בערב פסח חגג משה קנורוביץ ממודיעין 68 שנים לעלייתו לישראל. כאשר חגגו תושבי א"י את ליל הסדר של 1948, ממש מספר שבועות לפני הקמת המדינה, עגנה ספינתו של משה בנמל חיפה בשקט וללא הפרעות. זאת בניגוד גמור לניסיונו הקודם לעלות לארץ: שנה קודם לכן, כשניצב משה בן ה-15 על סיפונה של אוניית המעפילים המפורסמת מכולן – "יציאת אירופה", הלא היא ה"אקסודוס". הסמל בה"א הידיעה של מאבק שארית פליטת יהודי אירופה להגיע לכאן
יום של מלחמה
הסיפור של משה מתחיל בשנת 1932, אז נולד למשפחה יהודית שהתגוררה בעיירה בשם וישקוף, המרוחקת 50 קילומטר מוורשה בירת פולין. אביו היה אופה שחלם להקים מאפייה משלו וחסך לשם כך כסף. "הוא היה שומר את הכסף בתוך שקית", נסכר משה. "אני זוכר שכאשר הגרמנים הוציאו אותנו מהעיר הוא פחד שיחרימו לו את הכסף והחביא את השקית אצלי במעיל".
משה ושתי אחיותיו חיו בעיירה בה הייתה קהילה יהודית גדולה, ולמרות שנולד וגדל בפולין הוא אינו דובר את השפה משום שלא נשלח לבית הספר. "ההורים שלי לא היו מאוד דתיים, אבל בכל זאת שלחו אותי ללמוד ב"חדר" ובבית אצלנו דיברו רק ביידיש".
את הרגע בו מלחמת העולם השנייה הגיעה לפתח ביתו זוכר משה בבירור עד היום: "אני זוכר שהתלבשתי בבוקר. הייתי אז בן שבע ואימא שלי רצה לחלון מפני ששמעה מטוס חולף נמוך מעלינו. בדיוק כשהגיעה לחלון והציצה החוצה נפלה הפצצה הראשונה. ברחנו מהבית והתחבאנו במקווה, שם הסתתרנו ארבעה ימים. אני זוכר שבדרך כבר ראינו אנשים מתים ברחוב. בשלב מסויים רצינו לברוח לצידו השני של הנהר, אבל הגרמנים הפציצו את הגשר".
לאחר מספר ימים החלו הכוחות הגרמנים לאסוף את יהודי האזור. משה: "אני זוכר שראיתי יהודי שרץ הלוך ושוב וניסה לעזור לפצועים ולחלשים, עד שאחד הגרמנים כעס וירה בו. הם ישבו על סוסים והובילו אותנו בטור אל מחוץ לעיר. בבוקר הם עשו סלקציה. הפרידו מאיתנו את הגברים והנערים ויותר לא ראינו אותם. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי. עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה לו".
בשלב הזה שיחררו הגרמנים את הנשים והילדים ומשה ומשפחתו נמלטו לכיוון הגבול עם רוסיה. לאחר חציית הגבול החל מסע מטלטל בין ערים וכפרים, כאשר הרוסים משנעים את הפליטים ממקום למקום עמוק לתוך השטח הרוסי. בסופו של דבר הגיעו בני המשפחה למחנה עבודה בו שוכנו, כאשר הנשים מגוייסות לעבודה לטובת מפעל המלחמה הרוסי בקור של סיביר. "המחנה היה באוראל וחיינו שם שנתיים", הוא נזכר. "החיים היו מאוד קשים. בכל צריף שיכנו כמה משפחות ולא היו מספיק מיטות אז ישנו על הרצפה. נראה לי שבכל שנות המלחמה לא ישנתי במיטה. לא היה מספיק אוכל ואני זוכר שפעם אחת דודה שלי שלחה אותי לעמוד בתור ללחם וחזרתי בוכה כי פשוט קפאו לי הידיים. בקיץ היינו הולכים לשדות ואוכלים תפוחי אדמה רקובים שנותרו לאחר הקטיף. כל מה שאכלנו היינו מקיאים אחר כך. גם סרפדים היינו מבשלים כמה שעות ואוכלים".
עושים "סיבוב פרסה" להמבורג
בשנת 1943 שוחררו הפליטים היהודים ממחנה העבודה בסיביר והחלו להתקדם מערבה, בעקבות הצבא הרוסי והחזית שהחלה להתקרב לכיוון פולין וגרמניה. משה: "הגענו לאוקראינה שם הלכתי לבית ספר בפעם הראשונה בחיי. אני זוכר שהאוקראינים היו נבלות. פעם נתקענו בתחנת רכבת למשך שבועיים-שלושה. כשרציתי לקחת כמה בולי עץ כדי להדליק מדורה ולהתחמם, האוקראיני במקום לקח גרזן וזרק עלי".
