תת אלוף במיל' ד"ר אריאל היימן מחזיק בביתו במכבים אוצר היסטורי בלום. חמישים שנה שעיתוני מלחמת ששת הימים, של העיתונים ידיעות אחרונות, מעריב והארץ, וגם גיליונות של המגזין "במחנה" שכבו מגולגלים בתוך זביל של מרגמה 120 מ"מ אותה "סחב אריאל, אז נער בן 14 מסוללת מרגמות 120 מ"מ שהוצבה בעמק המצלבה סמוך לביתו שבשכונת רחביה וירתה לעבר הליגיון הירדני. "עכשיו הגיע הזמן להיפרד לשלום מכל העיתונים האלה" אומר אריאל, "די מספיק, הם ראויים למקום טוב יותר, מוזיאון כלשהו, אולי מכון מחקר או ספריה, שגם יציגו אותם ויעשו בהם שימוש אולי היסטורי מחקרי, לכן ביקשתי לפרסם את הקריאה לכל גוף מתאים שירצה. אני אמסור להם בשמחה את האוצר ההיסטורי הזה".

עיתונים היסטוריים

כשד"ר היימן פנה אלי כדי שאעזור לו למצוא אכסנייה נאה לעיתונים ההם, התגלגל הרעיון לקיים שיחה שתכליתה העלאת זכרונות של שני נערים בני 14 (הוא ואני) משני קצוות העיר מאותם ימים, תקופת ההמתנה המותחת לפני פרוץ הקרבות ואז המלחמה עצמה והימים הראשונים שאחריה כשגדרות התיל וחומת האבן בין שני חלקי ירושלים נפלו.

למדנו בכיתה ח' אבל בשני בתי ספר שונים: אריאל בגימנסיה רחביה ואני בבית הספר בית הכרם. לא הכרנו באותם ימים ורק בתיכון הצטלבו דרכנו במגרש הכדורסל, אבל מפליא עד כמה החוויות מאותם ימי הקרבות, דומים כל כך: תקופת ההמתנה המותחת, א המפגש עם חיילי צה"ל לפני הקרב, ההפגזות הכבדות על העיר, האווירה הקשה לפני המלחמה והאופורייה אחריה.

מזביל המרגמה השמור בביתו הוציא היימן חבילת עיתונים מגולגלת ופרש אותם על השולחן. "אני זוכר את הכותרת הזאת" אמרתי לו, כשהצבעתי על העיתון שבישר על שחרור העיר העתיקה, "כן וגם את הכותרת הזאת, וגם את זאת" צחק אריאל, "מידי פעם הייתי פותח ומציץ בעיתונים אבל כבר שנים שלא עלעלתי בהם ממש". בין דפי העיתונים שחולקו חינם בימי המלחמה, אנו  נתקלים במודעות שיכולות לשמש חומר גלם למחקר סוציולוגי, כמו למשל הודעות רשמיות של משרד האוצר על הנהגת מלווה ביטחון, לעזרה לצה"ל, כשתוך כדי הקרבות פורסמו מודעת ענק הקוראת לציבור לרכוש איגרות חוב של מלווה מטעם המדינה כשהתמורה מיועדת לחימושו וציודו של צה"ל

אבל מה שמעניין ביותר הייתה מודעה שפורסמה ביום כיבוש ירושלים (7 ליוני) עליה חתום משה דיין שר הביטחון שמונה לתפקיד שבוע לפני פרוץ המלחמה במסגרת הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית.

המודעה של דיין

היתה זו מודעה פרטית של משה דיין שאינה מטעם משרד הביטחון או הצבא. דיין שהחל כאמור את כהונתו כשר בטחון בתקופת ההמתנה, מצא בדיוק את הזמן לנסח ולפרסם מודעת תודה לציבור על תמיכתו בו במינוי החשוב לשר בטחון עם פרוץ הקרבות.

איך מבחינתך החלה מלחמת ששת הימים?

