מזה כחודשיים שלמעלה מ-300 אלף גברים ישראלים שוהים במילואים, ובעוד שתשומת הלב הציבורית עוסקת בעיקר בקשיים ובהקרבה שלהם, הנשים שבבית, אלו שממשיכות לנהל את חיי המשפחה במקביל לדאגה לבעלים, נזנחות מאחור.
מי שדואגים דווקא להן הם פעילי ופעילות מיזם בשם "העוגן", שהוקם בירושלים בימי מבצע "צוק איתן" ומסייע כיום ליותר מ-20 אלף משפחות של מילואימניקים שגוייסו. את המיזם מובילות רחל עזריה, יעל יחיאלי ורחל ישורתי, אליהן הצטרפו גם תמר ברודי ורוני חזון וייס. המיזם מפעיל אלפי מתנדבים ברחבי הארץ, בשיתוף פעולה עם משרד החינוך שמכיר בשעות ההתנדבות לבני הנוער והסטודנטים, ובמודיעין מנהלות את מוקד הפניות שחף סברסקי, נעמה אשל צוביירי, מורית דרורי, מיכל ברגמן וסולמה גזית, שמסייעות, יחד עם המתנדבים הרבים, ל-130 משפחות.
"היוזמה נולדה מתוך הבנה שנשים ואימהות הן האחרונות שיודעות לבקש עזרה", סיפרה השבוע שחף סברסקי למודיעין News. "בהתחלה קראו לזה 'המלשינון', כי בעצם יכולת להלשין על מישהי שצריכה עזרה. כיום בערך שלושים אחוז מהפניות הן של הנשים עצמן, וזה בעיניי מאוד יפה ומעיד על חוסן ולא על חולשה".
איזה סוגי פניות אתן מקבלות?
"בהתחלה היו הרבה פניות לעזור לסדר את הממ"ד. בתחילת הדרך יצרתי קשר עם מישהי שביקשה לדבר באנגלית. היא הייתה חודש אחרי לידה, בעיר חדשה, מבחינתה בעלה נעלם לה. היא לא ממש יודעת את השפה והייתה צריכה רופא ולא ידעה איך לנהל את הדבר הזה. בתוך חצי שעה היו שלוש רופאות נשים שהיו מוכנות להגיע אליה הביתה. מישהי נוספת שעובדת מחוץ לעיר בתפקיד חיוני, וברגע שבעלה יצא למילואים לא היה לה איך לטפל בילדים בבוקר. מצאנו עבורה מתנדבים שהגיעו לביתה ועזרו לה לארגן את הילדים ולפזר אותם למסגרות".
עוד מספרת סברסקי על בני הנוער שחוברו למשפחות שזקוקות לבייביסיטר או סתם לשחק עם הילדים בשעות אחר הצהריים, ועל אחת האימהות שנזקקה למישהו שיבשל עבורה ועבור ילדיה. "הנשים רוצות להרגיש בשליטה, ולכן אנחנו מתאימות לכל אחת את מה שמתאים לה. רוב הפניות בהתחלה היו יותר לכיוון עזרה עם הילדים, וברגע שמערכת החינוך חזרה לפעילות מלאה זה קצת נרגע. עכשיו יש פניות יותר מגוונות שנוגעות להתנהלות היומיומית, כי מדובר בתקופה מאוד ארוכה".
