"השכול שלנו הוא כפול – גם על הילדים שלי, שאני רוצה להיות חזקה בשבילם ולא להתפרק כי אז גם הם יתפרקו, וגם על הנכד שלי שהייתי מאוד קשורה אליו". במשפט אחד מסכמת דבורה וקסלר, סבתו של סמ"ר גל מישאלוף ממודיעין שנפל במלחמת "חרבות ברזל", את השכול הפחות מדובר של המלחמה כבדת הדמים, זה של הסבים והסבתות שאיבדו נכדים.
וקסלר וסבים וסבתות אחרים משתתפים בשנה האחרונה בקבוצת תמיכה ייעודית שנפתחה עבורם בעיר, על ידי האגף לשירותים חברתיים בעיריית מודיעין, מאחר והם למעשה לא מוכרים בשום צורה בידי המדינה ואינם זכאים למענה כלשהו.
רכילות לצד קבר הנכד
כאמור, וקסלר היא סבתו של גל מישאלוף, לוחם בגדוד צבר של חטיבת גבעתי שנפל בקרבות בצפון רצועת עזה לאחר פתיחת התמרון הקרקעי, בסוף נובמבר 23'. "גל היה ילד מקסים ומהמם שנתן את נפשו", סיפרה השבוע למודיעין News, "הוא יכל ללכת לכל מה שרצה עם המוח שלו, אבל הוא רצה להיות קרבי. זה אסון גדול שבא משום מקום, אפילו שלטלי, אימא שלו, היה כל הזמן בראש שמשהו יקרה לו. בתור סבתא כואב לי גם על הבת שלי וגם על הנכד שלי ועל כל המשפחה, כי אנחנו צריכות להיות חזקות מאוד ולא להתפרק בפני המשפחה. לכן הקבוצות האלה הן משמים, כי שם כולם באותה צרה. אפשר להתפרק ואפשר להתייעץ, ואת שומעת מאחרים את הבעיות שיש להם עם הילדים והנכדים האחרים".
את הקבוצה מנחות שתי פסיכולוגיות, אולם המשתתפים חוששים כעת מסיום פעילותה. "עכשיו, כשאנחנו יודעים שזה הולך להיגמר, כולנו באטרף כי זה תורם לנו מאוד. התחלנו לשאול מה עכשיו, מה נעשה עם זה, איפה נשאל את השאלות שלנו. אני הולכת פעמיים בשבוע לבית הקברות במודיעין ומספרת לגל רכילות על מה שקורה במדינה, אבל הקבוצה זה המקום היחידי שאני יכולה באמת לפרוק ולשאול וכולם מבינים על מה אני מדברת. ליד אנשים שלא עוברים את זה אתה מעדיף שלא לדבר כדי לא לעשות להם עצוב".
במה שונה השכול של הסבים והסבתות?
"אני מאוד מעודדת את המשפחה, אבל כשאני חוזרת הביתה הכל יוצא. אתה צריך להיות מאוד חזק בשבילם ולקבל את העצות המקצועיות. כל פעם אתה אומר 'כן, הכל בסדר' כששואלים אותך איך אתה. אז אני בסדר, אבל הקושי הוא מאוד משמעותי כי יש עוד נכדים ואתה רוצה לתת להם את היחס, אבל אנחנו לא אותן סבתות שהיינו. אנחנו יותר עצובות. אני מטבעי טיפוס מאוד מצחיק ושמח וחברותי, וחברות ותיקות שלי אומרות לי 'את לא אותה דבורה'. וזה נכון, כי גם כשאת מספרת בדיחה או צוחקת פתאום, את אומרת מה אני עושה בעצם, מי הרשה לי לצחוק כשהוא באדמה? אני מאוד מתגעגעת אליו, נשרפת, וזה קשה. אנחנו כבר בגיל שאנחנו הרבה יותר חלשים. אני מרגישה את זה בלב שלי, הוא יותר חלש. אני שואבת הרבה מאוד כוח מהקבוצה. יש כאלה שהגיעו מפורקים לגמרי ועכשיו הם יכולים לדבר. בקבוצה אתה משתנה לטובה".
על מה מדברים בקבוצה?
