יום אחד, עוד לפני שחגג בר מצווה, בא יונתן וייזינגר להוריו ומסר להם על החלטתו להתגייס לצה"ל כשיהיה גדול. אם זה היה קורה בישראל איש לא היה מרים גבה, אבל למשפחת וייזינגר מניו ג'רזי ההודעה היתה מפתיעה. עם כל הכבוד לצה"ל, למדינת ישראל וארץ ישראל – החיים בחוף המזרחי של ארה"ב נעימים יותר, ובוודאי בטוחים יותר לבני 18.

וכך החלו בבית היהודי-ציוני אמנם החלו מלחמות אידאולוגיות. יונתן לא הפסיק לנדנד, ההורים הפגינו נחישות והתנגדות עקבית. הימים היו בתקופה לא פשוטה מבחינה ביטחונית, לפני כעשור, כשברחובות ירושלים התפוצצו אוטובוסים ומבצע "חומת מגן" תבע קורבנות רבים מקרב חיילי צה"ל. יונתן נזכר: "בקיץ כשהייתי בן 12 נסענו לישראל אני אמי ואחי לטיול וביקור קרובים. כבר אז אמרתי לאמי 'אני רוצה להישאר כאן זה במקום מחנה קיץ הרגיל באמריקה', אבל היא לא הסכימה וחזרנו לארצות הברית. ומשם לא הפסקתי לנדנד שאני רוצה לעלות לישראל".

שנה ויותר נמשכה המלחמה הפרטית של יונתן "עד שבסוף כיתה ט' הם אמרו לי 'יונתן, ניצחת'. בשבילי זה היה אושר גדול. נכון שיש לי עוד שלוש שנים עד גיל הגיוס, אבל החלטתי שאני לא מחכה ועולה לישראל לבד, לפני שהם יתחרטו".

השתגעת? בגיל כזה לעלות לבד לישראל?

"הכל התחיל בכיתה א', כשהתחלתי לקרוא ולכתוב. עשינו בכיתה פרוייקט שמות וכל אחד היה צריך ללמוד מה מקור השם שלו. שאלתי את הורי מה זה 'יונתן' והם סיפרו לי שאני נקרא על שמו של יוני נתניהו, שהיה קצין בצה"ל ונהרג בפעולת אנטבה. התחלתי לחפש כמה שיכולתי כילד בכיתה א' מיהו יוני נתניהו וגלשתי באינטרנט. קראתי עליו המון ולמדתי על צה"ל. לאט לאט התחלתי לדמיין את עצמי במדי צה"ל, מתגייס לצבא והופך לחייל. רצה הגורל וחבר של המשפחה הביא לי חולצת טי שירט צה"לית עם סמל צה"ל בצבע בז' חאקי. אני זוכר שלבשתי את החולצה היתה לי הרגשה מיוחדת ממש מרוממת נפש. אמרתי להורי 'אני לא אוריד את החולצה הזאת לעולם' ואפילו ישנתי איתה בלילות".

זה נחמד אבל אתה עדיין צוציק קטנצ'יק…

"אז מה? מה שלמדתי על יוני נתניהו ועל צה"ל נתן לי דחיפה גדולה. גם בניו ג'רזי אתה מרגיש יהודי והיתה לי תחושה של שליחות ושל חובה לעלות ולתרום את חלקי בעיקר על-ידי השירות בצבא. לא פחדתי מהעתיד וממה שצפוי לי בצבא. כבר אז, בגיל צעיר כל כך, התחלתי לחשוב בכיוון והתגבשתי ברצון שלי לעלות לישראל".

ניסית לשכנע את הוריך גם לעלות?

"אנחנו משפחה דתית שומרי מצוות כמובן, אבל ידעתי שלהורי יקח עוד הרבה זמן עד שהם יעלו. הם חושבים וחושבים, אבל צעד ממשי לא עשינו כמשפחה. אז באתי אליהם יום אחד ואמרתי להם 'אתם יודעים שאני רוצה לעלות לישראל, ואני אעשה את זה'. הם היו די בשוק והתחילה מלחמה בבית אבל בסוף ניצחתי".

* * *

באיזה גיל עלית?