גם תרצה שליו, תושבת העיר, מתנדבת במיזם, ויצרה עבור נשות המילואימניקים קבוצת תמיכה שבועית. "קיבלתי רשימה של נשים מהעיר שהבעלים שלהן נמצאים במילואים", היא מספרת, "הן באמת לביאות ומשתדלות מאוד להיות עצמאיות, ואז תוך כדי קלטתי שאני מפספסת משהו. בהכשרה שלי אני עוסקת בהדרכת הורים, זרקתי להן שאני יכולה לעזור קצת בהכוונה מול הילדים, ומכאן צמח משהו אחר. הייתה קבוצת בנות שהן חברות, והצעתי להן לעשות מפגש שבועי בזום בו אני מדברת איתן על קשיים שלהן בכל מיני נושאים. יש לנו קבוצת ווטסאפ שבה אנחנו מתכתבות במהלך השבוע ומשתפות בקשיים. בעקבות המצב כל ההתנהגויות של הילדים מקצינות. אם הילד היה לפני המלחמה ילד סוער, אז עכשיו, כשהאבא איננו, הוא יהיה עוד יותר סוער. המלחמה נמשכת הרבה זמן ויש הרבה התמודדויות עם כל הקשיים והפחדים של הילדים. גם התיווך של הסיטואציה לילדים היא לא פשוטה, איך מסבירים לילדים מה זה חטופים? אני מדברת איתן הרבה על כוח ותקומה, אני מציעה להן להסביר לילדים שבמלחמה יש שבויים וששומרים עליהם. כשאת נמצאת בתוך הקלחת קשה למצוא את הפתרון היצירתי, וכשהן מסתכלות על עצמן מבחוץ פעם בשבוע זה מאוד עוזר להן. זאת זריקת חמצן להן וגם לי".
"עוזר לדעת שהם שם"
אחת המסתייעות במיזם היא דקלה וייץ, אם לשלושה ילדים קטנים, שבעלה גוייס למילואים כבר ביום הראשון למלחמה. "בגדול, השבועיים הראשונים היו הכי קשים, כי הילדים לא היו במסגרות ובגלל שהקטן היה איתי לא יכולתי לעשות קניות או סידורים. נעזרתי פה ושם במשפחה אבל זה היה מאוד קשה, ואז שלחו לי את הקישור למיזם. במצב רגיל לא הייתי פונה אליהם, אבל הייתי במצב כל כך מאתגר שהחלטתי לפנות אליהם. אחרי שתי דקות שחף התקשרה אליי ועשתה לי שיחה מאוד ארוכה ותומכת, ובאמת גרמה לי להרגיש נוח לבקש עזרה".
במה הן עזרו לך?
"יש חוגים אחרי הצהריים ולא היה לי פתרון לשאר הילדים. ברגע שקיבלתי את האוקי משחף, זה נתן לי את האוויר לנשימה שאני יכולה להמשיך בשגרה. שלחו סטודנטים שיבואו לשמור על הילדים והם ממש מקסימים, ביקשתי גם עזרה בבישולים והייתה מישהי שהגיעה אליי ובישלה אצלי מלא אוכל. אני עצמאית ומנסה לחזור לעבודה, אבל עם כל מה שיש לעשות בבית אין לי זמן לכלום, במיוחד שבעלי לא נמצא. זה מאוד עוזר, גם נפשית, לדעת שהם שם כשתצטרכי. הם באמת נותנים את הלב והכל בהתנדבות. אין מילים".
אשת מילואימניק נוספת תושבת מודיעין היא ד', אם לארבעה, שבעלה נמצא כעת בעוטף עזה. "בהתחלה, כמו כולם, לא ידענו כלום", היא נזכרת, "איפה הוא יהיה, מתי הוא יהיה, כל כמה זמן הוא יוכל היות בקשר, מתי הוא יחזור. בהתחלה הכל היה ממש לחוץ. הפרידה הייתה די מהירה, וכמובן שקשה כי לא ידענו מתי ניפגש שוב. בשבועיים הראשונים, כשלא היו מסגרות, לא יצאנו יותר מדי מהבית. יצאנו לגינה ושמענו בומים, והבן הגדול שלי נכנס ללחץ וביקש להיכנס הביתה. גם אין לי הורים בארץ כי אני מאנגליה, אז זה די להסתדר לבד. במשך הזמן סוג של מתרגלים, אבל לא באמת. יש לנו ילד בן שש שהוא ילד מיוחד שלוקח את המצב מאוד קשה. זה שאבא לא נמצא בבית משפיע על ההתנהגות שלו, גם בבית הספר וגם בבית. בהתחלה לא הייתי צפיתי בחדשות בכלל כדי לא לחשוף אותם, ואז אחרי שנרדמו הייתי רואה חדשות עד שתיים בלילה. גם ככה אני בקושי ישנה בלילות".