"המלחמה עבורי החלה עוד ב- 15 במאי כאשר ביום העצמאות הייתי עם אבי באצטדיון גבעת רם של האוניברסיטה העברית שם צעד מצעד צה"ל. כבר אז היתה מתיחות מדינית ונאצר הכריז על כוונותיו. לא יודע איך, אבל באמצע המצעד אבי נקרא לפתע לשירות מילואים, איכשהו הגיעו אליו וקראו לו, חזרנו מיד הביתה והוא ארז תרמיל והלך למילואים".

ומה עבר עליך באותם ימים?

"אלה היו ימי ההמתנה. המצרים הזרימו כוחות לתוך סיני ואנחנו בירושלים המשכנו ללכת לבית הספר כרגיל אבל הראש לא היה ממש בלימודים, היתה דאגה מסויימת. כולם דיברו על כך ששבע מדינות ערב רוצות לטרוף את המדינה היהודית הקטנה, אבל באותו שלב לא חשבנו שירדן תצטרף למלחמה בכלל".

היתה פניקה בבית הספר?

"לא. ממש לא. כי ראשית היינו בכיתה ח' כלומר היינו המבוגרים ביותר מבין התלמידים והרגשנו אחריות כלפי הקטנים. דבר שני אני זוכר את המורה שלנו שבאחד השיעורים ציירה על הלוח שבעה חתולים גדולים ושמנים עומדים במעגל סביב עכבר קטן והיא אמרה: הנה תראו עד כמה החתולים שבעים, והעכבר הקטן צריך להילחם על חייו. האם הוא יינצל? וכולנו ענינו 'כן ודאי'. היה ברור לנו שישראל כמו העכבר חייבת להינצל כי היא תלחם על חייה. היתה מן תחושת בטחון חזקה שמדינות ערב לא יצליחו להשמיד אותנו"

מה כתלמידים עשיתם?

"כמעט ולא למדנו. אז לעומת היום, באמת כל העם התגייס למילואים ולא היו משתמטים, אז העול בעורף לקיים את החיים הנורמלים נפל עלינו, התנדבנו לכל מקום שניתן כדי לעזור למשק. אני למשל סייעתי בחלוקת עיתונים, קמתי בשתיים בבוקר והלכתי לרחוב חבצלת למרכז ההפצה של כמה עיתונים וחילקנו עיתונים בבתים. עשיתי את זה כל המלחמה ולכן יש לי את כל עיתוני הקרבות". הוא ומספר ואני מוסיף "למעשה באותם ימים התכוננו לקרבות, גם אצלנו בבית הכרם התחלנו להכין את בית הספר, ערמנו ערימות של שקי חול מול הכניסות לבניין, הדבקנו נייר דבק על החלונות כהגנה מפני הזכוכיות אם יתנפצו בהפגזות, אני זוכר שחפרנו תעלות בחצר בית הספר במגרש הכדורגל, מעין שוחות, או בורות שנוכל להסתתר בעת ירי, אבל לרגע לא חששנו שהירדנים יגיעו אלינו ממש".

היימן: "גם אצלנו בגימנסיה רחביה הדבקנו את החלונות, והצבנו שקי חול בכניסות".

אתה זוכר את יום תחילת המלחמה?

"ודאי. כאילו זה היה אתמול. זה היה ביום שני ה- 5 ליוני, בערך בשמונה וחצי בבוקר היינו כבר בכיתות בעיצומו של השיעור הראשון, כשלפתע הודיעו לנו שהחלה המלחמה, עוד לא ידענו כמובן שחילות האוויר של מצרים וסוריה הושמדו כבר, אבל היתה תחושת אופוריה באוויר, לא פחד".

גם אני זוכר איך ישבנו בכיתות כשלפתע נכנס אחד התלמידים והודיע למורה שלנו יצחק בן יחזקאל שהיה גם סגן המנהל בצעקה או בקריאה נרגשת 'המלחמה התחילה'. היתה מהומה בכיתה, כולם צעקו בהתרגשות וגם בהתלהבות מסויימת, כאילו השתחרר קפיץ או פקק. כמה דקות אחר כך נשמעה אזעקה, ירדנו לקומת המרתף של בניין בית הספר ובשעה 11:00 שלוש שעות אחרי תחילת המלחמה, מישהו החליט שאין טעם בהמשך השהיה בבית הספר ושיחררו אותנו הביתה, הלכנו לבד כל אחד לביתו, בלי ליווי ובלי אבטחה, היום קרוב לוודאי, מנהל בית הספר היה נכנס לכלא על התנהלות כזאת.

