה כלום חוץ מזה ש-400 אלף איש החליטו להכניס את יאיר לפיד בתור המייצג שלהם בכנסת, אבל השיח השתנה. אנשים שואלים יותר שאלות. לנסות ליצור את החיבור הזה בין הלוביסטים שיושבים בכנסת ולוחשים לחברי הכנסת מה להצביע לבין הלוביסטים שיושבים בוועדות הכספים, חוץ, ביטחון וכל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר הכול זה מין ביצה אחת גדולה כזו. הטענה היא תמיד שבסופו של דבר החיים לא כל כך רעים פה. שאם כל כך רע לך פה תיסע לדמשק. "עם ה-2.75 מיליארד שקל שהעבירו אתמול למשרד הביטחון היית יכול להציל מפעלים כושלים? מה אנחנו סקנדינביה פה?"
אני פרדוקס הערמה
"אני לא מרגיש שאני עושה משהו משמעותי. אני פרדוקס הערמה. גרגיר האורז שהוא אני, לא עושה שום שינוי, אבל כשהתחלתי לעשות את כל הדברים האלה לפני שנה או שנה וחצי זה כמעט לא היה והיום אני מוקף, לא רק בפייסבוק, זה מופיע באינסטגרם ובכל הרשתות החברתיות וזה זולג לעיתונות. לא שזה לא היה קודם. לקחת תמונה, לעשות קולאז' ולצרף לו טקסט זה יותר ותיק מהאנושות, אבל לעשות את זה בהקשר המאוד אקטואלי ובלי לעשות יותר מדי חשבון, אני מבסוט להגיד שזה ז'אנר שפיתחתי והיום יש שניים או שלושה שיש את התחושה שהם "ממשיכי דרכי". גם העבודה הגרפית המרושלת, שזה ייראה כמו איזה שרבוט, לא שעבדת על איזה פרסומת לשמפו. לקחת עט וכתבת. הפן הטכני הוא הפן הזניח ביותר. כל פוסט כזה לוקח להכין משהו כמו 3 דקות. אם זה משהו שממש בא לי לעבוד עליו זה יכול לקחת עשרים דקות. הקרדו האומנותי הוא שזה לא יראה כמו ניסיון לחקות את המציאות. שזה ייראה בדיוק כמו השרבוט הזה שהוא קצת עילג, שזה ייראה כמו עריכה. גם הקטע הזה של העריכה הוא איזו שהיא אמירה. זה הרי נורא מגוחך לקחת תמונה ולעשות קולאז'ים ולהדביק כל מיני דברים. יש שיאמרו שזו די עבודה אינפנטילית. הניסיון הוא באמת ליצור איזה מין זרימה כזו. אני מדבר אל המשוכנעים, אבל יש לדף שלי קצת יותר מ-10,000 חברים ועוקבים ואני יוצא לפעמים מהפייסבוק וצובר קצת יותר תהודה, אבל אם הצלחתי "להמיר" בן אדם אחד, או שניים או שלושה או ארבעה, זה מספק אותי."
לפעמים אני לא מבין אם מה שאתה מפרסם זה משהו אמיתי או משהו שיצרת.
"פעם אמרתי שלכל תמונה יש יותר מרובד אחד. אתן לך עכשיו דוגמה הכי טרייה. פעם ב… אני עובד כדי שזה ייראה כמו המציאות. פרסמתי אתמול תמונה של מירי רגב. לקחתי תמונה וניסיתי לעבוד כמה שיותר כדי שזה לא ייראה כמו פוטושופ. יצרתי תמונה שהיא מחזיקה דף שכתוב עליו "אני גאה להיות מושחתת". כאן הרובד שאני מדבר עליו זה לגרום לאנשים לחשוב "זה אמיתי?" מיד הרובד השני, או השלישי הוא "אני באמת חושב שייתכן שחברת כנסת תעמוד ותפרסם משהו כזה? מה לא בסדר איתי או לחילופין מה לא בסדר עם המדינה שאני יכול להעלות על דעתי דבר כזה?" זה נראה כמו האבסורד המוחלט. חברת כנסת שעומדת עם פתק שכתוב עליו 'אני גאה להיות מושחתת' אבל זה לא כזה בלתי נתפש".
יש מקרים שבהם אתה לוקח פוסטים של אנשים "פרטיים", אנשים מן הישוב, ומשתמש בהם.
"זה דבר שפעם מאוד אהבתי לעשות. יש אנשים שחושבים שהבנאדם הבא יחשוב פעמיים האם זה שווה. יש שיגידו "אתה בא להעניש? אתה בא לחנך?" הייתה ידיעה בוויינט. ארבע ילדות פלסטינאיות נשכחו באוטו ומתו. ואז יש לך שם תגובות שאתה אומר "וואו", אז אתה לוקח ומפרסם את זה. אני לא אוהב את זה כי זה טריוויאלי מדי במובן הזה שזה קל מדי. אני לא אוהב את הדברים האלה כי אני נמצא במקומות האלה ואני יודע כמה כל על אדם יש מאה שחוגגים וצוהלים כל מוות. בין אם זה מוות של ערבים, מוות של פועלים זרים, אזרחים זרים, מוות של איראנים, מוות של מוסלמים, מוות של שמאלנים… אם אני נוגע בדברים האלה זה יותר להציג את הצד של הנקרופיליה הזו שקשורה לחלוטין בנקרופיליה של ההנהגה פה. אני לא מדבר על ביבי. במשך 65 שנה, ועל אחת כמה וכמה ב-15 שנה האחרונות. התרבות פה הפכה להיות נקרופילית. אפילו לא תרבות של קורבנות. השימוש במוות ובגופות ובשכול ובצער ובכל האלמנטים האלה הפך להיות מטבע פוליטי. מי שמשתמש במטבע הפוליטי הזה ואנחנו חוזרים להתחלה של הסיפור, מה מרחיק אותך מהדגל, זה הדברים הכביכול קטנים האלה. אני מבחינתי דגל זה כך, אנשים אחרים מבחינתם דגל זה מה שיורד לחצי התורן פעם בחצי שנה. יש כאן עם בתוך עם. יש כאן מדינה שהיא בת ערובה בידי חונטה. ומי משתף איתם פעולה? בדיוק מי ששיתף פעולה עם החונטה ב-1995 וב-1996 בשביל להרוג את הסכמי אוסלו. מי שמשתף היום פעולה עם החונטה ויורה קסאמים ומפוצץ דברים. זו לא סאטירה כל כך גדולה וכל כך מתוחכמת לראות את החיוך על הפנים של בנט בכל פעם שנהרג חייל או בכל פעם שאנחנו סופגים איזה פיגוע או משהו. זה נשמע כמו הדבר הטריוויאלי ביותר. יש פה זהות אינטרסים מוחלטת בין תושבי ארץ ישראל שמונים בערך 400 או 500 אלף אבל יש להם כרגע לובי חזק ביותר לבין שאר המדינה שנסחפת ימינה ושמאלה.