"בקבוצה עולות כל מיני שאלות ודילמות, כמו האם לעשות או לא לעשות, ללכת או לא ללכת לשמחה או חתונה. כל אחד אומר את דעתו והמנחות המקצועיות אומרות את דעתן. הן עוזרות לנו לא לשכוח את כל המשפחה שנותרה, כי אתה מאוד ממוקד בכאב שלך. אלה חלק מהדברים שהם נותנים לנו. יש בקבוצה אסונות מכל הסוגים, וכשאתה מקשיב אתה אומר אולי האסון שלי יותר קטן. יש כל מיני אבסורדים כאלה. הקבוצה הזאת התחברה מאוד טוב. יש קבוצות דומות שלא הצליחו, והקבוצה הזאת מאוד הצליחה".
איפה גל הכי חסר לך?
"תמיד בימי שישי הייתי מכינה לצהריים שניצלים והוא היה בא אליי כדי להספיק לאכול לפני שהיה הולך לשחק כדורגל. הוא היה עומד מאחורי ומוציא לי מהמחבת את השניצלים ואוכל. כמעט שנתיים עברו ועד היום אני לא מסוגלת לטגן שניצלים. פשוט לא מסוגלת, כי הוא כאילו עדיין עומד מאחורי. הוא היה שותה קפה שחור ואני אף פעם לא, ועכשיו אני שותה רק קפה שחור כדי להרגיש אותו. תמיד רציתי לנשק אותו והוא לא נתן לי, ועכשיו אני יכולה לנשק את האבן כמה שאני רוצה והוא לא אומר כלום. אלה דברים שרק אנשים כמונו יכולים להבין.
זה מאוד עצוב כשאתה יודע שזה לא יכול להשתנות. הגעגועים הם נוראיים. הזמן לא עושה את שלו, הוא פועל לרעתנו, ובגיל הזה לקבל דבר כזה זה לא קל. אתה אומר יצאתי לפנסיה ועכשיו אני אוכל לנסוע ולטייל, ואז בא המקרה הזה. כל שמחת החיים נעלמת, ואני הייתי טיפוס מלא שמחת חיים. התחלתי לצאת לעבודה פעמיים בשבוע כדי להיות עסוקה בבוקר, אני רוצה שכל יום יהיה מלא כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב. זה פשוט לא פייר שזה קרה לנו. כל 'הותר לפרסום' קשה לנו כי אנחנו יודעים בדיוק לאן המשפחה הולכת עכשיו, כמה שהמשפחה מתפרקת לגמרי. אנחנו מנסים להחזיק את המשפחה כמה שאפשר ולעשות ארוחות שישי ושבת, מנסים כמה שאפשר להחזיק, והקבוצה מאוד עוזרת בזה".
דברים שמספרים רק כאן
משתתף נוסף בקבוצה הוא אריה רוזנצוויג, תושב בית חורון וסבו של סמ"ר איתן דב רוזנצוויג שנפל אף הוא בנובמבר 23' ברצועת עזה. "איתן היה הנופל האחרון לפני הפסקת האש הראשונה", סיפר השבוע, "הם היו מהכוחות הראשונים שנכנסו לעזה בתחילת המלחמה".
נכדו של רוזנצוויג היה בישיבת הסדר ולמעשה סיים את שירותו הצבאי שבועיים לפני ה-7 באוקטובר. "בשמחת תורה הוא היה בחופשת שחרור והיה בישיבה. הוא קיבל את הידיעה שפרצה מלחמה ומיד נסע חזרה לגדוד, והם ישר גויסו לאותה פלוגה אורגנית שבה היו לפני כן כחיילי סדיר. לאיתן היה נוהג שהוא מתקשר אליי בכל יום שישי ומספר לי מה הם עוברים. אפילו אחרי ה-7 לאוקטובר, כשהם היו עדיין בשטחי הכינוס באזור הדרום, הוא היה מתקשר אליי. היה לי קשר מאוד טוב איתו. הוא אחד מהנכדים היותר גדולים שלי. איתן היה ילד גאון שמגיל צעיר הוא התבלט בכישרונות הלימודיים שלו ובזיכרון שלו בכל נושא. הוא התעניין באינסוף נושאים – פילוסופיה, תרבויות ושפות עתיקות. הוא אפילו ידע לכתוב בכתב עברי עתיק".