"בגיל 12 הורי אמרו לי לא. בגיל 13 הם אמרו לי שוב לא. בגיל 14 אמרו לי עוד פעם לא ובגיל 15 הם הבינו שאני רציני והסכימו סוף סוף. 'ניצחת, ובוא נראה מה אתה יכול לעשות'  הם אמרו לי. עליתי לבד לארץ וזה היה צעד משמעותי מאד מבחינתי. בסך הכל הייתי עדיין נער צעיר, שמגיע לבד לארץ זרה, עברית ידעתי בקושי כמה משפטים, אמנם היו לי כאן קרובי משפחה אבל זה ממש לא כמו ההורים שלידך ובני המשפחה הקרובים".

ככה לבד?

"זה תהליך. בקיץ 2009 טסתי עם אמי ואחותי לישראל לחפש ישיבה מתאימה עבורי כדי להשלים את הלימודים. ככה במשך שלוש שנים עד לגיוס הייתי בישיבה התיכונית 'נר תמיד' בחשמונאים. שם הייתי שנה וחצי וגרתי אצל חברים של ההורים בחשמונאים. אחר כך הייתי גם בישיבה התיכונית במצפה רמון שיש בה גם פנימיה וזה התאים לי. סיימתי שם י"ב ואז המליצו לי ללכת למכינה קדם צבאית, שתכין אותי לשירות הצבאי. כך הגעתי לעצמונה, שם הייתי במכינה חצי שנה ועוד חצי שנה במכינת אלישע בנוה צוף. ואז במרץ 2014 הגיע היום הגדול והתגייסתי לצה"ל".

איך היתה התחושה בגיוס?

"שאני עומד בפני דבר ענק שבאתי לעשות והדבר הענק הזה הוא להגן על עם ישראל ולי יש את הזכות המיוחדת הזאת. כן. זאת היתה התחושה שלי, אז וגם היום אגב".

התגייסת שלושה-ארבעה חודשים לפני צוק איתן…

"כן. מי ידע שתפרוץ מלחמה. שיבצו אותי בגיוס לשריון ואני כמו חייל טוב שרק רוצה לשרת ולתרום, הולך בשקט לשיריון".

יש הרבה שמציבים אותם לשריון והם בדיכאון כי רצו צנחנים או גולני…

"זה נכון. גם לידי היו כאלה שלא רצו לטנקים ואני לא הבנתי למה. היום, כשאני כבר יותר משנתיים איש צוות בטנק מרכבה, אני עוד יותר לא מבין למה אנשים לא רצו ללכת לשריון".

למה?

"כי כל חי"רניק הכי גיבור יגיד לך בפשטות שהוא לא זז קדימה מול האוייב בלי טנקים לידו. אנשים לא מבינים מה זה עוצמה של טנק, איזה כח אש ואיזו יכולת. עד שלא רואים פשוט לא מבינים. אז החי"רניקים יכולים לקרוא לנו בשמות גנאי כאילו אנחנו 'נלחמים בישיבה בטנק' וססמאות כאלה. זה לא מזיז לי. היום אני יודע שבסופו של דבר מי שמכריע את הקרב אלה הטנקים ולא יעזור כלום".

וככה "ילד טוב אמריקה" מצאת את עצמך שלושה חודשים אחרי הגיוס, במלחמה במזרח התיכון. התחרטת שהתגייסת כשמבצע צוק איתן יצא לדרך?

"לא. עוד לא הוכשרתי כאיש צוות בטנק אבל היינו באזור עזה באבטחה של חניוני טנקים של חטיבה אחרת שנלחמה בפנים והרגשנו מאד את המלחמה. האמת שמבצע צוק איתן שינה לי את התפיסה לגבי איך מתנהלת מלחמה נגד מחבלים ונגד טרור ועד כמה הטנקים חשובים בשדה הקרב. אחרי שראיתי מה הטנקים עושים בעזה ידעתי שאני במקום הנכון מבחינתי ושלטנקים יש תפקיד מכריע בכל מלחמה. לא יעזור כלום".

ומה הלאה?

"אחרי צוק איתן חזרנו למסלול ולשיגרה ואז הגיע היום הגדול, כשהציבו אותי בגדוד 46 של חטיבה 401, שם פגשתי בפעם הראשונה את הטנק שעליו אעבור את ההכשרה ושזה יהיה הטנק שלי. זה טנק מרכבה סימן 4 למי שלא יודע. מדובר בטנק המתקדם ביותר של צה"ל, מכונת מלחמה אמיתית".