מאז פרוץ המלחמה מצאה את עצמה ד' כשהיא מתפקדת למעשה כמו אם חד הורית. "ברגע שחזרו כל החוגים ובית הספר, היה צריך להסיע אותם ולעשות הכל לבד", היא משתפת, "וגם כשהם חוזרים מהמסגרות צריך לעבור על שיעורי הבית, להכין אוכל, לקלח אותם. אני מרגישה שאני נקרעת לארבע חתיכות. זה קשה. בשגרה בעלי די שותף, הוא בדרך כלל זה שמקלח אותם ובשבתות הוא מאוד חסר כי הוא הבשלן העיקרי. זה מאוד קשה וגם הילדים מרגישים את החוסר, כי הוא מאוד דומיננטי בבית, הם מאוד מתגעגעים אליו. בכל פעם שיש רגע קשה הם רוצים את אבא".
באמצעות המיזם התחברה ד' אל קבוצת התמיכה השבועית של תרצה שליו. "ראיתי שחברה שלי כתבה משהו על התעוררויות בלילה, וזה ישר תפס אותי כי הילדה שלי מתעוררת הרבה פעמים במהלך הלילה. הצטרפתי לזום וזה מאוד עוזר לי לדעת שאני לא היחידה, וגם הטיפים שתרצה נותנת מאוד עוזרים לי. התמיכה הזאת מאוד חשובה, להרגיש שאת לא לבד ושהילדים שלי לא הכי גרועים. שיש הרבה נשים במצב שלי. זה מעגל תמיכה מצוין. בנוסף, יש מישהי שתגיע אלי דרך העוגן פעם ראשונה להיות עם הילד שלי בן השש. יש באמת המון קושי יומיומי, ולכן כל עזרה שיש אני לוקחת".
מי שחווה את האתגר הנוכחי בצורה מורכבת עוד יותר היא אילנה, תושבת העיר ואם לארבעה, שילדה לפני כחודש וחצי, בזמן שבעלה במילואים. "מבחינתי האתגרים הם כפולים", היא אומרת, "כי בעלי במילואים ונולדה לנו ילדה בזמן המלחמה. אז האתגר שתרצה עוזרת לי הוא עם הילדים הגדולים יותר. הגיעה אליי הודעה שנפתחת קבוצה כזאת וזה מדהים. יש זום אחת לשבוע, היא זמינה במהלך השבוע ויש מקום להתייעץ איתה. האתגר המרכזי עם הילדים הגדולים הוא שכל התנהגות רגילה הופכת בתקופה הזאת למוקצנת. אצלנו חזר עניין של הרטבות בלילה, והמשאבים שלי מוגבלים. הפכתי מאימא לשלושה לאימא לארבעה, וסוג של חד הורית. אז הקבוצה נפתחה במטרה לעזור לאימהות לטפל בשינויים בהתנהגות של הילדים. אחד הנושאים שדיברנו עליהם היה התקפי זעם אצל ילדים. דיברנו על שיטות של איך להשהות תגובה ואיך לגשת אחרת לסיטואציות שמובילות להרבה כעסים, והמצב באמת השתפר. אני מרגישה שהיא נותנת לי כלים להתמודדות וגורמת לי לא להרגיש לבד. הקבוצה אינטימית והיא ממש נפלאה. בנוסף, לפעמים מישהי באה לעזור לי בערב עם מקלחות והשכבות או כביסה. למדתי בתקופה הזאת שאם מציעים לי עזרה אני אומרת כן, כי בהתחלה לא קלטתי את מצבי, עד שהתחלתי להתפרק".