איך הגעת לקבוצה?
"בהתחלה, לפני הקבוצה הזאת הייתה קבוצה ממודיעין שארגנו ארגון 'משפחה אחת', שהייתה פתוחה לאנשים מכל הארץ. אחר כך הקבוצה הצטמצמה ונשארו רק האנשים ממודיעין ואנחנו ממבוא חורון, והתקיימה בבית של עובדת סוציאלית שגרה במודיעין ואירחה את המשפחות. כשהקבוצה הזאת הסתיימה הם היו בקשר עם העירייה ופתחו את הקבוצה החדשה. מאז אנחנו משתתפים, ולמעשה השבוע יהיה המפגש האחרון מתוך 28 שהקבוצה קיימה. הקבוצה עצמה מאוד מלוכדת ואנחנו מאוד קשורים אחד לשני, למרות ההבדלים שיש בין האנשים. אנחנו לא נכנסים למחלוקות פוליטיות. בקבוצה מדברים על הדברים המשותפים ומעודדים אחד את השני. לפעמים מישהו חולה או שיש אירוע משפחתי ואתה רואה שיש נפילה, וכשחוזרים לקבוצה מספרים מה שיש להם על הלב ואנשי הקבוצה מרימים אותם והם יוצאים אחרת ממה שנכנסו".
עוד הוא מספר כי "רואים שהקבוצה תומכת מאוד, מספרים בה מה שלא מספרים במשפחה. בקבוצה מרגישים חופשי. יש הרבה פתיחות וקרבה וזה מחזיק את האנשים, ולכן החשיבות של המפגשים. יש מענה כיום להורים השכולים, לבנות הזוג ולאחים, אבל לא מדברים על הסבים והסבתות. צריך לדעת שהסבים והסבתות נושאים נטל כפול. מלבד הכאב האישי, שהוא קורע, הם צריכים לתחזק את הילדים שלהם, שהם קרועים בעצמם. יש כל מיני תגובות, יש כאלה שלא רוצים שהסבא והסבתא יתערבו, והעניין מורכב וקשה. ולכן קבוצה כזאת, שתומכת ועוזרת, החשיבות שלה היא עצומה. לי זה מאוד תרם. הייתי מאוד ספקטי בהתחלה, אני לא איש של דינמיקה קבוצתית, אבל מההתחלה הרגשתי שהיכולת שלי לדבר ולהיפתח וללמוד גדלה וגדלה מכל סיפור על הנופלים. אתה לומד איזה דור נפלא זה, איזה ערכים ואיזה מסירות. הם הרוח שמאפשרת לנו להמשיך. הם דוגמה מופת".
המשתתפת השלישית עמה שוחחנו השבוע היא יהודית אילוז, תושבת מודיעין וסבתה של יעל לייבושור, אחת התצפיתניות שנפלו בקרב הנורא במוצב נחל עוז, שלאורך כל הקרב המשיכה לדווח בקשר למפקדים בשטח עד שקולה נדם. "בתי גילי, אימא של יעל, גרה במושב גיאה שבעוטף עזה וב-7 לאוקטובר הם התפנו והגיעו אליי", סיפרה השבוע, "בעצם, כל הלוויה והשבעה הם היו פה. 40 יום. כל הטרגדיה התחילה מהסלון שלנו. ההלוויה של יעל התקיימה ב-12 לאוקטובר במושב גיאה, אבל כשיצאנו מהבית כל הרחוב היה מלא באנשים ובדגלים. עיריית מודיעין התייחסה אלינו כאל משפחה שכולה לכל דבר, הם בנו לנו אוהל ענק בחצר ואלפי אנשים הגיעו אלינו בשבעה. במשך חודשים קיבלנו מכתבים וחלות מתושבי העיר. זה לא ייאמן מה שהעם הזה עושה".
ספרי על הקשר שלך עם יעל.