אריאל: "אחרי שעתיים שיחררו גם אותנו הביתה. ישבתי בבית עם אמי ואחותי והקשבנו לרדיו. למחרת ביום שלישי הירדנים הצטרפו למלחמה וזה לא היה בתיכנון. החלו הפגזות על העיר, הפגזות שהלכו וגברו בכל שעה, העיר היתה באמת תחת אש כבדה בתים נפגעו, אנשים נפצעו. הבית שלנו ברחביה ספציפי לא נפגע אבל בית מימין ובית משמאל נפגעו קשה מרסיסי פגזים שהתפוצצו"

פחדתם?

היימן: "אני לא יודע לתאר חמישים שנה אחרי את התחושות שלי אבל זה לא היה פחד ממש. בכלל היינו די אופטימיים שהמלחמה תגמר בניצחון שלנו. ביום שלישי ירדתי לעמק המצלבה הליכה של כמה דקות משכונת רחביה, שם הוצבה סוללת המרגמות ליד המנזר. התקרבתי לחיילים ומצאתי שם ערימת זבילים משומשים וריקים, לקחתי את הזביל הזה שאתה רואה, שוחחתי עם החיילים וחזרתי הביתה. לא חשבתי אז עדיין על הזביל כאכסניה לעיתונים, רק אחרי המלחמה אספתי את כל העיתונים ואז הכנסתי אותם לזביל"

כשאספת את העיתונים חשבת שזה עניין היסטורי?

היימן: "ממש לא. בכלל לא חשבתי במונחים כאלה שהם יישארו אצלי כל כך הרבה שנים. חשתי כמובן שאלה ימים היסטוריים, היום בדיעבד אני יודע שלאסוף ולשמור את העיתונים ההם, זה באמת היה לשמר חלק מההיסטוריה של אותם ימים".

גם הזכרון של חווית כיבוש העיר העתיקה אצלי הוא חזק. בערב הפריצה לעיר העתיקה הגיעו כוחות צנחנים לשכונת בית הכרם המופגזת והתמקמו בין חצרות הבתים של שדרות הרצל הרחוב הראשי של השכונה, להתארגנות לפני הקרב. לי כנער צעיר זו היתה חוויה אדירה. החיילים ישבו בכניסות לבתים ובחדרי המדרגות, וסידרו את החגור והציודים. ילדי השכונה הצטופפו סביבם בסקרנות וביקשו לעזור להם ואז הם נתנו לנו קופסאות קרטון של כדורים לתת מקלע עוזי שלהם ומחסניות ריקות ואנחנו בהרגשת גאווה עילאית על תרומתנו לקרבות ישבנו לידם שעות ומילאנו את המחסניות בכדורי עוזי. חלקם השאירו בידינו גלויות בכתב יד שנשלח בדואר, ואימהותינו הכינו סנדויצ'ים ושתיה והורידו להם לחצר. בשעות הערב התארגנו החיילים ועזבו את בית הכרם בדרכם לעיר העתיקה, באותו לילה נערך הקרב הקשה על גבעת התחמושת ולמחרת הצנחנים שיחררו את הכותל ואני הרגשתי שממש תרמתי להצלחת הקרב שהרי מלאתי עבורם מחסניות לנשק.

"חסמבה" בגבעת התחמושת

מיד לאחר הקרב בירושלים, אני חושב שזה היה ביום רביעי בשבוע, החלטנו כמה חברה' מהכיתה "לחצות את הקווים". אולי בהשפעת ספרי חסמבה של יגאל מוסינזון. 'קדימה הולכים' קבע יובל בן כיתתי ויצאנו למסע רגלי מבית הכרם לכיוון כללי צפונה, למה שהיום היא בערך שכונת רמת אשכול ואז גבעת טרשים סלעית. המטרה היתה איסוף תחמושת שלל של הצבא הירדני, חשבנו לעצמנו 'מה רק צה"ל ייקח שלל? גם אנחנו רוצים'. החלטנו ללכת לגבעת התחמושת, השם כבר התגלגל בפי כל, כי חשבנו לפי השם, "ששם יש בטח תחמושת" כך יובל שהנהיג את החבורה.