אחרי שוטטות בת שלוש שנים חזר משה לפולין בשנת 1946, שם כבר נכחו נציגי תנועות יהודיות כמו השומר הצעיר, הפועל המזרחי וגורדוניה, שהחלו לארגן את הפליטים לעלייה לישראל. "הגענו לגרמניה שהייתה מחולקת בין בעלות הברית.שם, בחלק האמריקאי, שיכנו אותנו בארמון שנלקח מגרמני עשיר. בחורף היינו עושים סקי על מזחלות בשטח האחוזה שלו".
שנה מאוחר יותר הגיע משה אל עיר הנמל מרסיי שבצרפת, שם הוא וחבריו היו אמורים לעלות על ספינת מעפילים עשוייה עץ. אולם הבריטים – שכבר היו טרודים בשיבוש גלי העליה לא"י, מנעו מהם זאת. הם המשיכו דרומה על קו החוף וב-11/7/1947 עלה משה על סיפון ה"אקסודוס" יחד עם למעלה מ-4,500 מעפילים נוספים.
האוניה, שהחלה את חייה כספינת נהרות בארה"ב, תוכננה לשאת רק אלף נוסעים. המעפילים נאלצו להצטופף חמישה על כל דרגש שינה בבטן האונייה. מיד עם יציאת האקסודוס מהנמל, למרות שהוטל עליה איסור לעזוב אותו, ליוו אותה משחתות בריטיות עד להגעתה לחופי א"י. גם כלי התקשורת העולמיים עקבו אחר מסעה.
הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני ניסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שינסה לטפס על האונייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק ליידוי על כוחות אויב. חברי תנועות הנוער בגילאי 16 – 18 חולקו לחוליות, הופקדו על גזרות שונות ותורגלו בתרחישים שונים.
בעת ההפלגה שהתה בארץ משלחת ועדת אונסקו"פ, שתפקידה היה לבחון את שאלת ארץ ישראל. מפקדי ההגנה ראו תועלת הסברתית רבה בשידור רדיו שיערך מעל סיפון האקסודוס, על מנת להשפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם. בערב ה-17 ביולי שודר מהאונייה שידור רדיו בעברית שהועבר בקול ישראל, התחנה המחתרתית של תנועת המרי העברי. השידור נקלט היטב בארץ ועורר התרגשות רבה ביישוב.
מספר שעות לאחר מכן החלה ההתנגשות עם הכוחות הבריטיים. משה: "אני זוכר שבאותו לילה פתאום נהייה שקט ואז הופעלה האזעקה והבנו שהבריטים עומדים להתקיף". הבריטים הצליחו להעלות לאונייה חמישים חיילים, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע, ולכבוש את גשר ההגאים. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל ניווט את הספינה מהגה חלופי. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש ועקב כך פתחו באש חיה כנגד המעפילים. מים החלו לפרוץ לתוך האנייה והופעלו המשאבות. כשלושים מלחים בריטים נלקחו בשבי על ידי יחידות המגן של האנייה ולאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים (בהם ילד) ושל הקצין הראשון ביל ברנשטיין, הורה מפקד האונייה על כניעה.
משה מספר: "אני זוכר שהיינו על הסיפון וזרקנו על הבריטים קופסאות שימורים ותפוחי אדמה. היה שם שמן שהיינו אמורים לזרוק עליהם. בסוף הוא נשפך עלינו וכמעט החלקתי מהסיפון לתוך המים".
כמעט טבח גם בישראל
לאחר הכניעה הובילו הבריטים את האקסודוס לנמל חיפה. משה: "לפנות בוקר התקרבנו לחיפה וזה היה מחזה שלעולם לא אשכח. הבריטים הטילו על העיר עוצר כדי שהיהודים לא יבואו אלינו ואנחנו שרנו את 'התקווה' בכניסה לנמל. למחרת העבירו אותנו לשלוש ספינות וגירשו אותנו".
עם עלייתם אל ספינות הגירוש נאמר לנוסעי האקסודוס כי הם בדרכם אל המחנות שהקימו הבריטים בקפריסין, אולם לאחר מכן התברר כי לא כך הדבר. "ראינו שעובר יום ועוד יום והבנו שאנחנו ממש לא בדרך לקפריסין הקרובה. הם לקחו אותנו חזרה לצרפת ומשם תכננו להחזיר אותנו אל מחנות העקורים בגרמניה. עגנו בנמל בצרפת והמתנו על האונייה שלושה שבועות. בינתיים הבריטים דאגו לנו לאוכל, שהיה בעיקר בשר עם הרבה תולעים. אבל אנחנו התארגנו עם באגטים מהצרפתים".