"היום, כששואלים אותי מה שלומי, אני אומרת שאני סובלת מכאבי פנטום, כי ידעתי כל דבר בחייה ועכשיו היא איננה. לא היה יום מאז שהיא נולדה שלא ידעתי מה קורה איתה. גידלנו אותה באהבה הכי גדולה שיש. אם הייתי במוזיאון הייתי שולחת לה תמונות של כל מיני דברים יפים. ברביעי לספטמבר 23' היא הייתה אחרי משמרות והיה לה יום חופש, אמרתי לה 'יש תערוכה במוזיאון תל אביב. בואי ניסע לשם'. קבענו שם והיא כתבה לי 'בדרכי אליך'. שנה אחרי זה, ברביעי לספטמבר 24', הלכתי לקבר שלה וחשבתי בלב 'בדרכי אליך'. אהבנו את אותם דברים. היא רקמה כל החיים שלה בגלל שאני רקמתי, ראינו את אותן סדרות, קראנו את אותם ספרים. טיפחתי אותה עד כמה שיכולתי. היה לנו קשר מאוד חזק. היא הייתה מתקשרת אלינו לפחות פעמיים בשבוע. גם ב-6 לאוקטובר היא התקשרה בערב להגיד חג שמח. היא תמיד הייתה מתקשרת ביום שישי בארבע אחרי הצהריים להגיד שבת שלום. לא הייתה שבת אחת שהיא דילגה על השיחה. יעל היא האלטר אגו שלי, היא החלק הטוב שבי. הלכנו ביחד, בילינו ביחד, קראנו ביחד. הייתה בינינו אהבת נפש".
אל הקבוצה במודיעין הגיעה אילוז לאחר שבמשך תקופה ארוכה לחצה עליה בתה לעשות זאת. "אמרנו שאנחנו לא צריכים, כי יש סביבנו הרבה חברים", מספרת יהודית, "אבל בסופו של דבר הסכמנו ללכת לקבוצה עם המנחות קרן וגלית. אנחנו שם חמישה זוגות ושתי אלמנות, מתוכם חמישה שייכים לציונות הדתית ושניים חילונים. אנשים שהם שונים ממני בצורה מוחלטת, אבל מהיום שנכנסנו לקבוצה הזאת מצאנו את האחים שלנו, כי להיות סבים שכולים ולהיות הורים להורים שכולים זאת תהום אינסופית. פתאום מצאנו את האנשים שהם באותו כאב כמו שלנו, אותן בעיות כמו שלנו, עם אותם קשיים של איך להתמודד עם ילד מרוסק, עם משפחה מרוסקת. פתאום אמרתי 'גם לי יש אחים לנשק'. זה מדהים. זה שינה לי את תפיסת העולם, כי אנחנו אותו הדבר. זה לא משנה מי אתה ומה אתה ומה הרקע שלך, אנחנו מאוד ביחד. הפכנו להיות קבוצה מגובשת".
כמו המשתתפים האחרים, גם אילוז מתקשה להיפרד מהקבוצה. "השבוע אנחנו מסיימים ורע לי מאוד", היא אומרת בצער, "כי במקום להתאבל רק על יעלי, אני מתאבלת גם על איתן וחנן ועל גל ועל נועה, על כל הנכדים האחרים. יש לי בבית תמונות של כולם ואני לא מפסיקה לדבר ולספר עליהם. שותפות הגורל הזאת שנכפתה עלינו נותנת לנו כוח. אנחנו עוזרים אחד לשני, הולכים לאזכרות אחד של השני, הולכים לאירועים אחד של השני. אני שייכת לצד פוליטי מסוים והם לאחר, אבל השבר הטקטוני שעברנו מחייב אותנו להתחבר ואנחנו מאוד ביחד. נוצרה שותפות גורל טרגית, ואנחנו אסירי תודה לעיריית מודיעין שהסכימו לקיים את הקבוצה הזאת ולהאריך אותה לסשן שני. זה עולה כסף וזה ארגון, אז אנחנו מאוד מודים לראש העיר ולמחלקת הרווחה שהסכימו לעשות את זה. אני מאוד מקווה שיעשו עוד קבוצות, כי לצערנו יש מצטרפים חדשים כל הזמן".