אחרי שעות של הליכה חצינו גדר תיל נמוכה שכבר היתה קרועה בחלקה ואני חשבתי לי בהרגשת סיפוק עילאי 'הנה אני בתוך ירדן'. הלכנו בשדה הטרשים והגענו לאזור שבו היום נמצא המטה הארצי. ראינו ממול את תעלות הלחימה של המוצב הירדני שלימים נודע בשמו 'גבעת התחמושת' הסתובבנו קצת ליד התעלות ושרידי המוצב ובאכזבה גמורה לא מצאנו שם שום תחמושת, רק תרמילי כדורים מהקרב שהתחולל שם.

המודעה שפרסם דיין בימי הקרב על ירושלים העתיקה

לא עלה בדעתנו שאולי אנחנו צועדים בשדה מוקשים, או אולי שאיזה ליגיונר ירדני חמוש מסתתר עדיין באחד הכוכים?. מרחוק ראינו כמה מבני אבן ארוכים והחלטנו ללכת לחפש שם כדורים ואולי אם יתמזל מזלנו אפילו רימון.

אחרי הליכה לא ארוכה הגענו לבניין שמאוחר יותר נודע לנו בשמו "בית הספר לשוטרים" נכנסנו לחדרים נטושים, והנה שם  – מצאנו תחמושת. עטנו על המציאה, אספנו חומר נפץ הודף שהיה בצורת טבעות פלסטיק שחורות עטופות בתוך גלילי בד צבעוניים ששימשו לירי מרגמות, ובעיקר להגברת טווח הירי של המרגמה. מצאנו כדורי רובים וכדורי מקלעים בתוך ארגזי פעולה, כדורים נותבים עם ראש קליע צבוע אדום, וכדורים חודרי שיריון בצבע ירוק. כמו פנצ'ו וילה, הלוחם המכסיקני מהמאה ה- 19, עטינו שרשרות כדורים בהצלבה על החזה אספנו כמה תחמושת שיכולנו וצעדנו בגאווה חזרה לכיוון שכונת בית הכרם.ולא. לא חשבנו אז שזה מסוכן. כי כמה ילדים בני 14 חושבים על סכנות? יובל אגב מצא שני אקדחים חצי מפורקים בבית הספר לשוטרים וכעבור כמה שבועות הרכיב מהם אקדח מאולתר אחד שאפילו ירה, אלא שהכדור התפוצץ לו בקנה ופצע אותו".

היימן: "ולחשוב ששש שנים מאוחר יותר במלחמת יום כיפור כבר היינו חיילים עם אחריות, הרי היינו באמת ילדים אז".

אתה לא הסתובבת אז במקומות מסוכנים?

היימן: "אני הלכתי רק לעמק המצלבה שזה ממש לא קרוב לגבול. שם בעמק ליד המנזר הציבו סוללת מרגמות 120 מ"מ שירתה על ירדן וסייעה לכוחותנו הנלחמים. מסביב היו זרוקים הרבה זבילים ריקים של פצצות מרגמה, לקחת זביל אחד למזכרת מהמלחמה, הנה הוא. אחר כך הכנסתי לתוכו את כל העיתונים שאספתי במהלך המלחמה ואחריה וככה נשמרו העיתונים, בצורה מושלמת, כי הזביל אטום ללחות ולמים והעיתונים ממש לא ניזוקו מפגעי הזמן".

מדוע אתה רוצה למסור את העיתונים?

"אין לי מה לעשות איתם. זה לא הוגן שהם יישארו סגורים בזביל מרגמה. אני רוצה שהצעירים יותר יוכלו לקרוא את הכותרות ולהכיר טוב יותר את התקופה ההיא דרך העיתונים, שיציגו אותם לציבור, זו המטרה שלי".

בתמונה ד"ר אריאל היימן והאוצר ההיסטורי ששמר בביתו במכבים.צילום אינגריד מולר