המסע של משה ושותפיו להפלגה נמשך כשהבריטים אכן מעבירים אותם חזרה לגרמניה. הם שוכנו במחנה עקורים בעיר הנמל המבורג, שם שהו כמעט שנה. "אני זוכר משם את הרגע ששמענו ברדיו את שידור ההכרזה על חלוקת הארץ. איזו שמחה הייתה שם. היהודים רקדו ומאז כבר היינו חופשיים".
לאחר השחרור שוב יצא משה דרומה אל צרפת ועשה את דרכו בפעם האחרונה אל חופי ישראל. בערב פסח של שנת 1948 נחת בחיפה, המשיך לרעננה והתמקם בסופו של דבר בקיבוץ מסילות בעמק בית שאן (כשבדרך לשם הוא וחבריו כמעט ונטבחים בידי הליגיון הירדני). בשנת 1951 עזב את הקיבוץ כדי להיות עם אמו שעלתה לארץ ולאחר מכן עבד בחקלאות, בניין ודיג, עד שהתמקם בקריית אונו ופתח חנות למכשירי כתיבה.
לא מזמן פגש משה את אחת מחברותיו לאותו מסע על האקסודוס, כאן במודיעין ובנסיבות מפתיעות למדי: "העירייה הביאה להיכל התרבות כאן את ההצגה אקסודוס, וממש לפני שהשחקנים התחילו את ההצגה שאלו את הקהל מי פה היה על האונייה. אני הצבעתי כמובן ואז אני רואה שהאישה שיושבת שני כיסאות ממני גם היא מצביעה".
מ"יציאת אירופה" ל"קפה אירופה"
מועדון קפה אירופה הוא פרויקט ארצי ייחודי המיועד לניצולי שואה ובני זוגם, בייסודם של ארגון אש"ל- ג'וינט ישראל ומשרד הרווחה. קפה אירופה החל לפעול במודיעין לפני שבע שנים, לאחר שתלמידת כיתת י"ב בעיר, שהתנדבה בקפה אירופה בתל-אביב, פנתה לאגף לשירותים חברתיים והציעה להקים פרויקט כזה בעיר.
קפה אירופה מנוהל על ידי העמותה למען הקשיש בשיתוף האגף לשירותים חברתיים בעיריית מודיעין, ואחראית הפרוייקט מטעם העמותה למען הקשיש היא גלית ריבליס איתן, אשר נמצאת בקשר עם כמאתיים ניצולים, שרובם מגיעים למועדוני קפה אירופה מדי שבוע. בנוסף פעילים חמישה עשר מתנדבים מבוגרים שלוקחים חלק בהפעלת הקפה. גם ארגונים נוספים שותפים לפרוייקט, כמו עמותת סחלבים (האחראית על הנוער המתנדב) וארגון המתנדבים ליונס מודיעין.
קפה אירופה בעיר פועל בשלושה מוקדים. שניים מהם מיועדים לדוברי עברית ובנוסף מועדון אקדמי לדוברי רוסית. רוב הפעילות מתקיימת במתכונת בית קפה, בו מכינים המתנדבים לקשישים קפה ומגישים עוגות, יושבים ביחד לשיחה, הרצאה, או פעילות אחרת.
לחלק גדול מהניצולים המועדון מהווה הפרויקט פעילות חברתית יחידה והזדמנות לצאת מהבית. קפה אירופה מסייע לניצולי שואה במגוון תחומים כגון: פעילות חברתית, הרחבת ידע בנושאים שונים במגוון הרצאות, ייעוץ והכוונה לאוכלוסיית ניצולי השואה, קבוצת תמיכה ועוד.
הפעולות של קפה אירופה בעיר מגוונות מאוד: הרצאות, סדנאות, דיונים, חגיגת חגים, טקסים (כמו יום הזיכרון), מסירת מידע וחלוקת חומר כתוב הרלוונטיים לניצולים ולגמלאים בכלל, הפנייה לשירותים, הפנייה למתנדבים לביקורי בית, טיולים ועוד. קפה אירופה משתף פעולה גם עם בני נוער רבים, אשר מקיימים פעילויות שונות בקפה עבור הקשישים.
בתמונה: ב"קפה אירופה". "נראה לי שבכל שנות המלחמה לא ישנתי במיטה"(צילום פרטי)