מה היתה התגובה הראשונה שלך כשראית את הטנק מקרוב?

"וואווו… זה מה שיכולתי לומר באותו רגע. חשבתי לעצמי 'זאת מפלצת אמיתית'. זה ממש מפחיד כשאתה חושב שאתה צריך להשתלט על הכלי האדיר הזה. עמדתי ליד הטנק ההתרגשות היתה גדולה מאד. חשבתי שזה הולך להיות הבית שלי לשלוש השנים הקרובות".

גדוד 46 הוא גדול מפואר ועטור תהילה. אתה יודע?

"כן שמעתי. לצערי אחד ההרוגים במבצע צוק איתן הוא מהגדוד הזה, סרן נתן כהן תושב מודיעין שנפל בעזה והיה בפלוגה שלי".

אני מניח שההורים דאגו מאד בתקופת צוק איתן…

"כן אבל היינו בקשר והרגעתי אותם".

עולם אחר מהחברים שלך בניו גרז'י, מהנוחות של אמריקה.

"נכון, אבל אני עשיתי את זה מרצון. אף אחד לא הכריח אותי לעלות לישראל ולהתגייס. אני חושב שכל יהודי צריך לתרום לארץ ישראל את מה שהוא יכול לתת. אני בחרתי בשירות הצבאי והתגייסתי ולדעתי עשיתי את הצעד הנכון ביותר. באתי לתרום ולא לקבל מהצבא, זה המוטו שלי. לכן אף פעם לא שאלתי למה לא הציבו אותי כאן ולא שם ולמה לא הוציאו אותי לקורס מפקדי טנקים. לא מחיתי ולא כעסתי. אני מקבל הכל באהבה כי אני יודע שזה התפקיד שאליו יועדתי ואני לא מערער על זה. אף פעם".

* * *

מתי אתה משתחרר?

"עוד חודש במרץ 2017 אני מסיים שלוש שנות שירות סדיר".

ומה התוכניות לעתיד?

"אני אתגייס כנראה לאחד הגופים הביטחוניים האזרחיים".

ספר לי קצת על המשפחה המאמצת שלך?

"הו, משפחת רוט. הם משפחה מופלאה אנשים של נתינה ללא קץ. לאמיר רוט שהוא עורך דין ולאשתו תמר שהיא מורה במודיעין יש חמישה ילדים ואני השישי. הצטרפתי אליהם לפני שש שנים".

איך נפגשתם?

"בקיץ 2011 טסתי להורים וכשחזרתי טילפנתי לחבר טוב מישיבת חשמונאים ושאלתי אותו 'יש מצב שאשן אצלך כמה ימים עד שאמצא משהו'? הוא כמובן הסכים ומשדה התעופה באתי אליהם, ואז בפשטות ההורים אמרו לי 'הנה זה החדר שלך'. ככה סתם פתאום בלי תיכנון מוקדם מצאתי את עצמי חי שם".

מה זה "משפחה מאמצת"?

"הם מספקים לי הכל: כביסה, אוכל, הכל, והם לא מוכנים לקבל אפילו שקל. לא מההורים שלי ולא מהצבא ומהמדינה. אני עולה להם כסף אבל מבחינתם זה שליחות. בהתחלה זה היה קצת מביך מבחינתי אבל הם נתנו לי את ההרגשה של בית אמיתי. יש לי מפתח לבית".

איך היחסים ביניכם?

"בהתחלה היה ריחוק, אין מה לעשות. אבל לאט לאט נרגעתי והתקרבנו ואני מרגיש עם הזמן שזה הבית שלי. הבנתי שזה אמיתי והבנתי שהם עושים הכל באהבה ובכיף, אלה האנשים ולדעתי זה חלק ממה שאני רואה בעם ישראל, את הנתינה והעזרה ההדדית. כולנו ערבים זה לזה, וכמו שאני באתי מניו ג'רזי לעזור בהגנה על עם ישראל, גם עם ישראל דואג לי ועוזר לי, באמצעות משפחת רוט".

בתמונה  יונתן וייזינגר. "לא מבין למה אנשים לא רצו ללכת לשריון". צילום דובר צה"ל