במובן העמוק יותר בוא נאמר שכשהיסטוריונים יחקרו את דעיכת הציוויליזציה הישראלית או איך שלא תקרא לה עוד מאתיים או שלוש מאות שנה, אז יהיה להם מן הסתם כר שלם, אבל אני מקווה שהם יוכלו לחקור גם דרך הדברים שאני עשיתי, זה החיבור היחיד אולי אלי. לא רק הדברים שאני עשיתי, זו הדרך שבה אני ראיתי את המציאות".
איומים ברצח
שיבי הצליח לעורר עליו לא מעט זעם. החל מהשימוש התדיר שלו במוטיבים מהשואה, דרך הדעות הליברליות הבלתי מתפשרות שהוא מציג, עבור בלעג שלו כלפי חברי כנסת, שרים ואילי ההון וכלה באופן שבו הוא מציג מתנחלים ודתיים. דף הפייסבוק שלו נחסם לא פעם, הוא אוים בתביעות דיבה ואף בפגיעה פיזית.
בוא נדבר על פחד. קיבלת איומים.
"לפני שנה הייתה לי התנגשות עם איזה ארגון (ארגון להב"ה – גח"ע) פנו אלי מתוכניות בוקר, הגדירו את זה כמלחמות הפייסבוק, ישבתי שם מול בנצי גופשטיין. פרסמו כמה פוסטים שלי בקבוצה "כולנו נגד השמאל הקיצוני", מספר טלפון שלי, איומים ברצח על הילדים שלי, על אשתי ועלי, התקשרו אלי הביתה באיומים, ולומר לך את האמת? מדובר באנשים שהם בריוני מקלדת בלבד. אני מתקשה להאמין שאפילו אחד מהם יוציא את זה מהכוח אל הפועל. אתה יכול להגיד שכבר היו דברים מעולם, אבל זה נובע גם מענווה מסוימת של מי אני ומה אני. לך תדפוק כדורים בראש ממשלה. האמת היא שלרגע אחד לא חששתי. זה הכול וירטואלי. אוויר חם, כמו נפיחה. זה נגמר".
מה אתה חושב שעומד לקרות פה?
"לא ישתנה שום דבר. המקום הזה צריך טלטלות. צריך איזו קטסטרופה כדי שמאזן הכוחות פה ישתנה. בתור איש שמאל אני לא יכול בכלל לעלות על הדעת מתי נחזור לשלטון. זה משהו שאני לא רואה. צריכה לקרות איזה טלטלה. לא שואה גרעינית. ממש לא. אנחנו נלמד לחיות עם הגרעין האיראני, אנחנו נלמד שאולי עדיף אפילו שיש פה איזה מאזן אימה. בסופו של דבר לא נעים לומר, זה הכול תלוי בביבי. אם ביבי יגיע באמת למסקנה ההיסטורית שהוא רואה את איראן ואת הגרעין האיראני בתור משימת חייו, הוא צריך להבין שהסכם שלום זה הדבר שהוא צריך, והוא יכול לעשות את זה. בסופו שלח דבר כל הלובי הימני הזה זה חבורה של צרחנים. אני אמרתי שהם תפסו את המדינה אבל הם תפסו את המדינה כי לראש הממשלה אין ביצים. אם תעשה ספירת גולגולות להסכם שלום יש לך 95 ידיים. יתנגדו הבית היהודי ומסיבת התה הליכודניקית, אבל זה פחות או יותר מה שיש.
במובנים מסוימים הפאניקה של הימין, והימין בפאניקה מוחלטת, יוצרת אצלי איזו שהיא אופטימיות. כלומר, אם הימין בפאניקה כנראה שמשהו טוב מתרחש, אף על פי שאני משער שהם לא יודעים יותר ממה שאני ואתה יודעים, אבל לך תדע, יום אחד זה יגיע. השמאל יכול להביא דבר כזה? לימין יש 95 ידיים, והוא יכול להעביר את זה במשאל עם.
העתיד לטווח ארוך אם זה יימשך כך, מי שיכול יארוז את הפקלאות ויברח. מי שיישאר זה צבא. הצבא יהיה כבר לחלוטין דתי לאומי, והיתר יהיו אנשים חלשים. ערבים וחרדים. מאוד נחמד יהיה לראות איך המדינה תתנהל כשהיא תהפוך להיות מדינת עולם שלישי. 70 שנה אולי נחזיק, אבל קשה לי לראות 100 שנה.
